"את לא כמו כולן": איך מתחיל קשר רעיל שנראה כמו חיבור מושלם

יש מערכות יחסים רעילות שלא נראות ולא מרגישות כאלה בהתחלה. אפילו להיפך – הן מתחילות בתחושת חיבור שלא תמיד מוסברת, לפעמים כמעט מיסטית. כאילו יש מכנה משותף עמוק, אבל כזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע במדויק.

זה לא קורה רק בזוגיות ארוכה. זה קורה גם בהיכרות קצרה, ההוא שהתחיל איתך בבר, זה שאת מכירה כבר שנים מהשכונה. זה קורה גם בדייטינג, כבר בפגישה הראשונה או השנייה, ואפילו כבר בהתכתבויות עוד לפני שיש בכלל משהו שאפשר לקרוא לו "קשר".

לפעמים זה גם מגיע עם מחוות שלא מתאימות לשלב שבו נמצאים או לאופי מערכת היחסים. וזה לא קורה בטעות בדרך כלל.

משפטים כמו "את שונה", "סוף סוף מישהי שמבינה אותי" או "את לא כמו כולן" נאמרים מוקדם מאוד, מהר מדי ולכאורה בבלעדיות.

לפעמים הוא ייעלם ויחזור עם הסבר משכנע, לפעמים יקטין ברמיזה את הגבולות שלך ולפעמים יצייר אותך כמי ש"לוקחת קשה".

ואז, לאט לאט, לפעמים בלי שמרגישים, משהו מתחיל להשתנות.

לא בצורה דרמטית, לא בצעקות. דווקא בשקט.

בלבול. ערעור. הרגשה שמשהו לא מסתדר – אבל אולי זו אני. תגובה רגשית חזקה – ואז הסבר למה היא מוגזמת. כאב – ואז ספק אם הוא בכלל אמיתי.

זה המקום שבו גזלייטינג מתחיל לעבוד. זה לא איזה טריק אחד גדול ומתוחכם, אלא דפוס יומיומי שחוזר על עצמו: עקיצה קטנה, הכחשה עדינה והסטת המבט פנימה – אל עצמך.

ערעור של השיפוט העצמי ושל היכולת לקרוא ולהבין את המציאות. תחושה מתמשכת של אשמה, של בלבול, של "אני לא בסדר".

הרבה אנשים שנכנסים למערכות יחסים כאלה הם לא "חלשים". להיפך. הם לרוב אנשים עם עומק רגשי, עם אמפתיה ועם נטייה לקחת אחריות – גם על דברים שלא שייכים להם. הם גם רגישים לסביבה.

והאנשים שמפעילים את הדינמיקה הזו? הם לא תמיד נראים פוגעניים ואלימים. לפעמים הם נראים פגועים, עדינים, אפילו קורבנות. לפעמים הם מדברים בשפה של קרבה, של עומק ושל חיבור – אבל משתמשים בה כדי לבודד.

מכיוון שהדינמיקה הזו חמקמקה, לפעמים הדרך הכי טובה לראות אותה היא דרך סיפור.

בלי הגדרות רפואיות ובלי ניסיונות לאבחן, פשוט כדי לתת ביטוי לחוויה שלפעמים קשה להמחיש במילים, אבל הרבה אנשים מזהים – גם אם לוקח להם זמן לתת לה שם.

המשל על הצפרדע והעקרב, גרסת 2026:

יום אחד בא העקרב אל הצפרדע וביקש לרכוב על הגב שלה לצד השני של הנהר.

הצפרדע הכירה אותו מהסביבה, והביטה בו מבט ארוך. "אני מכירה אותך, לא? אבל בכל מקרה, אני מכירה עקרבים", היא אמרה לו.

"ושנינו מכירים את הסיפור, אתה הרי תעקוץ אותי באמצע הדרך, אני אשאל למה, אתה תגיד שזה בטבע שלך ושנינו נטבע. עזוב, כולם מכירים את הסיפור הזה."

העקרב חייך, לא חיוך מאיים. חיוך פגוע, מעט נבוך אפילו.

"ככה את רואה אותי?" הוא אמר לצפרדע. "חשבתי שאת אחרת, שונה מהאחרות. את ואני, אנחנו דומים. אנחנו לא כמו כולם."

"אנחנו בקושי מכירים" השיבה לו הצפרדע.

"יש כאלה שלא צריכים זמן את יודעת", הוא אמר. "יש כאלה שישר מרגישים."

זה ליטף אותה. כמעט מחמאה, כמעט אמת.

בסוף היא השתכנעה.

העקרב קפץ על הגב, וכמעט מיד הוא התחיל לדבר.

