לפני הפגישה הראשונה: למה באמת כדאי לצפות מטיפול פסיכולוגי (ולמה לא)

הרבה אנשים שמתחילים לחשוב על טיפול פסיכולוגי לא לגמרי יודעים למה לצפות: כמה זמן זה ייקח? מה בדיוק יקרה בחדר? ומה הם "אמורים" להרגיש? המאמר הזה לא מנסה לתאר איך נראה כל טיפול, אלא לעזור לכם להבין למה כדאי לצפות מטיפול פסיכולוגי – ולמה פחות.

פנייה לטיפול פסיכולוגי היא צעד אמיץ

הרגע שבו מתיישבים בפעם הראשונה על הספה מול אדם שלא יודעים עליו כמעט שום דבר ומוכנים להיפתח בפניו באופן מלא, בכנות - באינטימיות רגשית שקשה למצוא במקומות אחרים, לחשוף בפניו את כל הכאבים, הקשיים, הפצעים והשריטות, ולבטוח בו – זה רגע שדורש אומץ. הוא דורש גם מרחב נשימה משום שלפתיחות ולאמון לוקח זמן להיבנות, הם לא שם מהרגע הראשון. אני יודע את זה מתוך עשרות רבות של מטופלים שישבו מולי, וגם מתוך המקום של להיות מטופל.

ההחלטה להרים טלפון, לשלוח מייל או הודעה ולהגיד "אני רוצה לבוא לטיפול" היא החלטה שמעבירה אנשים ממחשבה (לעיתים כזו שמתבשלת לאורך הרבה זמן) לפעולה. פעולה שאומרת "אני צריך מישהו שיעזור לי להבין, ולשנות", וזה לא דבר קל.

סיבה נוספת שהופכת את זה לצעד אמיץ היא שההחלטה הזו מביאה איתה גם לא מעט שאלות.

לפני שפונים לטיפול מתרחש מתישהו רגע עדין, לפעמים בלתי מורגש. לפעמים זה לוקח שבועות עד שההחלטה מבשילה ויוצרים את השיחה הראשונה, אבל משהו כבר זז – עולה תקווה, סקרנות, ולפעמים גם פחד. אנחנו מדמיינים את הפגישה, את המטפל (או המטפלת), את מה שיקרה שם, ולא תמיד יודעים למה לצפות. מהבחינה הזו, הטיפול למעשה כבר התחיל.

הדמיון הזה, הציפיות והתקווה שאנחנו מביאים איתנו לחדר, הם לא רק רקע לתהליך - הם חלק ממנו. הם יכולים לפתוח את הלב והנפש ולאפשר צמיחה, אבל אם הם לא תואמים לאופי התהליך הם עלולים להוביל לתחושות של אכזבה, תסכול ולא פעם גם כאב נוסף. לכן השאלה "למה לצפות מטיפול פסיכולוגי?" היא לא שאלה טכנית - היא שאלה חשובה מאין כמוה.

איפה נולדות הציפיות שלנו?

אנשים לא מגיעים לטיפול כאל דף חלק. הם מגיעים עם סיפורים – חלק כאלה ששמעו מחברים, חלק כאלה שראו בסרטים וחלק כאלה שנובעים מחלומות על איך שינוי אמור להיראות. עבור אחד פסיכולוג יכול להיות מעין "מורה לחיים" שייתן תשובות ברורות ועבור אחרת הוא יכול להיות דמות שתדע "איך לתקן" את מה שלא מצליח להסתדר.

הציפיות האלה הן דבר טבעי. הן מבטאות רצון בהקלה, בהבנה, בשינוי. אבל לא פעם הן מהוות גם הגנה – אם אני מאמין שמישהו אחר יחזיק בשבילי את הסדר, אני לא צריך לפגוש את חוסר הוודאות בתוכי. אם אני מאמין שמישהו אחר "יתקן" אותי, אני לא צריך להתאמץ. אם אני מאמין שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות, אני לא צריך לקחת אחריות. אבל אתם לא אוטו, ופסיכולוגים הם לא מכונאי רכב.

