גוסטינג – למה כל כך קשה להפסיק לחכות להודעה ממי שנעלם, ואיך להמשיך הלאה?

אחרי גוסטינג, יש איזה שלב שבו כבר ברור שלא תגיע שום הודעה.

לא היום, לא מחר, כנראה גם לא "כשיהיה לו רגע".

ועדיין, למרות ההבנה הזו, היד נשלחת לטלפון. בודקת. אולי הפעם, אולי בכל זאת.

לא מתוך אשליה גדולה או פנטזיה רומנטית, אלא מתוך קושי עמוק לשחרר.

גוסטינג משאיר טראומה שקטה - כזו שאין לה מילים ואין לה סיום ברור, אבל החוסר שהיא מייצרת ממשיך לעבוד בנפש גם אחרי ההיעלמות. אפשר לקרוא על זה בפוסט הקודם.

הרבה אנשים חושבים שמה שהם מחפשים זו תשובה – שהצד השני יסביר.

אבל ברוב המקרים ההסבר בכלל לא משנה, כי הוא לא מה שבאמת מחפשים.

מה שמחפשים זו הקלה. משהו שיסגור את השקט שנשאר מאז שמישהו נעלם.

זה הזמן שבו אנשים מחפשים איך מתמודדים עם גוסטינג? איך ממשיכים אחרי שמישהו נעלם? ולמה בכלל עשו להם גוסטינג? אבל לפני פתרונות, צריך להבין מה קורה בנפש כשאין סיום.

לולאה שקטה

כדי להבין למה כל כך קשה להפסיק, צריך רגע להתעכב על מה שקורה ביום יום. זה נראה בערך ככה:

אתם קמים בבוקר, ועוד לפני הקפה, בערך ביחד עם לצחצח שיניים, אתם בודקים אם יש הודעה. וגם מה קרה בלילה. אין הודעה.

במהלך היום אתם אומרים לעצמכם שזה כבר לא משנה ותמשיכו הלאה. אבל אז, בלי לשים לב, ואולי בכלל בהקשר אחר, אותה אפליקציה נפתחת. לפעמים ממש כדי לבדוק מתי הם היו אונליין. אם הם ראו את ההודעה. אם יש וי כחול. אם הם כתבו ומחקו. הכי גרוע זה שבדיוק בזמן שאתם נכנסים, אתם רואים שהם מחוברים ממש עכשיו.

בערב אתם כבר כועסים על עצמכם. "למה אני עדיין בזה?", "מה נסגר איתי?", הבסטי שלך כבר מכינה לך רשימת קללות שתלרלרו עליו ביחד. אבל זה לא מה שאתם צריכים. אתם צריכים הקלה, לא לטנף.

וזה לא רק בראש, זה גם בגוף. חוסר הוודאות הזה מתיישב גם בחזה, יוצר מועקה בבטן או דריכות בלתי נפסקת. כאילו אתם מחכים לביפ של הודעה כדי להירגע (אבל ברור שכל צפצוף יקפיץ אתכם).

זו לא חולשה או חוסר בעמוד שדרה. זו מערכת האיום שלנו שמסרבת להרפות ממה שלא נפתר. זו תגובה מאוד אנושית למצב לא סגור.

למה אנחנו ממשיכים לחפש, גם כשברור לנו שלא נקבל תשובה?

הנפש האנושית לא בנויה להישאר עם קצוות פתוחים, היא לא מתוכננת לזה. היא אוהבת לדעת מה קורה.

מבחינה פסיכולוגית, מצבים של חוסר ודאות – במיוחד כשהם מתרחשים בתוך קשר – מפעילים את מערכת האיום שלנו, כי אנחנו לא יודעים מה קורה, ולדעת מה קורה זה בערך הדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. אז המוח ההישרדותי שלנו מעדיף סיפור כואב על פני אין סיפור בכלל.

