דרמה קווין - אם נוירוטי זה הנורמלי החדש מה זה אומר על החיים שלנו?

נוירוטי זה הנורמלי החדש

מילה אחת מלווה את הפסיכולוגיה כמעט מהיום הראשון שלה, והיא תמיד נשמעת מעט מאיימת – "נוירוטי". היא התחילה בתור מושג רפואי אי שם במאה ה-19 ותיארה סימפטומים של חוסר שקט נפשי, קיבלה מקום של כבוד בפסיכואנליזה ואיכשהו התגלגלה לשפה של היום כמילת גנאי לתיאור של אדם לחוץ או לא יציב. דרמה קווין. כך או כך, הקונוטציה שלילית ונתפסת כסטייה מהנורמליות וכדבר שצריך לרפא או לתקן. אבל מה זה בעצם נוירוטיות והאם לא כולנו קצת כאלה? ואם כן, מה זה אומר על נורמליות?

מהי נוירוטיות?

בפסיכולוגיה, נוירוטיות היא מושג שמתאר נטייה אישיותית המאופיינת ברגישות גבוהה ללחץ, חוויית רגשות שליליים כמו חרדה, עצב, כעס או אשמה, וקושי לשמור על יציבות רגשית. אדם שמידת הנוירוטיות שלו גבוהה יטה לחוות חוסר שקט פנימי, דאגנות ומחשבות חוזרות, ולעיתים יגיב בעוצמה למצבי חוסר ודאות או תסכול.

פרויד השתמש במושג "נוירוזה" כדי לתאר מצבים נפשיים שמקורם בקונפליקטים לא מודעים, שקשורים לרוב לדחפים מיניים ותוקפניים שלא מצאו פורקן. בכל זאת, מדובר בפרויד. האדם הנוירוטי הוא ככזה שסובל מתסמינים – חרדה, היסטריה, כפייתיות – אך עדיין שומר על קשר עם המציאות (בניגוד לפסיכוזה). ממשיכי דרכו של פרויד ראו בנוירוטיות דפוסי הסתגלות בעייתיים לחרדות בסיסיות, למשל תלות יתר באחרים או תוקפנות כלפיהם, אך המושג נוירוזה נשאר עדיין קשור לפתולוגיה.

במהלך המאה ה-20 ועם עלייתן והתחזקותן של גישות מדעיות ואמפיריות, הפסיכולוגיה התחילה למדוד תכונות אישיות, ומחקרים שונים זיהו את הנוירוטיות כציר מרכזי באישיות האנושית. בשלב הזה נוירוטיות כבר לא נתפסת כהפרעה קלינית אלא כתכונה אישיותית הנמצאת על סקאלה – לכולנו יש אותה, רק ברמות שונות.

במהלך שנות ה-80 מתבסס מודל ה-Big Five (מודל המתאר את האישיות דרך חמש תכונות מרכזיות שנמצאות כולן על סקאלה) ונוירוטיות מוגדרת כאחת מחמשת התכונות המרכזיות, כאשר היא נמדדת על רצף שנע בין יציבות רגשית גבוהה (נוירוטיות נמוכה) עד לרגישות גבוהה ללחץ (נוירוטיות גבוהה). לפחות מבחינה פסיכולוגית, נוירוטיות עוברת דה-סטיגמטיזציה ולהיות נוירוטי כבר לא אומר להיות חולה, אלא תכונה אנושית שמתקיימת אצל כולנו ומופיעה במינונים שונים אצל אנשים שונים. הפסיכולוגיה של היום תופסת נוירוטיות כמדד של רגישות ריגשית, תכונה שיש לה חסרונות (נטייה לחרדה, דיכאון ומתח למשל) אבל גם יתרונות (מודעות עצמית, יכולת אמפתית גבוהה וערנות לסכנות למשל). זו כבר לא הפרעה אלא מימד אישיותי שבהתאם לעוצמה שלו יכול להקשות או להעצים הסתגלות.

ואיכשהו, בשפה היומיומית נדמה ש"נוירוטי" זה עדיין דבר רע. אבל אם נעצור לרגע ונסתכל מסביב ועל המציאות, בטח בשנים האחרונות ובטח בישראל, נוכל לשאול – האם לא כולנו נוירוטיים? האם יש אדם שלא דואג, מתקשה להירדם לפעמים או מרגיש מוצף? ואם יש כזה, אולי הוא דווקא החריג?

