הכל בסדר, אז למה אני מרגיש תקוע?

בפוסט הקודם כתבתי על מנטליות קורבנית – אותו המקום שבו אנחנו מרגישים שדפקו אותנו, שנעשה לנו עוול, שאנחנו חסרי אונים, חסרי שליטה וחסרי יכולת. מקום שבו החיים מרגישים כמו משהו שקורה לנו ולא כמו משהו שאנחנו מכוונים אותו ומשפיעים עליו. בהרבה תקופות בחיים נדמה שכל העולם מכתיב לנו מה לחשוב, מתי ומה להרגיש, מה לעשות ואיך להגיב. לא פעם, מתוך אותו דפוס, אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים במאבק מתמיד – עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם שלא מסתדר כמו שהיינו רוצים.

מתוך הדפוס הזה הרבה אנשים פונים לטיפול – הם רוצים להפסיק להרגיש קורבן, להיות מעורבים יותר בחיים של עצמם, לקחת עליהם אחריות ולעשות בהם שינוי. אבל בתנועה הזו יכול להיות רגע אחד, לפעמים ארוך, קצת מוזר ואפילו מפחיד – הרגע שבו הקורבן הפנימי מסכים להשתחרר ולפנות את המקום שלו למשהו חדש שעדיין לא קיבל שם. זה רגע של חופש ראשוני שבו ההקלה על סיום המאבק מעורבבת עם אובדן הזהות המוכרת.

מה קורה ברגע הזה? בין אם בעזרת טיפול ובין אם באמצעות התבוננות עצמית, או פשוט זמן שעובר, לפעמים אנחנו מגלים שהמאבק נגמר. אין לנו צורך יותר להוכיח, להילחם, להאשים. אנחנו כבר לא מרגישים קורבנות, אבל גם לא יודעים מה אנחנו כן. עוד אין משהו אחר, ולפעמים זה מרגיש כמו תקיעות.

זה יכול לקרות לא רק כשהקורבן הפנימי מסכים להשתחרר, אלא בכל ויתור על דפוס פנימי שהוא חלק מהזהות שלנו.

מהי תקיעות?

תקיעות יכולה להיות תחושה ברורה מאוד, אך לעיתים גם לא מזוהה וכמעט בלתי נראית, כזו שיש ביכולתה להכתיב את חיי היום יום שלנו מבלי שנשים לב. זה יכול לקרות לאנשים מצליחים, אינטליגנטים, שנראים לגמרי "בסדר" ולגמרי מתפקדים מבחוץ. לכולם. למעשה, ברוב המקרים הם באמת ממש מתפקדים, והכל נראה בסדר מהצד – הם עובדים, מנהלים קשרים חברתיים ומערכות יחסים, יש להם תחביבים, הם מחייכים ומדברים, אבל בפנים משהו עומד במקום. אין תשוקה, אין כיוון ברור, אין משמעות לדברים. בפנים מרחפת איזו תחושת ריקנות ושקט מוזר שלא משמח ולא מעציב. מעין תחושה של "הכל עובד אבל אני לא מרגיש שום דבר".

לפעמים זה מגיע אחרי תקופה של מאמץ גדול או שינוי משמעותי, לפעמים אחרי אובדן או ויתור, לפעמים בגלל חוסר הצלחה במשהו ולפעמים בלי סיבה מיוחדת שאפשר לשים עליה את האצבע. זה רגע שהנפש אומרת "הסיפור הישן שלך נגמר, אבל עוד לא כתבת אחד חדש". לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית, תקיעות היא נקודת עצירה, רגע שבו המשמעות הישנה התפוגגה והחדשה עוד לא נחתה.

ויקטור פרנקל קרא לזה "ריק קיומי" – בעיני הביטוי הזה מתאר היטב את הרגע שבו הרצון למשמעות צף דווקא כשהמאבק נרגע.

ריגשית, התחושה הזו מזכירה לעיתים צפייה בחיים מהצד, קצת כמו אורחים בתיאטרון שיושבים ביציע ומסתכלים על הבמה מלמעלה – הכל מתרחש, אבל אנחנו לא באמת משתתפים בזה. זו לא בהכרח תחושת דיכאון (ובטח שלא דיכאון כהפרעה), אין תמיד איזה עצב עמוק או אפילה נראית, אלא יותר ניתוק – "אני עושה כל מה שצריך, אבל בלי חיבור, בלי חיוּת". יש גם שינוי בשאלות שעולות מתוך התחושה הזו – הן כבר לא בסגנון של " למה זה קורה לי?" אלא יותר כמו "מה עכשיו?".

הרבה אנשים מגיעים לטיפול לא כי הם לא יודעים מה לעשות, אלא כי הם כבר עשו הכל, ורוצים להרגיש שוב שמשהו בתוכם חי.

בקליניקה אני פוגש לא מעט אנשים שמגיעים בדיוק לשם – מבחוץ לכאורה הכל מסתדר, אבל משהו בפנים חסר. הם לא במצוקה קיצונית, הם פשוט מרגישים שהם חיים על "מצב שקט".

