מתי אתם מרגישים חיים?

יש שאלות שלא מחפשות תשובה מהירה, אלא מהוות הזמנה לחשיבה עמוקה והסתכלות פנימה. שאלה אחת מהסוג הזה, שאני מפנה למטופלים ומטופלות בקליניקה, ולפעמים גם לעצמי, היא "מתי אתה מרגיש חי?".

לוקח זמן לענות על שאלה כזו, והתשובה לפעמים מגיעה בלחישה, סוג של התגנבות, לוקח לה זמן להתבהר. תחושת חיּוּת – נוכחות פנימית, תחושה של חיים ומלאוּת – היא אמנם אחת החוויות האנושיות הבסיסיות ביותר, אבל גם החמקמקות ביותר.

זה לא רק לנשום, לא רק להספיק, לא רק לתפקד. יש הבדל בין להיות בחיים לבין לחוות את החיים.

זה לא רק "טוב לי" או "אני נהנה". יש חיוּת שמגיעה מתוך כאב, שמופיעה רגע אחרי בכי, בתוך סירוב או קבלה, ולפעמים סתם באמצע שקט לא מתוכנן.

בחיים המודרניים, במיוחד בערים גדולות ודינמיות שמלאות בהתרחשויות אינסופיות בכל שעה אפשרית באופן מעורר FOMO, קל להחליף חיוּת באינטנסיביות, חיוניות בתנועה וקיום בהישגים. אבל בין כל ההתארגנויות, הפגישות, הסחות הדעת והשאיפות, האם אתם באמת נוכחים? האם אתם מרגישים חיים באמת?

מה זו בכלל תחושת חיוּת?

דונלד וויניקוט (Winnicott), פסיכואנליטיקאי בריטי ואחד התיאורטיקנים הבולטים והחשובים, תיאר את הפער וההבדל בין "עצמי אמיתי" לבין "עצמי כוזב". העצמי האמיתי הוא המקומות שבהם אנחנו חווים את עצמנו כיצורים פעילים, חיים ויוצרים, לא מתוך הסתגלות ומענה לדרישות הסביבה, אלא מתוך קשר פנימי עמוק עם חווית הקיום שלנו. תחושת חיוּת היא אחד הסימנים לכך שאנחנו פועלים ממקום אותנטי. כשהחוויה המרכזית היא של חיים "מזויפים" – כשאנחנו פועלים מתוך ריצוי, פחד או שיתוק למשל – התחושה היא של ריקנות וקיום "דהוּי". אנחנו בחיים, נושמים, יש לנו דופק, אבל התחושה היא כמו לחיות מאחורי מסך דק של זכוכית. אנחנו שם, אבל לא לגמרי, יש משהו שמפריד.

החשיבה האקזיסטנציאליסטית שואלת לא רק "איך אני מרגיש?", אלא "איך אני חי?".

ויקטור פרנקל מדבר על חיפוש משמעות כצורך אנושי בסיסי המעניק לנו תחושת חיות ושכאשר אנחנו מנותקים ממשמעות תחושת החיות דועכת. ז'אן פול סארטר מדבר על הונאה עצמית (bad faith, בלטינית mala fides) שבה אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו פועלים מתוך מניע מסוים, אף על פי שאנחנו פועלים מתוך מניע אחר. כשאנחנו פועלים בצורה כזו ולא מתוך אותנטיות, כשאנחנו מסתירים מעצמנו את האמת, תחושת החיות דוהה. מרטין היידגר טוען שאנחנו נולדים עם "היכולת לחיות", אך רוב הזמן שוקעים אל תוך קיום שאינו שלנו. רק כאשר אנחנו מתעוררים אל חווית "היש" שלנו – מתוך עימות עם חרדה, עם מוות, עם חופש – מתאפשר לנו לחוות קיום מלא.

חיות היא לא תמיד אושר, לפעמים היא מגיעה גם ממקומות של עצב, פחד ובדידות, אבל היא תמיד כוללת תחושה של נוכחות וחיבור בין החוויה הפנימית לרגע הנוכחי.

חלק מאיתנו יספרו שהם מרגישים חיים מול הים אחרי יום עבודה קשה, אחרים יספרו שזה קרה להם כשבאמצע ריב זוגי העזו להגיד משהו אמיתי. החיים העירוניים מלאים ברעש לבן של הישרדות ואסקפיזם – שכר דירה, רבקה מהבנק, דייטים לא ברורים, קבוצות וואטסאפ לא מושתקות, אוברדרפט רגשי, קורקינטים, אלכוהול, סמים. בתוך כל אלה תחושת החיות שלנו לא בהכרח נעלמת, אבל היא נשחקת ומתעמעמת. אנחנו שורדים, אבל לא פוגשים את עצמנו באמת.