מציאות חסרת מנוח

העולם שלנו הפך למהיר יותר, ובלתי צפוי. שינויים תעסוקתיים מהירים, אי ודאות כלכלית, מגפות עולמיות, מבזקי חדשות כל 4 דקות, אקלים משתנה ומקצין, טכנולוגיה שמשבשת סדרי חיים. ולא הזכרנו פוליטיקה. ומלחמה. הכל הפך לאיזורים נפשיים מוכי סערה, והיא לא נרגעת. כדי להחזיק מעמד בתוך הכאוס הזה ולתחזק סוג כזה או אחר של שגרה, רובנו מגייסים מאמצים ומשאבים נפשיים (וגם כאלה שלא) אדירים. אנחנו מנסים לתכנן לוחות זמנים, משתמשים באפליקציות לארגון החיים, צורכים אינסוף תכנים שמבטיחים ללמד אותנו "איך להיות רגועים" כאילו כולנו נזירי זן. ובכל זאת, כמעט כל אחד שיהיה כן עם עצמו יודה – החרדה תמיד שם ברקע. במילים אחרות, הנוירוטיות הפסיקה להיות חריגה, היא הפכה למצב הטבעי והרגיל של הקיום המודרני.

אם כולם נוירוטיים, מה זה נורמלי?

"נורמלי", במובן המקורי, משמעו "מה שנמצא בנורמה, ברוב". אם רוב האנשים חווים חוסר שקט, אם חוסר הוודאות הוא היום יום ולא החריג, אז אולי זה הנורמלי. נוירוזה, כמושג (לפחות במשמעות המקורית שלו), מאבד את עצמו והופך לנורמלי. לכאורה זה אומר שכולנו לא נורמליים וזה עלול להישמע קצת מדכא אולי, אבל זה לא חייב להישמע פסימי. יש משהו משחרר בהבנה שאנחנו לא "מקולקלים". שהתחושות שאנחנו חווים לא רק שהן לא סימן לפתולוגיה אישית, הן משותפות לרוב האנשים ומצביעות דווקא על תגובה אנושית סבירה לגמרי למציאות אולטרה מורכבת.

והאמת? מי שלא מרגיש מדי פעם מוצף, מי שלא מתמודד עם רגעים של חרדה, דאגה או מחשבות טורדניות, הוא כנראה זה שחי בסרט ומנותק מהמציאות.

הבעיה, הקושי האמיתי, היא לא ה"נוירוטיות" עצמה, אלא הבושה סביבה. התרבות הפופולרית שלנו עדיין מקדשת את דמות הרגוע והמגניב, זה שלא מתרגש מכלום ותמיד הוא קול. זה לרוב מה שנראה בפיד שלנו, מה שאינספור משפיענים יגידו לנו שאנחנו צריכים להיות ואינסוף ספרי עזרה עצמית יציעו ללמד אותנו איך לעשות את זה. אבל מתחת לפני השטח כמעט כולם נלחמים בקרב דומה – חוסר שקט פנימי, פחדים מפני העתיד ותחושת חוסר שליטה. כשאנחנו חושבים ומאמינים שזה רק אנחנו ושלא ככה אנחנו צריכים להיות, הבדידות רק מתעצמת. נוצר פער בין מה שאנחנו חווים לבין מה שאנחנו חושבים שכל השאר חווים. ככה נולדת תחושת זרות, ניכור ובושה.

הזמנה קיומית – מה עושים עם ה"נוירוטיות" שלנו?

הגישה הקיומית, פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, לא מנסה "לרפא" את הנוירוטי, אלא להבין אותו כקריאה להתעוררות (וסליחה על הניו אייג'זם). החרדה מספרת לנו משהו על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין האופן שבו אנחנו חיים בפועל. היא תופעה אנושית בסיסית וטבעית. המחשבות הטורדניות שכולנו חווים מדי פעם יכולות להחזיר אותנו לשאלה "האם זה באמת מה שאני רוצה עבור עצמי?".

במובן הזה, נוירוטיות הופכת ממכשול, לכלי. היא מצביעה על המקומות שבהם אנחנו חיים על אוטומט, מתרחקים מהערכים המשמעותיים עבורנו ומנסים לשדר עסקים כרגיל בזמן שבתוכנו יש קריאה לשינוי. והיא תגובה נורמלית למציאות מוטרפת.