כשאין הסבר:

• אין לנו על מה להתאבל

• אין על מה לכעוס באופן ברור – אין דבר שאליו אנחנו יכולים לכוון את הרגש

• אין איפה להניח את האשמה

ואז אנחנו נכנסים למצב חיפוש – אם אני אבין למה, זה יכאב פחות (ספוילר, זה לא).

במונחים של תאוריות התקשרות, גוסטינג מפעיל במיוחד (אבל לא רק) אנשים עם סגנון התקשרות חרד, נמנע או מעורב. למרות זאת, גם אנשים עם תחושת ערך יציבה וסגנון התקשרות בטוח, יכולים להישאב לתוך הלולאה הזו. היא לא נוגעת רק לאהבה, היא נוגעת לביטחון.

כשהחיפוש עצמו הופך לקשר

בשלב הזה קורה משהו מעניין, עדין, ולרוב לא מודע: גם כשהאדם איננו, כי הוא החליט להיעלם, הקשר ממשיך להתקיים, רק שזה קורה בתוך הראש.

מכירים את זה שאנשים ממשיכים לדבר בראש שלהם עם אדם מת? או ממשיכים לדבר בראש עם הפסיכולוג שלהם אחרי שהם סיימו טיפול כבר לפני שנה? אז ככה.

ממשיכות להתקיים שיחות פנימיות:

• מה הייתי אומרת אם הוא היה עונה?

• מה הייתי צריך או יכול להגיד (או לעשות) אחרת?

• איך זה היה יכול להיגמר?

יש הודעות שנכתבות ולא נשלחות ונמחקות, תרחישים אפשריים, תרחישים עתידיים, ים של פרשנויות.

הקשר לא נגמר עדיין, הוא רק שינה מיקום. וזה דבר חשוב.

זה חשוב כי זה לא אומר שאתם "תקועים". זה אומר שהקשר לא קיבל סיום, והנפש מנסה לייצר לעצמה את הסגירות שהצד השני מנע מכם. כשאין מי שיסגור את הדלת מבחוץ, אנחנו נאלצים לנהל את כל הדיאלוג הזה מבפנים – ולבד. הנפש פשוט מנסה להשלים משהו שהיתה ציפייה שיתרחש בין שני אנשים.

למה החיפוש דווקא מעמיק את הפצע?

בעוד שהחיפוש הזה מאוד מובן ומאוד טבעי, הוא לא מה שעוזר לפצע להחלים, הוא דווקא מעמיק אותו.

כי כל בדיקה קטנה כזו בטלפון מחזיקה בתוכה תקווה שהנה אולי עכשיו יהיו תשובות ותהיה הקלה. כל תקווה כזו שלא מתממשת – היא אכזבה נוספת לסל, וכל אכזבה כזו מעוררת רצון להבין.

ככה נוצרת הלולאה שהזכרנו קודם:

חיפוש ← תקווה ← אכזבה ← אשמה ← חיפוש

מתישהו הכאב עובר טרנספורמציה והמהות שלו משתנה. הוא כבר לא קשור רק לבחור או לבחורה שנעלמו, הוא קשור לתחושה "למה אני לא מצליח/ה להפסיק?".

אז מצטרפת לזה שכבה נוספת שמוסיפה סבל נוסף על הכאב המקורי – בושה, ואנשים אומרים לעצמם:

• "אני אמור להיות יותר חזק/ה"

• "זה כבר לא קשר"

• "יש אנשים שעוברים דברים יותר קשים"

וואלה, נכון, באמת יש אנשים שעוברים דברים יותר קשים, אפילו אתם כנראה עברתם דברים יותר קשים. אבל הנפש לא מתרשמת מהשוואות, היא מגיבה למה שלא נסגר. קצת חמלה עצמית תעזור להמיס את השכבה הזו.

אז מה באמת מחפשים כשמחפשים תשובה?

לעיתים רחוקות – מידע.

לעיתים קרובות – אישור.

