אני יודעת שבסוף זה ייגמר, אז למה בכלל להתחיל?

עריצות הזיכרון והתשוקה

מערכות היחסים שלנו, כולן, לא מתקיימות בחלל ריק. בין אם מדובר בזוגיות, חברות, קולגות או בני משפחה, מערכות היחסים שלנו מושפעות מסך כל החוויות שלנו, מפחדים ושריטות ממערכות יחסים קודמות וזיכרונות מאז היום שנולדנו. הן מושפעות מרצונות, פנטזיות ותשוקות. מטופלים ומטופלות הרבה פעמים אומרים משפטים כמו "אין מצב שזה יעבוד, בסוף הן תמיד בורחות" או "אני יודעת שזה ייגמר בטרלול ופיצוץ, אז למה בכלל להתחיל?". כמעט תמיד למשפטים מהסוג הזה מתלוות תחושות של ייאוש, פחד ותסכול.

גם אם התחלנו מערכת יחסים, יש מי שלא מרוצים ממנה ומהקצב שלה כבר מהתחלה. חלק רוצים יותר, חלק רוצים פחות. זה יכול להיות תחושת הערכה, זה יכול להיות סקס, זה יכול להיות ריגוש, זה יכול להיות תשומת לב או "סתם" להרגיש יותר שרוצים אותנו. בין אם אנחנו רוצים יותר או פחות, אנחנו מגיעים למערכת היחסים ונכנסים אליה עם סט של זכרונות, פחדים ואמונות על כמה חרדה תהיה שם וכמה דברים יכאיבו לנו, ובו זמנית גם תשוקות ופנטזיות על מה וכמה יספק אותנו בקשר החדש. הדברים האלה הם אלה שמנהלים אותנו ומנחים אותנו, והם דיקטטורים לא קטנים - זו העריצות של הזיכרון והתשוקה, שכמעט תמיד מנפצים כל אמונה שמנסה להתנגד להם.

העיקרון הפשוט בעולם

הזיכרון שלנו הוא דבר מופלא, והוא משמש עבורנו סוג של ידע קדום בכך שהוא אוגר, באופן מודע או לא מודע, את כלל וסך כל החוויות שלנו מהעבר. אבל זו גם הבעיה איתו - הוא תמיד יהיה סובייקטיבי ובהתאם לחוויות שלנו, והוא לעולם לא ישקף את המציאות הנוכחית בצורה אובייקטיבית, הוא מחזיק את האמת והסיפור שלנו על עצמנו, אבל זו לעולם אמת חלקית ולא סיפור מלא. זה נכון שהזיכרון הוא זה שמנחה אותנו בעולם, אבל חשוב לזכור שכשאנחנו נשענים עליו באופן בלעדי אנחנו יוצרים לעצמנו חיים דטרמיניסטיים למדי, כאלה שלא באמת מאפשרים לדברים חדשים וחוויות חדשות להיות ולהתהוות מתוך המפגשים החדשים שלנו עם המציאות. כל מפגש חדש ישר פוגש את הזיכרון, וכל החוויה מתעצבת לפי אותו זיכרון. ככה לא יהיו לנו חוויות חדשות, וככה לא ישתנו דפוסים ותבניות.

הזיכרון שלנו כאילו יודע מראש מה הולך להיות, עוד לפני שהוא פוגש את המציאות. הוא אפילו לא צריך לפגוש את המציאות כי הוא כל כך יודע. מה שאנחנו חושבים שהולך לקרות - הספקות, הפחד מדחייה, חרדת הנטישה, הפחדים והסרטים, כולם מבוססים על הזיכרון שלנו והוא בטוח שהוא יודע הכי טוב.

אממה, הזיכרון לא מתקיים לבדו. אחת השכנות שלו היא התשוקה, וגם היא כמו הזיכרון, מסיתה אותנו מהאמת ומהמציאות. ממש כמו הזיכרון, גם היא עריצה לא קטנה ומשתלטת על הנפש שלנו כאילו היתה חסרת ישע. התשוקה דוחפת אותנו לחיזוקים, לסיפוקים מידיים, להצפה של דופמין דרך תחושה שרוצים אותנו, חושקים בנו, רואים אותנו, שוכבים ומזדיינים איתנו, שנותנים לנו אישור שאנחנו טובים וראויים.

