למה אנחנו דוחים את מה שהכי חשוב לנו? על דחיינות, רגש, פרפקציוניזם – ואיך אפשר להתחיל לזוז באמת

דחיינות היא לא הבעיה, היא הסימפטום

לא מזמן אמר לי מטופל בקליניקה "אני אעשה הכל, ממש הכל, אגלול בכל האפליקציות שיש לי ואפילו כלים וכביסה, רק כדי לא להתחיל את מה שאני באמת צריך להתחיל". ככה, במשפט אחד פשוט הוא תמצת תופעה שמשפיעה על כ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת (ולפחות 50% כשאנחנו מדברים על סטודנטים) – דחיינות.

דחיינות היא נטייה מתמשכת לדחות משימות שאנחנו מתכננים או נדרשים לבצע – גם כשאין סיבה חיצונית שמונעת מאיתנו לפעול, וגם כשאנחנו יודעים שזה יפגע בנו בטווח הארוך. היא תופעה נפוצה (מאוד) שלעיתים קרובות מערבת מתח בין רצון לבין פעולה. באופן הכי פשוט שאפשר – דחיינות היא מה שקורה כשאנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל מוצאים את עצמנו עושים כל דבר אחר.

סביר להניח שברמה כזו או אחרת אתם מכירים את זה. יש משהו שאתם באמת רוצים לעשות, יש לכם כוונה לעשות את זה, אפילו כוונה טובה, ובכל זאת משהו לא זז. סימנתם את זה ביומן, תכננתם, חשבתם על זה ואפילו על איך תעשו את זה. ואז הכנתם קפה. ופתחתם טאב חדש בדפדפן. נזכרתם שצריך להחליף חול לחתולים. החלטתם לחכות לרגע שיהיה לכם יותר ראש לזה ושתרגישו יותר טוב, שתהיו במוד הנכון. והופ, עבר שבוע. חודש.

זו לא עצלנות ולא חוסר אכפתיות, זו תנועה עדינה וכמעט בלתי נראית של הנפש שמנסה להגן על עצמה ממשהו – כישלון (או הצלחה!), שיפוט (עצמי או חיצוני), תחושה של חוסר ערך, חרדה, פרפקציוניזם או "סתם" מפגש לא נעים עם העולם. הדחיינות היא לא האויב עצמו, אלא סימן, ואולי אם ננסה להקשיב לה לרגע, בלי לנסות ישר להעלים אותה, נוכל להבין טוב יותר מה עומד בנינו לבין ביצוע ותנועה קדימה.

ישנם גורמים ומנגנונים שונים שיכולים להניע דחיינות, הנה כמה מהם:

1. חרדה מהתוצאה (מה אם זה ייכשל? / מה אם אצליח?) – זו חרדה מול העתיד, חוסר הוודאות שטמון בו וחשש אפשרי מהתוצאה – פחד מכישלון, אך יכול להיות שגם פחד מהצלחה. העיסוק בשאלה "מה יהיה?" הופך למשתק, והדחיינות מופיעה כאסטרטגיה של בריחה.

   דוגמה - מישהי שקיבלה הזדמנות לעבודה חדשה ומקדמת, אבל דוחה שוב ושוב את כתיבת ושליחת קורות החיים שלה. היא לא בטוחה אם היא מתאימה לתפקיד (למשל אם יש לה את כל הכישורים הנדרשים או מספיק ניסיון), לא רוצה להתמודד עם הסירוב האפשרי אם יגידו לה לא אבל בו זמנית גם חוששת מהציפיות האפשריות שיבואו אם יגידו לה כן. כל זמן שהיא לא שולחת את קורות החיים אף אחד מהם לא מתממש והיא לא צריכה להתמודד עם זה.

2. פרפקציוניזם (אם זה לא מושלם, זה לא שווה) – הצורך הפנימי העמוק לבצע דברים בצורה מושלמת, ללא פגמים. זה לא בהכרח הרצון בתוצאה מושלמת כמו פחד אפשרי מההשלכות האפשריות של "טעויות".

   דוגמה – סטודנט שצריך לכתוב עבודת סמינר ולא מצליח להוציא מילה כי הוא "עדיין לא סגור על התזה", וככה מעביר שבועות מול מסך ריק. הוא לא בהכרח עצלן, ייתכן מאוד שהוא חושש שמה שייצא לו "לא יהיה מספיק חכם", ולכן הוא נמנע מלהתחיל.

3. קונפליקט פנימי או חוסר משמעות (אני לא באמת רוצה את זה) – לא תמיד דחיינות מגיעה מתוך פחד, לפעמים היא מגיעה מחוסר חיבור. כשהעשייה הנדרשת לא יושבת על ערך פנימי אלא על "מה שצריך" נוצרת התנגדות שקטה שלא תמיד צועקת את עצמה, אבל תמיד דוחה.