מחקרים בתחום הקשר הטיפולי (למשל Norcross & Lambert, 2018) מראים שציפיות ריאליסטיות הן אחד הגורמים המשמעותיים להצלחה של טיפול. כשאדם מבין שטיפול הוא לא פתרון קסם מהיר אלא תהליך שחוקר את המשמעות של הדברים, הוא נשאר פתוח ומוכן לפגוש את עצמו באמת.

יש מי שמגיעים לפגישה הראשונה עם תחושה ש"הנה, סוף סוף מישהו יגיד לי מה לא בסדר ומה לעשות עם זה". אז, כשהמטפל שואל שאלה במקום לתת תשובה, עולה אכזבה. "חשבתי שאתה כאן כדי לעזור לי, למה אתה לא אומר לי מה נכון לי?".

יש מי שמגיעים עם תקווה וציפייה ששניים או שלושה מפגשים "יזיזו משהו". כשזה לא קורה, והחיים עדיין מרגישים כבדים, יכולה לעלות תחושת כישלון ולעיתים גם ייאוש. זה שלב רגיש שבו הרבה אנשים שוקלים להפסיק את הטיפול עוד לפני שהתהליך התחיל כי "הוא לא עובד".

לפעמים חוסר תיאום ציפיות כזה גורם לאנשים שכבר התחילו טיפול לוותר עליו מהר מדי. אפשר לחשוב, למשל, על מי שמגיע עם חרדה עוצמתית ומחזיק בתוכו תקווה ש"אחרי שתי פגישות זה יעבור", וכשהוא מגלה שהחרדה עדיין שם – הוא מסיק שהטיפול לא מועיל, מחליט לעזוב, ומתחזקת בו תחושה ש"שום דבר כבר לא יעזור לי".  מחקרים מראים (למשל Wampold et al., 2014; Bowker, 2021) שחוסר התאמה בין ציפיות המטופל לבין מה שקורה בפועל קשור באופן הדוק לסיכוי לעזיבה מוקדמת ולהיחלשות של הברית הטיפולית. במקרים רבים, אם מדברים על הציפיות האלה בצורה גלויה וברורה כבר בתחילת הדרך, אפשר להפוך אותן לחלק מהעבודה – ולתת לתהליך הזדמנות להתחיל מוקדם יותר.

במובן הקיומי, האכזבה הזו חושפת משהו עמוק. גם בטיפול, כמו בחיים, אין קיצורי דרך. שינוי הוא לא פעולה חד פעמית, הוא דיאלוג מתמשך עם מה שלא נוח ולא נעים לפגוש. כשהציפייה והפנטזיה לשינוי מהיר מתנפצות, אז מגיעה ההזדמנות לעבודה אמיתית – כזו שנובעת מהתמודדות ולא מהימנעות.

דווקא ברגע הזה, כשהפער בין התקווה והציפייה למציאות הופך לאמיתי ונעשה מורגש, מתחדדת השאלה החשובה – שאולי גם אתם שואלים את עצמכם: למה כדאי לצפות מטיפול פסיכולוגי, ולמה עדיף שלא?

באופן הכי פשוט שאפשר – יש דברים שטוב לא לצפות להם מטיפול, ויש דברים שכדאי מאוד שכן.

למה לא כדאי לצפות?

• לא כדאי לצפות שהמטפל יגיד לכם מה לעשות – לא כי הוא לא רוצה לעזור, אלא כי תשובה שמגיעה מבחוץ לא תחזיק הרבה זמן.

• לא כדאי לצפות לפתרון מהיר – כאב שהצטבר ונבנה לאורך שנים ודפוסי מחשבה ופעולה שנטועים עמוק בנפש לא ישתנו בתוך 2-3 פגישות. טיפול הוא לא חדר מיון רגשי שנכנסים אליו עם כאב ויוצאים בסוף הפגישה עם מרשם חד משמעי.

• לא כדאי לצפות שכל התהליך יהיה נעים ונוח – טיפול מערב בהכרח נגיעה במקומות כואבים וקשים, ולא תמיד זה נעים. לפעמים דווקא כשדברים מתחילים לזוז הם מרגישים כבדים יותר לפני ההקלה.