הן הזיכרון והן התשוקה שלנו פועלים על פי העיקרון הפשוט וכנראה העתיק ביותר בפסיכולוגיה, עוד מימיו המוקדמים של פרויד - עיקרון העונג. לפי עיקרון העונג יש לנו שתי שאיפות מאוד פשוטות - האחת להתרחק מכאב, והשניה להתקרב לעונג. בפשטות, נטיה להתרחק ממה שאנחנו חושבים שיכאיב לנו במפגש עם המציאות, וחזרה על דברים ולמצבים שמספקים לנו הנאה ועונג. באמצעות הזיכרון והתשוקה, עיקרון העונג מנסה לווסת כאב דרך הימנעות מצד אחד, ומרדף אחרי סיפוקים מידיים מצד שני. אבל הנפש שלנו היא מנגנון מורכב, והיא עושה את זה בכל מיני דרכים משונות מבלי לספר לנו - למשל זעם כדי לא להרגיש חלשים, ציניות כדי להקטין כאב, אימפולסיביות כדי להיפטר ממשהו כמו שיותר מהר, רדיפה אחרי סיפוק מיידי כדי להימנע מהכאב שכרוך בהמתנה או ריצוי כדי להימנע מקונפליקטים.

אלה מניפולציות ריגשיות שאנחנו מפעילים על עצמנו בניסיון להימנע מהכאב שהוא חלק מהקיום האנושי ולהגביר את העונג שהוא תוצאה של ידיעה מה עתיד לקרות. באופן פרדוקסלי, גם היצדמות לתסריט האפשרי הגרוע ביותר יש בה סוג של הקלה. אם התסריט שבו אנחנו דבקים הוא "היא/הוא הולכים לזרוק אותי בסוף", אז לכאורה אנחנו יודעים מה הולך לקרות וכאילו מסוגלים להגן על עצמנו. כאילו. שמעתם פעם חבר או חברה שאמרו לכם שהם רוצים שבן או בת הזוג שלהם יראו להם יותר שהם רוצים אותם? זו יכולה להיות דוגמה מצוינת לנפש שמונעת מצד אחד מתשוקה לסיפוק והקלה (כי אקבל אישור שרוצים אותי) ומצד שני בו זמנית משקפת חרדה שמקורה בזיכרונות של דחייה.

מה אני אגיד לכם, עיקרון העונג המפורסם הוא יופי של מנגנון הגנה. אבל כמו כל מנגנון הגנה הוא בעייתי. למה? כי בזמן שאנחנו כל הזמן באיזה משחק של להתרחק מכאב ולרדוף אחרי סיפוק, אנחנו מתרחקים ממה שאנחנו באמת מרגישים. אנחנו עסוקים ברדיפה אחרי משהו או בבריחה ממשהו, ולא במה שבאמת קורה איתנו עכשיו. ככל שנהיה מלאים יותר בתשוקה או בזיכרון, כך נהיה מנוהלים יותר על ידי עיקרון העונג ורחוקים יותר מעצמנו. נהיה כלואים בעולם סובייקטיבי ומרוחק, מלאים ברגשות מוכרים ובאמונות שלא ניתן לערער עליהן, ובמחשבות חזרתיות. זה מרגיש כמו מקום בטוח, אבל זה מקום שלא מאפשר שינוי והתפתחות. מעבר לכך, זה גם נורא מעייף, באמת. בסופו של דבר אדם שחי באופן הזה ימצא את עצמו מיואש ותשוש מהמרדף והבריחה, וינסה למצוא הקלה בכל דרך אפשרית, ואתם בטח יכולים לנחש מה יקרה בסוף - נכון, חזרה אל עיקרון העונג וחיפוש אחרי הקלה מהירה וסיפוקים מידיים. זה יכול להיות באמצעות סמים, אלכוהול, אכילה ריגשית, סקס מזדמן, פורנו, אכילה ריגשית ועוד. אז איך אפשר לצאת מזה?