אדם (שם בדוי על סיפור אמיתי), הייטקיסט בתפקיד בכיר בסוף שנות ה-30 שלו, תיאר מצב שבו הוא עובד, יש לו בת זוג שהוא אוהב, ילד קטן וחמוד וחברים, הוא מתאמן ואפילו מספיק לצאת לריצות בבקרים לפני העבודה, "אבל אני מרגיש שאני חי על אוטומט, לא רע לי אבל אני כאילו רואה את החיים שלי מבחוץ ולא לגמרי מבין איך הגעתי לפה או לאן כל זה הולך.".

מיכל (גם היא בשם בדוי), בתחילת שנות ה-30 ואחרי כמה מערכות יחסים סוערות ומורכבות עם הרבה דרמה, דחייה ומאבק על מקום, סיפרה דווקא כשהגיעה לזוגיות מיטיבה ש"שנים היה לי קשה, עכשיו דווקא שקט והגעתי למה שרציתי. לא רע לי, אבל גם לא טוב. תחושה שכלום לא נוגע בי ולא מפעיל אותי, כאילו נהייתי אדישה לחיים.".

יניב (כן, גם הוא), בסוף שנות ה-40, אב לשני ילדים בוגרים יחסית ובעל עסק עצמאי מאוד מצליח מתאר שהוא עבר שנים של לחץ כשבנה את כל מה שרצה, ושהיום הוא בעיקר עייף. הוא שוקל למכור את העסק אבל גם חושש מהעתיד ומרגיש שהוא תקוע בחיים שבנה.

האמירה הזו – "שקט, אבל לא טוב" – מתארת את תחושת התקיעות לא רע. זו לא בהכרח סערה או דרמה ריגשית, אלא דווקא סוג של דממה פנימית וחוסר תנועה. לא פעם תחושת התקיעות מגיעה דווקא אחרי הישג או פתרון של משהו – אחרי שהשגת את התואר האקדמי, כשהילדים גדלו, כשהמשבר הגדול מאחוריך כבר, כשהחיים מתיישרים מול קו אופק. אבל אז, במקום שמחה וסיפוק מתגנבת אמירה פנימית שלוחשת "אני אולי צריך להיות מאושר עכשיו, אבל אני לא מצליח להרגיש את זה". לפעמים זה מגיע גם מתחושה של "צריך שינוי, אבל לא ברור איזה", מין סטטוס קוו שאיכשהו עובד, אבל לא מספק.

אולי דווקא במקום הזה מתחילה השאלה מה זה לחיות באמת.

תקלה מופלאה?

כשאנחנו מדברים על תקיעות, אנחנו מדברים על תחושה לא נעימה שלרוב אנחנו ממהרים לנסות להיפטר ממנה כאילו היא משהו שצריך לתקן. אבל לעיתים קרובות התקיעות היא לא תקלה – היא סימן לזה שמשהו נגמר והגיע הזמן למשהו חדש שעוד לא נולד.

במצבים כאלה הרבה אנשים מנסים "להתניע את עצמם". הם מחפשים שינוי, ריגוש, תשוקה – משהו שיחזיר את תחושת החיים, וכמה שיותר מהר. תיאר את זה יפה הפסיכולוג האמריקאי רולו מיי (Rollo May) כשכתב – It is an old and ironic habit of human beings to run faster when we have lost our way. דווקא המרדף אחרי משהו חיצוני שייצר תנועה עלול להעמיק ולהחמיר את חוסר התנועה הפנימית – התקיעות. בניגוד למה שנהוג לחשוב, תקיעות היא לא היעדר עשייה, היא ניתוק מערכים פנימיים וחוסר יכולת להרגיש משמעות בתוך העשייה.

אם מסתכלים על תקיעות כעל תהליך ולא כבעיה, אפשר לראות שלעיתים קרובות היא הרגע שבו חל ניתוק פנימי והמשמעות הישנה התפוגגה, ומשמעות חדשה עדיין מתגבשת.

התקיעות היא לא מוות, היא הריון. היא לא דורשת תיקון, אלא הקשבה.

היא מפחידה כי היא מזכירה לנו שלא על הכל יש לנו שליטה, אבל היא גם הזדמנות לבחור. דווקא כשמשהו מתפורר וקיימת חוסר ידיעה, יכולות להיוולד אפשרויות חדשות.

העדינות שבתנועה

בתקופות כאלה, מתרחש שינוי עדין, כמעט בלתי נראה. הנפש, שהייתה עסוקה שנים בלשרוד, סוף סוף נושמת. היא משחררת אחיזה בדפוסים שעד לפני רגע נתפסו כחיוניים - הצורך להוכיח, להיות צודק, להחזיק שליטה, להרגיש חשוב, לקבל אישור - והיא לא יודעת מה יבוא במקומם, וזה מה שמבלבל.