   
   

   דוגמה – מישהי שמתקשה להתקדם בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, למרות שיש לה את הכלים הדרושים, זמן ותמיכה מספקת. רק אחרי חקירה של הדחיינות יתברר שבכלל לפני שלוש שנים היא כבר רצתה לעזוב את הנושא הזה ולעשות משהו אחר, אבל "זה מה שהמשפחה מצפה ממני".

4. קושי בוויסות ריגשי (אני לא מצליח להישאר בתוך זה) – כל פעולה רצינית עלולה להזמין איתה רגשות לא נעימים כמו תסכול, שעמום, חוסר שליטה או חוסר ודאות. אנשים מסוימים (ולא רק כאלה עם הפרעות קשב וריכוז) מתקשים להכיל ולהישאר בתוך רגשות כאלה לאורך זמן, ואז הדחיינות באה כהסחה והקלה.

   דוגמה – אדם שרוצה לערוך סרטונים לצורך קידום עצמי מקצועי, אבל בתוך חמש דקות הוא מרגיש תקיעות והיד שלו בורחת לגלול בפיד אינסטגרם (למרות שהוא בעצמו אומר שזה לא מעניין). זה לא בגלל שהמשימה היא בלתי אפשרית, אלא בגלל שהתסכול שהוא חווה בהתחלה הוא בלתי נסבל עבורו.

5. דימוי עצמי נמוך או תחושת חוסר מסוגלות (אני לא מספיק טוב/ה בשביל זה) – תחושת חוסר ערך או חוסר מסוגלות שמונעת מאיתנו לפעול. אנחנו משוכנעים שאנחנו לא מספיק מוכשרים, לא רציניים או לא מסוגלים, ולכן נמנעים מראש כדי לא להוכיח לעצמנו ש"צדקנו".

   
   

   דוגמה – אדם שקיבל המלצה להגיש מועמדות לפרויקט יוקרתי, אך בכל פעם שהוא פותח את טופס ההרשמה הוא מסתכל עליו וסוגר אחרי שלוש דקות. "אני לא באמת מתאים לזה" הוא אומר לעצמו בראש, והדחיינות מגינה עליו ושומרת עליו מפני המפגש האפשרי עם ה"כישלון" שהוא משוכנע שיגיע ויוכיח לו שהקול הפנימי צדק.

6. אישיות נמנעת (אם אתחייב ייקחו לי את החופש) – אצל חלק מהאנשים, במיוחד אלה עם מאפיינים של אישיות נמנעת, כל מחויבות נחווית כאיום על החופש והאוטונומיה. במקרה כזה הדחיינות היא פעולה של "שימור שליטה" מדומה, אפילו אם בפועל היא יוצרת כאוס.

   דוגמה – אדם שבכל חודש מבטיח לעצמו מחדש שהנה הפעם הוא ייכנס לשגרת כושר, והוא אפילו נרשם ועשה מינוי למכון הקרוב לביתו, אבל כל פעם מחדש מוצא סיבה אחרת לא ללכת. זה לא שהוא לא רוצה, אבל ייתכן שמסתתר בתוכו חשש שהוא עלול לאבד את העצמאות והחופש שלו אם יכניס שגרה ברורה וקבועה.

אז מה אפשר לעשות עם דחיינות?

כדי להתחיל לעבוד עם דחיינות כדאי להחליף את השאלה מ"מה הבעיה שלי?" ל"מה קורה לי כשאני דוחה?". אם נשנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הדחיינות, ובמקום לנסות לנצח אותה בכל מחיר ננסה להבין אותה כמו שפה שמספרת לנו משהו על הנפש, נוכל לייצר תנועה קדימה.

הנה כמה דברים פרקטיים שאפשר לנסות:

1. תתחילו מהכי קטן שיש – כשמשימה נראית לנו גדולה מדי, הנפש אומרת "עזוב, זה לא בשבילי". אז אפשר פשוט לשקר לה קצת, בקטנה. במקום להגיד לה שעכשיו הולכים לכתוב את הדו"ח ההוא לעבודה, תספרו  לה שעכשיו רק פותחים קובץ. לא מתחילים ממש הרגע את המטלה, רק בודקים על מה מדובר. לא הולכים להתאמן, רק נועלים נעליים. הדברים האלה יכולים לייצר התנעה, התחלה קטנה של תנועה, שהיא בדרך כלל החלק הקשה. המעבר מהתנעה לזרימה קורה מהר יותר ממה שנדמה, אבל כדי להגיע לשם צריך להסכים להתחיל ממשהו קטן.