על עצמו. על כמה מורכבים החיים שלו. על בנות זוג קודמות ואיזה לא יציבות וכמה דרמה ו"חולות נפש". על העקרבים נכדים שלו וכמה נחת הם מביאים, אבל כמה הוא מודאג ממה שקורה לקטן בגן. על כמה הוא עמוק ומדהים וכמה קשה לו למצוא חיבור אמיתי.

ולא שכח להוסיף, "אבל את...את אחרת. את ואני, אנחנו אותו דבר. לא מבינים אותנו."

הוא סיפר שהוא רוצה להגיע לצד השני של הנהר כי בורח בכלל מאיזו אחת. אחת שלא הבינה אותו, שחיה שטחי ולא גבוה כמוהו, שעשתה סצנות, ושאיזה מזל יש לו שהוא פגש אותה עכשיו, והיא מבינה אותו בלי שהוא צריך להסביר.

הצפרדע הרגישה מיוחדת. זה עשה לה נעים.

אולי באמת היא מיהרה לשפוט, אולי שוב הפחדים שלה הורסים. אולי היא לא היתה צריכה להקשיב לצפרדעים האחרות ומה שהן סיפרו עליו.

"וואי עקרב, סליחה. מצב שסתם הבאתי עליך שריטות מהעבר."

העקרב הנהן, אפילו שהיא לא ראתה כי הוא על הגב שלה. "אני מעריך כנות", הוא אמר. "אבל תדעי שזה פגע בי. חשבתי שאת לא כמו כולן."

ואז הוא שתק. והיא מילאה את השתיקה. בסיפורים מהעבר שלה, בפצעים, בכאב, בסודות.

ואז פתאום- "אאאאוץץץץ'".

"מה קרה?"

"משהו דקר אותי בגב".

"אין שם כלום, נשבע" הוא אמר.

"את מרגישה, תמיד אמרתי שאת מרגישה חזק."

הראיה של הצפרדע התחילה להיטשטש. הנשימה התקצרה. סחרחורת.

"עקצת אותי!" היא אמרה. "כמו שידעתי שיקרה!"

"איזה שטויות את מדברת. אם הייתי עוקץ אותך שנינו כבר היינו טובעים. אל תהרסי את זה."

רק אז הצפרדע שמה לב שבכלל כל הדרך הוא עסוק בטלפון!

"מה זה אתה בטלפון? עם מי אתה מתכתב? אני בקושי נושמת כאן."

"עבודה", הוא אמר בחוסר סבלנות. "אמרתי לך, אל תהיי כמו כולן."

הרעל עבד. בלי דרמה. בשקט.

"למה?", הצפרדע שאלה בקול שנחלש. "אמרת שאנחנו דומים, שאנחנו לא כמו כולם".

"אנחנו באמת לא כמו כולם", הוא אמר עכשיו ברוך. "אבל את לוקחת דברים קשה. אולי זו בעיה אצלך."

"אתה צריך זמן? כמה? אני אשתפר, מבטיחה!" היא כבר ממש לחשה.

הוא לא ענה. שקט.

ופתאום, משום מקום, קפצה קרפדה.

"יא עקרב איזה טיימינג ולוקיישן מדויק! אתה בא?"

"בטח" אמר העקרב וקפץ מגב אל גב.

הצפרדע נותרה מאחור, צפה על המים, "לכו לעזאזל!" היא צעקה בשארית הכוחות.

"זה מה שאנחנו עושים!" הם ענו בסינכרון מושלם.

"נו איך היה עם האקסית המטורפת?" הקרפדה שאלה.

"עזבי," הוא ענה לה "לא מחוברת זאתי, אמרה שנעקצה."

ואז הוא חייך, "את, לעומת זאת... את ואני, אנחנו דומים. אנחנו לא כמו כולם. שניה מאמי, אני רק עונה כאן למשהו מהעבודה".

אם הסיפור הזה עורר בך אי נוחות, בלבול או תחושה שכבר היית שם – זה לא אומר שמשהו בך לא בסדר.

לעיתים קרובות מה שנשאר אחרי קשר רעיל הוא לא געגוע לאדם, אלא ערעור בתחושת המציאות, באמון שלך בעצמך, ובשאלה הבסיסית "איך לא ראיתי את זה קודם?"

טיפול פסיכולוגי לא נועד כדי להסביר למה העקרב כזה.

הוא נועד כדי לעזור לך להבין למה את עדיין שוחה שם,

ואיך אפשר להתחיל לבחור חופים אחרים מבלי להאשים את עצמך על מה שהיה.ְ