הזהויות הישנות נמסות. האדם שהכיר את עצמו דרך תפקידים (“אני זה שתמיד שם בשביל כולם”, “אני זה שתמיד חזק”, “אני זו שלא מבקשת”, "אני קורבן") מגלה פתאום שבלעדיהם הוא לא בטוח מי הוא בכלל.

זה רגע כואב, אבל גם נדיר ביופיו, כי בתוך הבלבול הזה מתאפשר חופש חדש – חופש להיות משהו שעדיין אין לו שם.

זו בדיוק הסיבה שהתקיעות מבלבלת - היא לא רק עצירה, היא טרנספורמציה. כמו אדמה אחרי שריפה, שנראית חרוכה ושוממה – אבל מתחתיה, האדמה מתחדשת.

כשהנפש בשלב כזה, אי אפשר להכריח אותה לזוז, והניסיון להאיץ תהליך כזה מרחיק אותנו ממנו. קצת כמו רכב שמתחפר עמוק יותר בבוץ כשלוחצים על הגז. התנועה האמיתית מתחילה דווקא כשאנחנו לומדים לא ללחוץ, אלא להרגיש את הקרקע ולמצוא נקודות אחיזה.

כשאנחנו לומדים להתבונן במה שיש, ולא במה שחסר. להקשיב למה שמתחיל לבקש מקום בתוך השקט.

בקליניקה אני רואה לא פעם איך דווקא הרגע שבו אדם מפסיק לנסות להבין את עצמו הוא הרגע שבו משהו מתחיל לזוז, וזה נראה אחרת אצל כל אדם.

אצל אחד זו התרגשות קטנה ממשהו שלא עניין אותו כבר שנים, ואצל אחרת זו אולי דווקא תחושת עצב אחרי תקופה ארוכה של אדישות. אלו רגעים קטנים, כמעט בלתי נראים לפעמים. אבל כשמזהים אותם אפשר להתחיל להרגיש את התנועה שנוצרת. כזו שלא מבוססת על מאבק, אלא על הקשבה. לא על רצון לשלוט, אלא על הסכמה להרגיש. זו לא "הצלחה טיפולית", זה סימן שהנפש חוזרת לנוע והתקיעות מתפוגגת, כמו נהר שמוצא כיוון חדש כשבנו לו סכר.

שלוש תמורות לנפש

אם נביט פנימה נגלה שמעגל השינוי כמעט תמיד כולל שלושה "גלגולים" של הנפש: אחיזה, תקיעות, תנועה.

בהתחלה ישנה האחיזה בדפוס שמרגיש מוכר ובטוח. לפעמים זה דפוס של קורבנות, ובפעמים אחרות זה יכול להיות דפוס של שליטה, ריצוי, ביקורת, הישגיות או כל דבר אחר. זה לא משנה מה הצורה שלו, כולנו מחזיקים במשהו שמעניק לנו תחושת זהות ומגונן עלינו מהכאוס של החיים.

באיזשהו שלב משהו נסדק. אנחנו מתחילים לראות את המחיר שהדפוס הזה גובה מאיתנו, להבין שהוא כבר לא מועיל לנו, ומרגישים עייפים מהמאבק לשמר אותו. לפעמים אנחנו בוחרים לשחרר אותו באופן אקטיבי ולפעמים השחרור קורה מעצמו. ואז מופיע הריק, הבלבול, התקיעות.

זה הרגע שבו הנפש כבר לא מוצאת אחיזה ישנה, אבל עדיין לא בנתה חדשה. זו עצירה שהיא לא כישלון אלא מעבר – תקופה שבה משהו ישן מתפרק, ומשהו חדש רק מתחיל להיווצר. מתוך השקט הזה, אחרי זמן מה, מתעוררת תנועה חדשה. היא לא דרמטית ולא מרגשת בהתחלה – לפעמים זו רק סקרנות קטנה, נשימה קצת עמוקה יותר, יכולת להרגיש שוב. היא מתבטאת בצעדים קטנים של נוכחות: בחירה של מסלול שונה בדרך לעבודה, שיחה כנה על משהו אישי או פשוט לבהות רגע בשקיעה. זו תנועה שלא נולדת ממאמץ, אלא מהסכמה עדינה לחזור להיות נוכחים.

הדפוס מגן עלינו, הקורבן נלחם על הצדק שלו, התקיעות עוצרת אותנו כדי שנקשיב, והתנועה – היא מה שמתחיל לקרות כשאנחנו מסכימים להפסיק לרוץ ולהתחיל לשמוע את הקול הפנימי.

לפעמים זה כל מה שצריך, לא מאמץ, לא החלטה גדולה, רק רגע של הסכמה להקשיב באמת למה שכבר זז בתוכנו.

לפעמים זה נראה כמו אדם שמתחיל לקום מהמיטה בלי סיבה, או שיחה שהוא מרשה לעצמו להתחיל.

תנועה קטנה, אבל אמיתית, כזו שטיפול יכול לעזור לייצר.