הולכים אל הלא נודע

לצד עיקרון העונג, יושב עיקרון המציאות, ובניגוד לו הוא ריגעי והוא האמת היחידה שמתקיימת. הוא לא תלוי בזיכרונות שלנו ולא בתשוקות שלנו, הוא מציית למה שקורה עכשיו במציאות. האנליטיקאי וילפורד ביון הציע כי התפתחות מנטלית בריאה תלויה באמת באופן דומה לזה שבו יצור חי תלוי במזון. אין מזון אין חיים, אין אמת אין צמיחה מנטלית ואין התפתחות. האמת הריגשית מחייבת אותנו לעבור דרך הניסיון (הלא פשוט) לראות את המציאות כפי שהיא, דרך כמה שפחות פילטרים סובייקטיבים. ביון גם אמר פעם "להגיע ללא זיכרון וללא תשוקה", וכנראה התכוון לזה - אם אנחנו מלאים בזיכרונות ובתשוקות, לא יכול לקרות שום דבר אחר, אנחנו מלאים בידיעה ולא מאפשרים לשינוי לקרות. לעומת זאת, אם נצליח לשים את הזיכרונות והתשוקות בצד, נוכל לתת למציאות להתהוות ולהיות. זה ההבדל בין לדעת ל-להתהוות.

לעקרונות האנליטיים האלה יש גם נגיעה ברעיונות קיומיים. כדי לעשות את המעבר בין עיקרון העונג לעיקרון המציאות, כדי להצליח להתקרב לאמת, נצטרך קפיצת אמונה, וקצת אומץ להרשות לעצמנו לדעת קצת פחות ולהסתכן קצת יותר בלא נודע.

מה שמתבקש מאיתנו לעשות זה להתפשט. להתפשט מהזיכרונות שלנו (אלה ששומרים עלינו מפני כאב) וגם מהתשוקות שלנו (אלה שמקרבות אותנו לעונג וסיפוק), כאילו שאנחנו עוזבים את המקום הכי בטוח בעולם בלי לדעת לאן. זה דורש מאיתנו לוותר על ביטחון, על אהבות, שנאות, שליטה, ניבויים ו-וודאות. ואיך אנחנו שונאים לוותר על הדברים האלה. איך אנחנו שונאים להיות במצב של חוסר ודאות ולא בשליטה. אבל זו תחילתו של מסע לעבר מקום חדש, מקום שבו ישנה רעננות, הפתעה, מקריות, אינסופיות ואמת, אך לצד כל אלה גם תסכול וכאב שעכשיו כבר לא יכולים להיות מושמדים על ידי עיקרון העונג, כי השארנו אותו מאחור. הקפיצה הזו, מעיקרון העונג לעיקרון המציאות, היא כמעט בבחינת הפקרה. היא בטח הקרבה. של מה? לא של מה, אלא של מי - של עצמנו באופן שבו אנחנו מכירים אותנו כשאנחנו חיים לפי עיקרון העונג.

דמיינו את התסריט הבא. אישה פוגשת גבר שטוב לה איתו, אבל, לטעמה הוא לא מתרגש ממנה מספיק (מה שזה לא אומר) והוא לא בדיוק עונה לכל מה שהיא חיפשה תמיד. במובן מסוים, היא מונעת על ידי עיקרון העונג - על ידי זיכרונות ותשוקות (גברים שבסוף לא רצו, או כמיהה לסיפוק ומושלמות). עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה היה יכול לקרות אם היתה מצליחה להתנער ולשחרר לרגע את אותם זיכרונות ותשוקות ממערכות יחסים קודמות, מהתשוקה להרגיש דבר מה סצפציפי. רק אם ההרפיה הזו מצליחה, רק אז מתפנה מקום לדבר אחר להתפתח ולהתהוות, רק אז יכולה להיווצר חוויה חדשה, שייתכן והיא יכולה לענות על הצרכים הריגשיים האמיתיים, בשונה ממערכות יחסים מהעבר שאולי היו מרגשות (נו, עונות על התשוקות, אך גם מייצרות כאב) שלא הצליחו לעשות את זה. הסיפור הזה נכון כמובן גם לגברים.

זה לא דבר קל עשות, לוותר ככה על הזיכרונות והתשוקות וככה ללכת לפגוש את המציאות והאמת. המפגש הזה דורש מאיתנו לפתח סיבולת לתסכול ולכאב ולהיות מוכנים לחוות אותם. הוא דורש מאיתנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר על המוכר והידוע והברור (כי שם אנחנו לפחות יודעים את כללי המשחק) ולהתייצב אל מול הלא נודע, הלא וודאי, הריגעי, שיכול להיות גם כואב ומתסכל. וזה בדיוק התפקיד של האמונה, לעזור לנו לעשות את המעבר הזה. כמו שקרא לזה הפילוסוף הדני סרן קירקגור - קפיצת אמונה.

מה תפקידה של האמונה?