אחרי הקורונה, אחד הביטויים השכיחים שנשמעו היה "חזרה לשגרה". אם נריץ מהר קדימה ליוני 25, רגע אחרי מלחמה (בתוך מלחמה) עם איראן שוב סיפרו לנו על "חזרה לשגרה". אבל חזרה לאיזו שגרה בדיוק? עדיין יש מלחמה. עדיין יש חטופים, עדיין יש כאוס פוליטי וקרע פנימי שלא היה כמותו מעולם. המציאות עדיין מופרעת וחסרת יציבות והעתיד עדיין חסר ודאות. אז ככה נחזור להיות רגועים ו"נורמליים"? האמת היא שלא באמת חזרנו, לא אחרי הקורונה ולא אחרי איראן, וגם לא נחזור. העולם השתנה, וגם אנחנו.

במקום לרדוף אחרי דימוי אידיאלי של "נורמלי" – רגוע, יציב, שקט תמיד – אולי הגיע הזמן להכיר בזה שהנורמלי כולל בתוכו אי שקט מובנה.

נורמלי זה להרגיש מוצף לפעמים.

נורמלי זה להילחץ לפעמים ממה שצפוי מחר.

נורמלי זה לא לדעת תמיד מה התשובה הנכונה.

נורמלי זה להחסיר פעימה כשעובר אופנוע כי הוא מזכיר לנו אזעקה.

נורמלי זה להזדעזע בכל "הותר לפרסום".

ואם זו המציאות וזה המצב, איך אפשר לחיות עם זה קצת יותר טוב? שילוב של שלושה דברים פשוטים יכול קצת לעזור לזה:

1. הומור – לצחוק על עצמנו, על הפחדים שלנו, על המוזרויות הקטנות. לפעמים רגע של חיוך קטן וצחוק יכול לשחרר את כל הרצינות הזאת שמסביב.

2. חמלה עצמית – אנחנו לא רובוטים, אנחנו אנושיים, וזה בסדר, והגיע הזמן להפסיק להעניש את עצמנו על זה. לא צריך להיות מכונה משומנת, רגועה ויעילה 24/7.

3. קהילה – לדבר על זה. לשתף את התחושות והרגשות, גם הטובים וגם הקשים. לגלות שמה שאנחנו חווים, גם אחרים חווים, ושאנחנו לא לבד בזה. כשהחוויה נאמרת בקול, היא מאבדת קצת מהכוח המאיים שלה.

תעודת אנושיות, לא עניות

להיות "נוירוטי" לא אומר שמשהו בנו מקולקל. להיפך. זה אומר שאנחנו חיים בעולם מורכב ומגיבים אליו. זה סימן שהמערכת הפנימית שלנו ערה ועובדת. שאנחנו לא זומבים.

האם זה קל? לא.

האם זה נוח? ממש לא.

אבל אולי זה מה שהופך אותנו לאנושיים – היכולת להרגיש, גם כשזה מציף, גם כשזה מבלבל.

אם נחזור להתחלה נבין שה"נורמלי" הנוכחי לא כולל שלמות ריגשית, אלא מורכבות ריגשית. הוא לא שלווה תמידית אלא מוכנות לנוע בין סערה לשקט. הוא היכולת להגיב למציאות ולא להיות מכונות. במילים אחרות, נוירוטי זה הנורמלי החדש. לא כסיסמה פסימית וקודרת, אלא כהכרה משחררת שכולנו על הרצף וכולנו קצת כאלה.

בסופו של דבר, להיות "נוירוטי" במידה כזו או אחרת זה לא פגם, אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית בעידן המודרני. כולנו מתמודדים עם לחצים מכיוונים שונים, אי יציבות וחוסר ודאות, ואין בזה שום דבר "שבור". יחד עם זאת, אם התחושות האלה הופכות להיות מציפות, מקשות על היום יום או פוגעות במערכות יחסים למשל, זה סימן טוב לעצור ולהיעזר. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לנו להבין את המציאות ואת האופן שבו אנחנו מגיבים אליה, ללמוד את החוויה שלנו ולהפוך אותה ממקור לסבל לכלי להבנה וצמיחה. אם אתם מזהים את עצמכם בין השורות, אל תישארו עם זה לבד ואל תשאירו את זה בפנים.