גוסטינג: הטראומה השקטה של מערכות יחסים מודרניות

יש פרידות כואבות.

יש מריבות, בגידות, שיחות קשות, דלתות שנטרקות, רעילות, גזלייטינג.

ויש גם גוסטינג.

פרידה בלי מילים. בלי סצנה. בלי סוף ברור.

אדם שהיה שם – פתאום נעלם. גם אם ממש אתמול הוא (או היא) היה הכי חמוד ובעניין בעולם. לא עונה.

לא מסביר. לא מסיים. נעלם.

זה יכול להיות קשר שרק התחיל לא מזמן – באפליקציה או בתור לפיצה - וזה יכול להיות קשר של כמה שבועות או חודשים. הודעות, שיחות עמוקות, בניה של אינטימיות. ואז יום אחד זה נפסק.

לא היה ריב. לא נאמר "אני צריך מרחק". רק שקט פתאומי.

על פניו, אפשר להגיד שזה לא נעים, אבל לא נורא.

בפועל, עבור הרבה אנשים גוסטינג הוא אחת החוויות הרגשיות הכי מטלטלות, דווקא בגלל השקט שבו.

למה גוסטינג הוא טראומה שקטה?

טראומה לא תמיד מגיעה ברעש וצלצולים. לא תמיד זה פיצוצים.

לפעמים הטראומה מגיעה דווקא כהיעדר של משהו.

במונחים פסיכולוגיים, גוסטינג הוא פגיעה בקשר בלי נרטיב.

אין סיפור שנסגר, אין משמעות שנמסרת, אין מראה שמוחזרת, אין סיבה, אין קלואז'ר.

והנפש שלנו? היא לא אוהבת חורים פתוחים מהסוג הזה. היא רוצה לסגור את זה. לדעת למה.

כשקשר נקטע באופן פתאומי כזה ובלי הסבר הנפש שלנו נכנסת למצב חיפוש:

• מה עשיתי?

• מה לא ראיתי?

• מה זה אומר עלי?

• האם רק דמיינתי?

הכאב והקושי נובעים לא רק מהאובדן, אלא גם – ובעיקר – מהבלבול. מהעובדה שאין במה להיאחז.

מחקרים על טראומה התייחסותית מראים שפגיעות שנחוות בתוך קשר – במיוחד כזה שיש בו ציפייה לקירבה, יציבות והמשכיות – משפיעות באופן עמוק ומשמעותי על תחושת הערך העצמי והביטחון.

גוסטינג מתיישב בדיוק שם – במקום שבו אמור היה להיות קשר, במקום שבו היתה ציפייה לקירבה ולהמשכיות, נשאר בור. ריק. שקט מכאיב.

מי שעושה גוסטינג לא בהכרח אכזר – הוא פשוט לא מסוגל

כדי להבין למה זה כל כך פוגע, לפעמים כדאי לנסות להבין מה קורה גם אצל מי שפוגע.

קל מאוד לצייר את מי שעושה גוסטינג כאדם קר, מנצל או נרקיסיסט. משתמש וזורק.ולפעמים זה באמת ככה, כי מה לעשות שחלק מהאנשים הם פשוט חרא של אנשים.

אבל בחלק מהמקרים – יותר ממה שחושבים – הסיפור קצת יותר מורכב מזה. גוסטינג יכול להיות ביטוי של:

• קושי עמוק בוויסות רגשי

• פחד מעימות ו/או קונפליקט

• חוסר יכולת לשאת אכזבה של האחר

• חוסר מיומנות בסיסית בנוכחות רגשית

במילים אחרות, לא תמיד מדובר ברוע. לפעמים זו פשוט חולשה וחוסר מסוגלות.

אנשים שגדלו בסביבות שבהן רגשות לא קיבלו מקום, שבהן עימות נתפס כסכנה או שבהן קירבה הובילה להצפה או אכזבה, לומדים שהיעלמות היא דרך הישרדות. זו אסטרטגיית הגנה על הנפש.