איך נראית חיות? מה מעורר אותה?

הנה כמה דוגמאות אמתיות לגמרי, בשמות מומצאים:

• יעל, 32, מעצבת גרפית – "כשאני יושבת עם לקוח על עבודה אני מקצועית, אדיבה ומדויקת, אבל אני לא שם, אני מרגישה ריקה. כשאני מציירת לעצמי לעומת זאת, סתם ככה בלי מטרה ברורה, אני חיה, אפילו אם זה יצא מכוער".

  
  

• עדי, 28, עובד סושיאל בפרסום – "הייתי ב"חופש" מהמילואים, יצאתי עם חברים וכולם היו בהיי, אלכוהול ורכבת לשירותים והכל, ופתאום היה איזה רגע של בהירות כשמישהי אמרה לי פשוט "בא לי לחבק אותך". לא התחבאתי, הרגשתי שאני נמס, כאילו הגוף שלי אמר "אני פה".

  
  

• תומר, 40, גרוש טרי – "דווקא כשנכנסתי לדירה החדשה, ריקה לגמרי, בלי הילדים ובלי רעש, ישבתי על הרצפה עם כוס יין. זה כאב והייתי עצוב, אבל דווקא אז הרגשתי חי. הייתי עם עצמי, בלי סיפור, עם האמת. רק אני".

  
  

אותנטיות רגשית – כשאנחנו מבטאים רגש אמיתי – גם אם הוא לא נעים – אנחנו פוגשים את עצמנו. לא מה נכון להגיד, אלא מה אנחנו באמת מרגישים.

חציית גבולות פנימיים – כשאנחנו דוחקים את הגבולות שלנו, כשאנחנו דוחפים את עצמנו אל מחוץ לאזור שבו "הכל בסדר" ואומרים "כן" או "לא" במקומות שלא העזנו, לא בגלל שאנחנו חייבים אלא בגלל שאנחנו מתעקשים לחיות ולא רק להתקיים, שם מתעוררת חיות.

נוכחות גופנית – הרבה פעמים הגוף יודע לפני המילים, אנחנו רק צריכים להקשיב לו. הליכה, נשימה עמוקה, מקלחת, מגע, לא תמיד מספקים לנו את הרגיעה שאנחנו צריכים, אבל הם כן מחזירים אותנו למה שקורה עכשיו אם נשים אליהם לב.

משמעות – כשאנחנו עושים משהו שיש לו ערך עבורנו, בין אם הוא שגרתי ובין אם הוא קשה ומאתגר, החיות שלנו גוברת. זה יכול להיות דרך טיפול באחר, למידה של משהו, יצירה, או פשוט להיות עם מישהו שחשוב לנו ואנחנו אוהבים.

אמת פנימית – כשאנחנו מפסיקים לברוח – מבדידות, שעמום, או מזה שאנחנו לא מאושרים עכשיו – ומוכנים לשהות בתוך הרגש, שם מתחת לפני השטח יש חיים.

שהייה באי ודאות בלי להיבהל – דווקא כשאנחנו לא ממהרים למצוא תשובות, כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות בחוסר ודאות, בבלבול, בתוך זה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו.

תרגול

קחו לעצמכם זמן השבוע, אפילו כמה דקות, ותשאלו את עצמכם:

• האם אני זוכר את הרגע האחרון שבו הרגשתי חי?

• מה היה בו? מה עורר את תחושת החיות?

• האם יש אנשים, מקומות או פעילויות שמעוררים בי תחושת נוכחות וחיות?

• האם יש כאלה שדווקא שואבים ממני את תחושת החיות?

אם אין לכם תשובות, זו גם תשובה. מודעות לחוסר חיות היא בעצמה צעד של חיות.

תרגול יומי

בסוף כל יום, נסו לכתוב משפט אחד – "היום הרגשתי חי כש______". אם לא הרגשתם, זה גם משהו לכתוב אותו ולשאול מה חסר לכם.

העולם והחיים לא תמיד נותנים לנו מקום להיות נוכחים, לא כל הזמן. אבל תחושת החיות היא מעין סוג של מצפן.

היא לוחשת לנו "הנה, אתם כאן. אתם חיים. מרגישים. קיימים. אלה אתם".

וזו התחלה של דרך.