המאמן, הגוף שלי ומה שביניהם – על יחסי מרות בין מאמנים למתאמנים

בשנים האחרונות מתרחש תהליך תרבותי מעניין במרחב הפיזי גופני שלנו. הגוף הפך לא רק לדבר שצריך לשמור עליו מטעמי בריאות ורצון לחיות, אלא לפרויקט. לא סתם פרויקט, אלא אחד מתמשך (ולרוב מבורך), אולי אפילו בלתי נגמר, עטוף באידיאלים של בריאות, שליטה, טיפוח ושחרור. האימון לסוגיו הפך לאמירה חברתית ולא רק לדבר אישי. בחסות הוולנס (wellness) הגוף הפך למקדש כאילו היינו ספרטה. בין אם מדובר באימון בחדר כושר, אימונים פרטיים, פילאטיס, יוגה או ריקוד על עמוד, אנחנו לא יוצאים לזה לבד. למסע הזה מצטרפת דמות מרכזית ומשמעותית – המאמן או המאמנת.

לכאורה מדובר ביחסי עבודה ברורים. אדם אחד מעניק שירות מקצועי, ואדם אחר משלם עליו ומקבל אותו. אלא שבפועל לא מדובר בהתקנת מזגן או צביעת קיר אלא ביחסים אינטימיים בהרבה. הם מערבים את הגוף, תשוקה לשינוי, דימוי עצמי, דימוי גוף, חולשות, פחדים, פגיעוּת, ולעיתים אפילו פנטזיה על הכלה, הכרה, אהבה או הצלה – משני הצדדים.

כשהגוף נפתח, גם הנפש נפתחת

המרחב של אימון גופני, לסוגיו השונים, הוא מרחב שקורים בו דברים עמוקים. זה לא רק לשמור על כושר. האדם שמולנו – המאמן או המאמנת – רואה אותנו מזיעים, מתאמצים, מצליחים, נכשלים, מותחים את גבולות היכולת שלנו. מרחב כזה הוא בעל השפעה לא רק על הגוף שלנו, אלא גם בעל פוטנציאל עצום להשפיע על הנפש שלנו לטובה או לרעה. היתה לי פעם מטופלת שאחרי אימון אחד בתחום שדימוי הגוף בו הוא משמעותי במיוחד אמרה שזה הרגיש כמו שלוש פגישות.

במצבים כאלה, לא נדיר שמתאמנים חווים תחושות של הערצה, תלות או חיבור רגשי עמוק אל המאמן או המאמנת. ממש כמו יחסי העברה בטיפול פסיכולוגי. התחושות האלה הן טבעיות, ולפעמים גם חיוביות – מדובר בקשר שיכול להיות מחזק, מרפא ומניע. למרות זאת, דווקא בגלל העוצמה והעומק שבו, צריך לשים לב למה שעוד יכול לקרות - לא תמיד זה טוב ולא צריך ללכת רחוק עד לפרשת "מאמן הסלבס" שנחשד בלא פחות מאונס.

כח במסווה של קרבה

מלבד יחסי העבודה, מערכת היחסים בין מאמן/ת למתאמן/ת היא מערכת עם פערי כח ברורים. המאמן הוא דמות סמכותית – הוא בעל הידע, הוא מנחה ומסביר והוא שולט באימון. המתאמן, מנגד, נמצא בתהליך – לפעמים במצב של חוסר בטחון מול הנראות של הגוף או היכולת הגופנית, לפעמים בחיפוש ולפעמים בצורך באישור.

כשהמאמן משתמש בכך לטובת המתאמן – נבנה אמון. אך לפעמים גם המאמנים מוּנעים מצרכים אישיים כמו צורך בהערצה או באישור ועלולים להשתמש בכח שיש להם לטובת עצמם ולא לטובת המתאמן. במצבים כאלה האמון שעליו מבוססת מערכת היחסים נשבר, ולפעמים גם האדם עצמו.

במצבים קיצוניים, מערכת היחסים הזו עלולה להפוך לרעילה ומתעללת – ממש כמו בני זוג רעילים -  כזו שיש בה קשר תלותי, ניצול כלכלי או ריגשי, חציית גבולות אינטימיים, פגיעות מיניות והפנמה של תחושת "אני לא מספיק טוב" – תחושה שנובעת ממערכת יחסים שבה המאמן שולט לא רק באימון, בגוף ובכושר, אלא גם בתודעה.

למה זה קורה?