אישור לזה שלא דמיינתי, אישור לזה שהיה קשר אמיתי, אישור לזה שיש בי משהו ראוי.

גוסטינג מערער את הערך העצמי שלנו לא דרך ביקורת ישירה (הרי היא מה שאנחנו מחפשים עכשיו) אלא דווקא דרך היעדר מוחלט. מה, אנחנו עד כדי כך לא שווים כלום שאפילו ביקורת לא שווה לתת לנו?

וכשאין מראה חיצונית, הנפש מנסה לייצר אחת פנימית, ובדרך כלל היא לא כזו שמחמיאה כמו בחנויות בגדים.

אם לא חיפוש, אז מה כן? (לא, זה לא "פשוט לשחרר")

אם החיפוש רק מעמיק את הפצע, אז איך מפסיקים? ומה כן?

הפסקת החיפוש לא מתחילה בהחלטה רציונלית (כי נו, אתם כבר יודעים שזה לא מה שאתם צריכים לעשות ואם זה היה כל כך פשוט כבר הייתם עושים את זה).

היא מתחילה בשינוי כיוון, בהחלפת השאלה:

לא "למה הוא נעלם?"

אלא "למה ההיעלמות הזו פוגעת בי כל כך?"

בשאלה הזו אתם לוקחים את הכח בחזרה אליכם. אתם מפסיקים להיות הבלשים של הסיפור שלו, ומתחילים להיות העדים של הסיפור שלכם. אתם מחזירים את עצמכם למרכז, לא את הנעלם, ואתם אלה שחשובים בסיפור הזה. אבל זו גם שאלה עמוקה יותר, ומפחידה יותר, בדיוק בגלל שהמוקד עובר פנימה, ובפנים יש (יכולים להיות):

• פצעים מוקדמים של נטישה

• דפוסי התקשרות חוזרים

• מקומות שבהם הערך העצמי תלוי באחר

זה לא אומר שמשהו בכם "לא בסדר". זה אומר שמשהו מבקש שתשימו לב אליו.

המקום של טיפול בתוך זה

למרות שאנשים באים לטיפול (גם) בשביל לקבל תשובות, בטיפול דווקא לא ממהרים לסגור את השאלה, ולא מנסים לייצר תשובה אלטרנטיבית לזו שלא הגיעה.

העבודה בטיפול היא אחרת:

• ליצור מקום שבו אפשר לשאת את חוסר הודאות

• להרגיש כאב בלי להיעלם

• להישאר נוכח גם כשאין מענה מהצד השני

המטרה, גם אם זה נשמע מוזר, היא לא להפסיק לחשוב עליו או עליה. המטרה היא להפסיק להיעלם מעצמכם בזמן שאתם מחכים.

לא מעט, זו הפעם הראשונה שבה החוויה הזו מקבלת מקום, מילים, הקשר והחזקה.

שינוי קטן, אבל משמעותי

יש רגע שבו אנחנו מבינים שלא תמיד נקבל תשובה ממי שנעלם. לא תמיד נקבל הסברים, אבל אנחנו כן יכולים להפסיק לבקש אותה במקום שבו אין מי שייתן אותה.

זה לא ויתור, זה שינוי כיוון.

לא חזרה אליו או אליה, אלא חזרה לעצמנו.

לא שליטה, אלא נוכחות.

בפעם הבאה שהיד שלכם נשלחת אל הטלפון כדי לבדוק "מה איתו", נסו לעצור לרגע. רק לרגע. תשאלו את עצמכם "מה אני צריכ/ה עכשיו כדי להרגיש פחות לבד עם השקט הזה?". לפעמים התשובה היא לא הודעה ממנו, אלא פשוט להניח את הטלפון בחדר השני ולחזור לנשום.

לפעמים, דווקא שם, כשמפסיקים לחפש במקום הלא נכון, מתחיל להיווצר שקט מסוג אחר.

פחות ריק, יותר מחזיק.