זה לא אומר שלא תרגישו הקלה – אלא שההקלה היא תוצאה של תהליך ולא של "לחיצת כפתור" פסיכולוגית.

למה כן כדאי לצפות?

• כן כדאי לצפות למרחב בטוח ולא שיפוטי – מקום שבו מותר להיות מבולבלים ולא בטוחים, מבלי שמישהו ישפוט אתכם.

• כן כדאי לצפות לשאלות שפותחות דברים במקום לסגור אותם – לא תמיד תקבלו תשובות, בטח לא מוחלטות, אבל תגלו שלפעמים השאלה הנכונה נותנת הרבה יותר.

• כן כדאי לצפות לתהליך שמעורר גם אי נוחות – יהיו ספקות, יהיו רגעים של אי ודאות, רגעים כבדים וגם כאלה של אכזבה. אלה לא סימנים שמשהו לא עובד. לעיתים קרובות הם דווקא הסימן הראשון לזה שמשהו מתחיל לזוז.

• כן כדאי לצפות שהדברים שתדברו עליהם יקבלו צורה ומשמעות חדשות – זה לא יקרה בבת אחת, ולא אחרי שלוש פגישות, אבל לאורך זמן דברים יתחילו להתבהר.

במובן הזה, טיפול לא מבטיח הקלה מיידית – הוא מציע תהליך שבו הקלה, שינוי והתרחבות נפשית יכולים לצמוח מתוך מפגש כן ומתמשך עם הדברים הקיימים.

ציפייה נכונה מטיפול פסיכולוגי לא נראית כמו רשימת קניות. היא דומה יותר להסכמה להשתתף בתהליך פתוח, שבו שני אנשים חוקרים ביחד את האפשרות לחיות בצורה מלאה יותר וקרובה יותר לחיים שאתם רוצים.

אדוארד בורדין (Bordin, 1979) הציע לראות את הקשר הטיפולי (או הברית הטיפולית) ככזה שבנוי משלושה יסודות: מטרות משותפות, משימות מוסכמות וקשר רגשי. שלושת היסודות האלה נשענים על תיאום ציפיות, על שיח גלוי שמברר מה כל צד מבין, רוצה ומוכן להניח על השולחן, ומה תפקידו.

מטופלת אחת, בתחילת שנות השלושים, אמרה לי פעם בפגישה הראשונה "לא ידעתי למה לצפות בדיוק, אז החלטתי לנסות פשוט להרגיש חופשיה לדבר". היא לא ידעה את זה באותו הרגע, אבל זו הייתה ההחלטה הכי חשובה שעשתה בנוגע לטיפול – היא אפשרה לו להיות מרחב לגילוי ולא מבחן לתוצאה. בסוף הטיפול היא אמרה "הבנתי שהחיים שלי זה מה שקורה עכשיו, וגם אם יש לי ציפיות או תקוות ורצונות, זה התפקיד שלי להביא אותם, וזה בזכות כל מה שקרה כאן".

מטופל אחר אמר בסוף טיפול "אני מרגיש שנגעתי במשהו משמעותי, גם אם זה היה קשה וגם אם היו בדרך רגעים לא נעימים".

לשני הסיפורים יש מכנה משותף – שני הטיפולים לא הונחו על ידי מטרה מדויקת, אלא על ידי נוכחות של שני אנשים ורצון אמיתי לפגוש את מה שיש. וזה מעלה שאלה מעשית: מה בעצם התפקיד של כל אחד מהצדדים בתהליך הזה?

תפקיד המטופל: לקחת חלק פעיל

טיפול פסיכולוגי הוא לא תהליך שמתרחש על המטופל, אלא עם המטופל. התפקיד של המטופל הוא לא לשבת על הספה, לדבר, לספר ולחכות לתשובות ולשינוי. התפקיד של המטופל הוא להיות נוכח, לשתף, לשאול, להתלבט, ולפעמים גם להתנגד. האחריות של המטופל היא להסכים לקחת חלק פעיל במסע אל תוך עצמו, גם כשהדרך לא תמיד ברורה או נוחה, וגם כשלא תמיד ידוע מראש מה יהיה שם.