   
   

2. במקום לשפוט, תתעניינו – דחיינות לא מופיעה סתם. היא מנסה להגן עלינו מפני משהו, והיא עושה את הכי טוב שהיא יודעת. במקום להיות שיפוטיים ולשאול "מה לא בסדר אצלי?", נסו להיות סקרנים לגבי מה שקורה ולשאול על זה שאלות. ממה אני מנסה להימנע? מה מאיים עליי במשימה הזו? מה הייתי צריך לשמוע עכשיו כדי להרגיש שמותר לי להתחיל? המעבר הזה, משיפוט לסקרנות פותח לנו דלת קטנה כדי להבין טוב יותר את הדחיינות, ולפעמים דלת קטנה היא כל מה שצריך כדי להתחיל.

   
   

3. עשו גרסה "גרועה", בכוונה – פרפקציוניזם הוא דבר משתק. אז תשתקו אותו בחזרה, תעשו לו דווקא, ותכתבו גרסה על הפנים. תכתבו פסקה מופרכת. תעשו עיצוב מביך. טקסט שלא הייתם שמים אפילו במגירה. תייצרו משהו רק לשם היצירה שלו, בלי שום אחריות. במקום שהעבודה תגדיר אתכם, תזכירו לעצמכם שאתם לא חייבים לה כלום ואתם אלה שמגדירים אותה.

   
   

4. תכתבו את הדחיינות עצמה – אם אתם כותבים, יוצרים או עובדים עם רעיונות באופן כללי, תנו לדחיינות עצמה מקום על הדף שלכם. כתבו בדיוק איפה אתם תקועים. מה אתם מרגישים. למה זה קשה. על מה אתם מנסים לא לחשוב. סביר להניח שהטקסט לא יהיה מה שתכננתם, אבל הוא יהפוך את הקיפאון שלכם לחומר גלם שאותו תוכלו להפוך בהמשך למשהו אחר.

   
   

5. גלו את הדיאלוג הפנימי – לרוב, כשהדחיינות מופיעה, יש בתוכנו לפחות שני קולות. קול אחד שרוצה להתקדם, וקול אחד שמפחד, מתנגד ולא מסכים. נסו לכתוב את הדיאלוג בין שני הקולות האלה. מה אומר הקול הפעיל? (יאללה, תתחילו כבר!), מה עונה לו הקול המתנגד? (עזבו, לא תצליחו גם ככה). כשתראו את שני הקולות תוכלו לזהות איזה מהם באמת מדבר מתוכם, ואולי גם לגייס קול שלישי, כזה שמקשיב ולא נוזף.

   
   

6. בנו לעצמכם "מפת דחיינות אישית" – הדחיינות שלכם והדחיינות של מיכל או דורון אולי מובילות לאותה התוצאה, אבל נחוות באופן שונה ומגיעות מגורמים אחרים. על מנת להבין את הדחיינות שלכם יותר טוב, נסו להכין לה "מפה" עם שאלות כמו:

• מתי אני דוחה?

• מה אני מרגיש/ה?

• מה אני אומר/ת לעצמי?

• מה אני עושה בפועל?

• מה אני באמת צריכ/ה?

  
  

כשאנחנו לומדים לזהות את הדפוס שלנו, אנחנו מפסיקים להיות העבדים שלו ובמקום שהוא יגיד לנו מה לעשות, אנחנו יכולים להחליט לבד. דוגמה למפת דחיינות כזו אתם יכולים להוריד כאן.

אז דחיינות היא לא עצלנות ולא טעות, היא סימן. היא ביטוי של תהליכים עמוקים יותר, רגשות לא פשוטים, מחשבות מקטינות, דרישות לא מציאותיות או פער בין מה שאני רוצה לבין מה שחשוב לי באמת. לא תמיד קל לראות את זה, בטח לא כשאנחנו תקועים שוב מול אותה המשימה, שוב מאוכזבים מעצמנו ושוב שואלים למה אנחנו כאלה. אבל אולי זה לא "כי ככה אני", אלא כי יש בפנים חלק שצריך משהו אחר. אולי הדחיינות היא הדרך של הנפש להגיד "תראה אותי, תבין אותי, אל תמהר לתקן בלי לדעת מה".

ההבנה הזו, חשובה ככל שתהיה, היא צעד אחד, הכרחי אבל לא תספיק. אם אתה מרגיש שאתה נלחם בעצמך שוב ושוב, אולי הגיע הזמן להחליף את המלחמה בהקשבה. אם את מוצאת את עצמך מתחילה הכל חוץ ממה שאת באמת רוצה, אולי משהו שם מבקש עזרה, לא שיפוט.

לפעמים כל מה שצריך כדי להתחיל תנועה זה מישהו שיראה, ילווה ויעזור להבין על מה יושבת התקיעות. אם נמאס לכם לדחות את עצמכם, אולי זה הרגע להפסיק לדחות גם את האפשרות לדבר על זה.