מאמנים ומאמנות הם, למרבה הפלא, בני אדם, וחשוב לזכור שרובם עושים עבודה מצוינת ופועלים במקצועיות ולטובת המתאמנים. יחד עם זאת, לא כולם מודעים לכח ולהשפעה שיש להם, לא כולם עוברים הכשרה פסיכולוגית בסיסית ולפעמים נסחפים לדינמיקה שהיא מעבר לגבולות האתיים של התפקיד שלהם. לא פעם, דווקא מתוקף התפקיד, קל לשכוח שיש הבדל וגבול בין הובלה לבין שליטה ובין השראה לבין מניפולציה. למאמנים יש צרכים אישיים וכשהם משתמשים באימון למילוי הצרכים שלהם ולא של המתאמן, מערכת היחסים חורגת ממה שהיא אמורה להיות.

בו זמנית, גם מהצד של המתאמן יכול להיות משהו ממכר בתחושת ההכוונה, בקשר האישי עם אדם שנתפס כחזק ובעל ידע שיודע מה הוא עושה. הקרקע הזו יכולה להיות פורייה ולהוביל אותנו להתפתחות אישית, אבל היא יכולה להיות גם מסוכנת וטובענית. כשאנחנו מפקידים את עצמנו בידי אדם אחר שיוביל אותנו אנחנו צריכים לזכור – ההובלה היא שלו, אבל האחריות היא גם שלנו.

כמה שאלות חשובות לשאול את עצמכם/ן אל מול האימון:

• מה אני רוצה לקבל מהאימון, והאם זה מתממש?

• האם אני מרגיש/ה שהמאמנ/ת שם בשבילי, או שאני שם בשבילו/ה?

• האם אני מרגיש/ה שאני חייב/ת לרצות את המאמנ/ת?

• האם התחושה שלי משתנה כשאני מקבל/ת מחמאות או לא?

• האם אני מרגיש/ה שיש בינינו קירבה מעבר למה שביקשתי או רציתי?

• האם הגבולות שלי ברורים (לי, ולמאמנ/ת) ונשמרים?

אלה שאלות קריטיות לא רק לבריאות הנפשית שלנו, אלא גם לגוף.

מנקודת מבט אקזיטנציאליסטית כל מערכת יחסים היא זירה של בחירה, של חופש ושל אחריות. יש לנו את החופש לבחור, ובו זמנית יש לנו אחריות על הבחירות שלנו. גם כשאנחנו נמסרים, או בוחרים להימסר, וגם כשאנחנו מובלים, אנחנו נשארים אחראיים על מה שקורה לנו ויש לנו את האפשרות לבחור אחרת.

יחסים עם דמות סמכותית - במיוחד כאלה שמעורבים בהם נושאים כמו דימוי עצמי, דימוי גוף ובטחון עצמי – מציפים שאלות עמוקות וחשובות:

• עד כמה אני מוכנ/ה שמישהו יראה אותי?

• מה המחיר של הרצון להיות מושלם?

• עד כמה הערך העצמי שלי תלוי באחרים, במחמאות שלהם ובהערות שלהם?

• האם כדי לזכות בהרמות, שבחים ומחמאות מהמאמנ/ת אני מוכן לספוג גם העלבות, הערות על הגוף והערות אישיות?

הוגים כמו מרטין בובר הזכירו לנו שמפגש אמיתי, אותנטי, מתקיים כאשר ישנה הדדיות (יחסי אני – אתה), ולא כשישנה החפצה של אחד הצדדים. כשהמתאמן הופך לאובייקט - ל"גוף שצריך שיפור" או "אתגר מקצועי" (גם אם במסווה של דאגה, איכפתיות ואהבה) – הקשר כבר לא משרת אותו אלא את מי שמולו.

אז מה עושים?

• מאמנים – היו מודעים לכח ולהשפעה שיש לכם ולאימון. זכרו שהמתאמנים לא חברים שלכם ולא מעריצים, ולא צריכים להיות כאלה - הם שם בשביל עצמם ולא בשבילכם, זו העבודה שלכם. הם אנשים עם חולשות ופגיעוּיות והם מפקידים בידיכם את עצמם מתוך אמון שלא תעשו שימוש לרעה בכח שלכם.

• מתאמנים – סמכו על תחושות הבטן שלכם. אם משהו מרגיש לכם לא כשורה, מניפולטיבי, מבלבל או חוצה גבולות – תעצרו. רוב הסיכויים שאתם לא סתם מרגישים כך וגם לא היחידים. שתפו אחרים בתחושות שלכם, דברו עליהן והתייעצו. אתם לא צריכים להישאר במקום שלא נוח לכם בו.

זכרו שהגוף הוא לא סחורה, ומרחב האימון הוא לא שוק. הוא מקום שאמור להרגיש בטוח ולפעול לטובתכם.