"אם אני לא אומר – אני לא פוגע"

"אם אני נעלם – זה יעבור לבד"

"אם אני לא נוכח – אני לא צריך להתמודד"

זו כמובן אשליה, אבל זו אשליה שמחזיקה הרבה מערכות יחסים שבורות.

מבחינת תאוריית התקשרות, גוסטינג נפוץ במיוחד אצל אנשים בעלי סגנון התקשרות נמנעת – אנשים שחווים קירבה כדבר מאיים, ודווקא כשנוצר חיבור (שתכלס, זה בדיוק מה שהם רוצים) מגיבים בהתרחקות – היעלמות – כי הוא נתפס כמאיים.

הם לא בהכרח לא מרגישים – הם פשוט לא יודעים להיות עם מה שהם מרגישים ולכן בורחים.

למה גוסטינג כל כך פוגע במי שנשאר?

כי גוסטינג פוגע בדיוק בבטן הרכה, בנקודות הכי רגישות של הנפש:

1. הוא מערער את תחושת המציאות – כשאין סיום, אין אישור לזה שמה שהיה – היה אמיתי, ואנשים שואלים את עצמם "רק דמיינתי את הקירבה?", "זה בכלל נחשב קשר?", וזה יוצר דיסוננס פנימי עמוק.

2. הוא מפעיל תחושת אשמה וביקורת עצמית – כשאין הסבר, אנחנו מנסים למצוא אחד כזה. כשאין הסבר חיצוני, הנפש מנסה לייצר הסבר פנימי, ובדרך כלל הוא לא נדיב במיוחד. "לא הייתי מספיק מעניינת", "אמרתי משהו לא נכון", אם הייתי אחר/ת – זה לא היה קורה".

3. הוא משחזר פגיעות קודמות – עבור רבים, גוסטינג לא מרגיש כמו דבר חדש. הוא מעורר זיכרון רגשי מוקדם, גם אם לא תמיד מודע: הורה שלא היה זמין, דמות משמעותית שנעלמה, צורך שלא קיבל מענה. לכן הרבה פעמים התגובה עוצמתית יותר מהאירוע עצמו, משום שהיא לא רק כלפיו.

4. אין אבל, ולכן אין ריפוי – פרידה ברורה מאפשרת לנו תהליך של אבל. גוסטינג לא. אין מה לקבור, אין על מה "לעבור הלאה", נשארת רק שאלה פתוחה ללא מענה, והאבל נשאר תקוע.

מה קורה בטיפול?

לא מעט אנשים מגיעים לטיפול "בגלל גוסטינג", ובהרבה מקרים זו הפעם הראשונה שהחוויה הזו מקבלת מילים והקשר. לא פעם מתברר די מהר שהגוסטינג הוא לא האירוע עצמו, הוא טריגר. העבודה האמיתית נוגעת במקומות עמוקים יותר שמתעוררים:

• ערך עצמי שלא תלוי באחר

• יכולת לשאת אי ודאות מבלי לקרוס

• זיהוי דפוסי התקשרות חוזרים

• בניית גבולות רגשיים ברורים

לא כדי להיות "חזקים יותר", אלא כדי להיות מחוברים יותר, ולשאוב את הכח מהחיבור הזה.

בסופו של דבר הכאב הגדול של גוסטינג הוא לא שמישהו נעלם, אלא שהוא השאיר אותך לבד עם שאלות שאי אפשר לענות עליהן.

גוסטינג הוא תופעה תרבותית, אבל הפגיעה שלה היא מאוד אישית.

אם החוויה הזו נגעה בך והשפיעה עליך, זה לא סימן לרגישות יתר, זה סימן שנוצר קשר ושהיתה לו חשיבות.

זו יכולה להיות נקודת פתיחה, לא כדי לחזור למי שנעלם, אלא כדי לחזור לעצמך.

לפעמים דווקא שם, דווקא בתוך הכאב, מתחיל מסע של הבנה, תיקון וחיבור.

לא כי משהו שבור, אלא כי משהו מבקש נוכחות.