זו לא אחריות "להצליח". זו אחריות להגיע. שוב ושוב. זו מחויבות להישאר בקשר עם מה שיעלה ויתעורר. אחריות להיות כן, גם כשהמילים יוצאות מגומגמות ולא יודעים איך להסביר. להעז להגיד למטפל כשהוא לא מבין משהו או כשהוא פוגע. לזכור ששינוי אמיתי צומח מתוך דיאלוג ולא מתוך ציות.

במובן הקיומי, האחריות של המטופל היא להישאר סקרן, להחזיק את הספק ולשאת את האפשרות שהדברים יתפתחו וייראו אחרת ממה שדמיין. המטפל יכול להיות זה שפותח את הדלת, אבל רק המטופל יכול להיות זה שמחליט אם להיכנס בה.

תפקיד המטפל: לתווך, לא לשבור

האחריות על התהליך לא מוטלת רק על המטופל, ובאופן טבעי למטפל יש אחריות על הטיפול, ולתפקיד שלו בתהליך יש שני צדדים משלימים – מקצועי ואנושי. המטפל הוא לא "יועץ" שמחזיק באיזה ידע סודי. הוא איש מקצוע שמביא איתו ידע, ניסיון ונוכחות, ומציע מרחב שבו אפשר לחשוב ולהרגיש אחרת, ולהרשות לעצמנו דברים שאולי לא מתרחשים במקומות אחרים. חלק מהתפקיד שלו הוא לשאת את המורכבות – גם כשפחות ברור, כשעולה התנגדות או כשישנו כאב – ולהישאר מחויב למפגש עצמו.

המטפל אחראי לשים לב למה שקורה בקשר, לברר איך הציפיות באות לידי ביטוי בחדר ולדבר על כך באופן מפורש. לפעמים זה אומר לשאול "איך אתה מרגיש כשאני לא יודע את התשובה?" או "איך זה בשבילך כשאתה לא מקבל ממני הכוונה ברורה?". השאלות האלה הן לא רק טכניקה טיפולית, הן דרך להזמין לדיאלוג אמיתי על אופן ההתקשרות והאמון, והזמנה לפגוש את הרגשות הפנימיים העמוקים ביותר.

תפקיד המטפל הוא לא לספק תשובות ופתרונות מהירים, אלא להישאר זמין ולאפשר חיפוש משותף, ולאפשר למטופל להרגיש שגם כשהדברים לא בהכרח מובנים, וגם במקומות הכואבים והלא נעימים – יש מי שבוחר להישאר שם ביחד איתו.

בין ציפייה למציאות – המקום שבו קורה הטיפול

טיפול פסיכולוגי הוא לא מסע שבו המטפל מחזיק את הספה עליה יושב המטופל, הוא הליכה משותפת בשביל שהולך ונפתח תוך כדי תנועה.

הציפיות איתן מגיעים לטיפול הן לא מכשול, הן נקודת פתיחה. אם נדע להקשיב להן, הן יוכלו לספר לנו לא מעט על חיי הנפש, ולהפוך לשער שמוביל פנימה – אל עצמנו, אל הקשר ואל האפשרות להיות נוכחים יותר בחיים שלנו.

אולי השאלה היא לא "למה לצפות מטיפול פסיכולוגי?", אלא "איך אני מוכן לפגוש את מה שיקרה שם?".

בסופו של דבר, טיפול טוב הוא לא בהכרח טיפול שבו קיבלתם את מה שציפיתם לו, אלא כזה שבו יכולתם להכיר מחדש את מי שציפה.

לפעמים כל מה שנדרש הוא הסכמה אחת קטנה – לא לדעת לאן בדיוק זה יוביל, ובכל זאת לבוא. לא כי מובטח לכם שינוי מיידי, אלא כי להישאר עם אותם הדפוסים הישנים מתחיל להרגיש יקר מדי.