קירקגור עשה חצי קריירה מסיפור עקדת יצחק, שהוא סיפור די מוטרף כשחושבים עליו. אברהם מתבקש לקחת את הבן שלו, לקשור אותו למזבח ולהעלות אותו כקורבן. והוא עושה את זה. היום היו מאשפזים אותו בשניה. למה הוא עושה את זה? לפי קירקגור, האמונה של אברהם באלוהים היא כלכך עמוקה, שהוא מאמין שאלוהים יתן לו את הכלים, הכוחות והמשאבים להתמודד עם הפעולה הזו ומה שיבוא אחר כך. מבחן אמונה או לא, הסיפור הזה נגמר טוב בסוף ומי שמשלם את המחיר הוא צבי מסכן ולא יצחק. אבל אנחנו לא אברהם, והאמונה שאנחנו מדברים עליה לא קשורה לאלוהים.

האמונה הזו היא עמדה פתוחה, בלתי שיפוטית ונקיה מזיכרונות ותשוקות, המאפשרת לנו מפגש עם החוויה האותנטית של עצמנו אל מול המציאות חסרת הוודאות, בלי המניפולציות שגורם לנו עיקרון העונג להפעיל על עצמנו, מבלי לטשטש את המציאות ומבלי הונאה עצמית. היא אקט של שחרור והרפיה, אקט של חוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות, אקט של ויתור על החלק היודע שלנו, אותו חלק שמנסה לשלוט ולנבא את העתיד להתרחש. האמונה הזו מתחילה בנקודה שבה נגמר הידע. זה נכון לגבי המציאות המתהווה מולנו בכל רגע, לגבי העתיד הלא ידוע, וגם לגבי בני ובנות זוג חדשים שנכנסים לחיים שלנו.

מכיוון שאקט האמונה דורש ויתור כה גדול, הוא לא טבעי לנו. הוא דורש מאמץ, פתיחות ולקיחת סיכון, ובניגוד לתשוקה שמטרתה סיפוק מיידי, המטרה כאן היא מגע עם המציאות. תשוקה מניעה אותנו להשיג משהו כאן ועכשיו, אמונה מניעה אותנו להיות כאן ועכשיו.

האמונה היא מצב תודעה, הלך רוח, של חיפוש אחרי אמת. אמת ריגשית. היסודות שלה הם תשומת לב, פתיחות וקשב עצמי, בניגוד לשליטה והכניעה לעיקרון העונג, הזיכרונות והתשוקות. היא עמדה קיומית כלפי המציאות והעולם, בלי קשר לאלוהים בכלל.

כשנצליח להשתחרר מעיקרון העונג, הזיכרונות והתשוקות, מהבריחה מהכאב והמרדף אחרי סיפוק מיידי, נוכל לאפשר לעצמנו לעבור לעיקרון המציאות ולמצב של אמונה. נוכל לאפשר לעצמנו להתבונן במה שקורה, להיות חלק ממה שקורה, ולאפשר לדברים חדשים להתפתח. נוכל לחוות חוויות חדשות, ולתת לאנשים חדשים להיכנס לחיים שלנו. אנשים שיכולים, אולי, אם רק ניתן להם רגע, לתת לנו דברים שנורא רצינו, אבל מנענו מעצמנו בגלל פחדים וזיכרונות.

נסו לתת לעצמכם לעשות את המעבר הזה, תנו לעצמכם להיות בתוך החוויה של מה שאתם עושים, גם אם זה רק לשטוף כלים, שימו לב לכל האספקטים שלה. תתרכזו במה שקורה לכם עכשיו. נסו לשנות הרגלים, התנהגותיים וריגשיים. רגילים ללכת לישון בשעה מסוימת? נסו שעה אחרת ושימו לב מה קורה. רגילים לסיים את היום עם ג'וינט? תוותרו עליו ערב אחד ושימו לב מה קורה. רגילים להציב לאחרים סטנדרטים בלתי אפשריים? נסו לגלות מעט יותר חמלה. רגילים לנסות להרשים? שימו בצד את הדימוי העצמי שלכם ושימו לב מה קורה. אם אתם רגילים לסגת, נסו להישאר. אם אתם רגילים להיסגר נסו לעשות צעד לקראת האחר. תנו לעצמכם להיות, להשתנות, הניחו לרגע בצד את הזיכרונות והתשוקות שלכם, את הפחד מכאב והרצון בסיפוק קל ומיידי, ונצלו את ההזדמנות לתת לדברים חדשים לקרות, לחוויות חדשות, ולעצמכם להשתנות.