לסבול, כדי שמישהו אחר לא (או: סיפור קצר על אשמה קיומית)

ג': אני לא יכולה לעזוב אותו. הוא ימות אם אני אעשה את זה. נו לא ימות באמת, אתה יודע, אבל הוא יתפרק ולא יתואשש מזה, זה יהרוס לו את החיים.

אני: ואת? מה איתך? את תתאוששי אם לא תעשי את זה?

הקושי הגדול בדיאלוג הזה הוא שהיא כבר עזבה, היא כבר פרקה את החבילה, אבל מעולם לא הלכה. היא ממשיכה לדאוג לו, כי אחרת הוא יתפרק, כאילו היה ילד בן 5 שאמא שלו עזבה. אבל הוא אי שם לקראת סוף העשור הרביעי לחיים, וגם היא. והיא מתפרקת רק כדי שהוא לא. קדושה מעונה.

מה יש בסיפור הקצר הזה מלבד טרגדיה המבוססת על הקרבה?

דמות אחת שסובלת, ודמות אחרת שממשיכה לחיות, לכאורה, כל זמן שהסבל מתקיים. אם הראשונה תחליט להתיר את הקשר ולסיים את סבלה, השניה תמות. הדמות הסובלת משלמת מחיר כבד מנשוא, היא מתפרקת כדי שהשניה תמשיך. בעוד שבכלל לא בטוח שהדמות השניה מודעת לסיפור. המבנה הזה תקף לא רק לבני זוג. בקלות אפשר להחליף את התוכן בתוך המבנה - למשל ילדים שלא עוזבים את הוריהם או חברים שנשארים בשביל חברים אחרים. הדמויות מתחלפות, הסיפור נשאר.

אחד סובל כדי שהאחר יחיה.

שתי שאלות מרכזיות עולות.

האחת - האם באמת הדמות השניה תמות אם הראשונה תחשוב על עצמה ותחליט לסיים את סבלה ולעזוב? האם לא מדובר במחשבה נרקיסיסטית? האם באמת לדמות הראשונה יש כל כך הרבה כח, עד שמישהו אחר ימות בלעדיה?

השניה - אם נניח שלא מדובר במחשבה נרקיסיסטית, ושהדמות השניה באמת תתפרק, האם איכות החיים של הדמות הראשונה שווה את זה? האם המחשבה שהדמות השניה תמשיך להתקיים ולא תמות אכן מצדיקה את המחיר הכבד אותו משלמת הדמות הראשונה - ההתפרקות שלה בעצמה?

התשובה לשאלה הראשונה היא שבסופו של דבר, כנראה מדובר בסוג של שיגעון גדלות. במחשבה גרנדיוזית מעט שיש לנו השפעה כל כך משמעותית על חייו של אדם אחר, עד כדי שאם לא נהיה נוכחים בחיים שלו באופן הזה, הוא לא ישרוד. לא מדובר בחסר ישע, אלא באדם בוגר עם משאבים נפשיים שמסוגל לקבל החלטות ולקחת על עצמו אחריות. האם לא ראוי לתת לו את הקרדיט שתהיה לו היכולת להסתגל למצב חדש? האם לא כדאי לאפשר לו לקחת אחריות על עצמו? האם בכך שאנחנו בוחרים להישאר, גם במחיר של סבל עצום והרס עצמי, אנחנו לא חוטאים קצת לאחר, משחקים את תפקיד ה-enabler, ולמעשה דווקא באי העזיבה מנציחים את מצבו חסר האחריות לכאורה ואת מצבנו כבעלי כח גדול כל כך לכאורה (וסבל נוראי)?

לפעמים קשה לעשות את זה, ולא תמיד בגלל שאנחנו חושבים שהצד השני הוא חסר יכולת. לפעמים זה בגלל שקשה לנו להתמודד דווקא עם המחשבה שהוא לא יתפרק אם נעזוב, שהוא כן יעשה את השינויים הנדרשים וימשיך לחיות. כי אם הוא לא יתפרק, מה זה אומר על המקום שלנו ועל החשיבות שלנו בחיים שלו?

התשובה לשאלה השניה היא שתלוי, כנראה, במי מדובר. צריך לזכור, שוב, שלא מדובר בילד או בחסר ישע שלא מסוגל לדאוג לעצמו. המחשבה שהמחיר שאנחנו משלמים - ההתפרקות שלנו עצמנו - עבור המשך קיומו של האחר היא מחשבה שמוזנת בתחושת אשמה על דבר שלא התרחש עדיין. לכאורה אשמה לא יכולה להתקיים אל מול דבר שלא התרחש. אם עדיין לא עשינו שום דבר, איך אנחנו יכולים להיות אשמים לגביו? אבל החשש מאותה אשמה אפשרית - אם זה באמת מה שיקרה - הוא גדול כל כך עד שהוא מונע מאיתנו לחשוב על האפשרות לעזוב בכלל. מדובר באשמה קיומית שמפעילה התנהגות הימנעותית בצורתה הקיצונית ביותר - הימנעות מתחושת אשמה גם במחיר הכבד של התפרקות העצמי. זה דורש מאיתנו משאבים עצומים, שמשפיעים בצורה קיצונית על התפקוד שלנו, לפעמים בלי שנשים לב. המשאבים שלנו כולם מופנים ומרוכזים בהתמודדות עם הסבל, בניסיון היום יומי לשרוד ולא להתפרק בעצמנו, רק כדי שלא נרגיש אשמים. אותם משאבים היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים בחיים שלנו, מקומות יצירתיים ויצרניים, שבמקום להתרכז בהישרדות היו מכוונים אותנו לצמיחה ושגשוג.

אין כאן תשובות חד משמעיות, וגם לא עצות פרקטיות מה בדיוק צריך לעשות. יש כאן טרגדיה אנושית שמנציחה מצב של סבל - לא רק של אדם אחד - שיכול היה להימנע לו רק היינו מבינים על מה הוא מבוסס, ולפעמים זו החשיבות של טיפול. הוא מאפשר לנו להגיע להבנה הזו. לפעמים הוא פשוט מאפשר להמשיך לחיות.