המשפט הכי מפורסם בפילוסופיה הוא ככל הנראה משפט הקוגיטו של רנה דקארט - "אני חושב, משמע אני קיים" ("Cogito, ergo sum") – בעזרתו ניסה להוכיח את קיומו מעבר לכל הטלת ספק. החושים יכולים לתעתע בנו, ולכן אינם מספיקים לדקארט כדי להאמין שהוא באמת קיים ולא מדובר באשליה או תעלול של שד מתעתע כמו שחשב בשעת לילה אי שם בצרפת כשהוא לבוש כותונת שינה. אבל אם אני מטיל ספק בחושים שלי, אני חושב מחשבה אודותיהם, ואם יש מחשבה אז יש ישות שחושבת אותה, והישות הזו היא אני, אפשר לחזור לנשום. כך דקארט הרגיע את עצמו שהוא אמיתי ולא אשליה.
אבל מה שהצליח להרגיע את דקארט במאה ה-17 כבר לא מספיק היום, ובנינו, רוב האנשים לא מטילים ספק בזה שהם אמיתיים. הם יודעים שהם אמיתיים, הם יודעים שהם קיימים, לפחות במובן הפיזי. מדובר גם במשפט שיכול להיות אחד מדגלי הרציונליות, ובני אדם לא תמיד רציונליים. חוצמזה, זה גם ממש תלוי במה בדיוק חושבים.
אחד מסוגי המחשבות שמעסיקים חלק גדול מאיתנו הוא דאגה. אני פוגש את זה בכל יום בקליניקה – אנשים דואגים שהם לא מספיק טובים, דואגים שלא יאהבו אותם, דואגים שיחלו, דואגים שלא יצליחו, פשוט דואגים. התוכן משתנה מאדם לאדם, אבל הצורה נשארת זהה – מחשבה טורדנית לגבי העתיד ומה יקרה או לא יקרה בו. והמחשבה הזו, יש לה המון כח. מספיק כח כדי לשתק אותנו ולגרום לנו להתעסק במשהו שלא קיים ואין לנו מושג אם בכלל יקרה או לא ואם כן אז איך ומתי. אבל מה, זה נותן לנו יופי של תעסוקה, אף פעם לא חסר לנו מה לעשות כי תמיד אפשר לדאוג. אבל זה בדיוק העניין עם דאגה – היא נותנת לנו משהו לעשות, אבל לא מובילה אותנו לשום מקום. ממש כמו כיסא נדנדה, זזים, אבל נשארים במקום. קצת כמו ללכת תמיד עם מטריה בתיק במדינה שיורד בה גשם חודש וחצי בשנה למרות שזה בעיקר מכביד, לא נוח ומקמט את מה שיש לכם בתיק. כי אתם יודעים... מה אם.
דאגה היא כמו המטריה, רק שהתיק לא על הגב שלכם אלא בראש שלכם, ובמקום שהיא תקמט את המחברות היא מקמטת את המחשבות, יוצרת בליטות של שליליות ובאופן כללי, פשוט מטרידה אתכם ומסיחה את דעתכם ממה שקורה ממש עכשיו. כי שוב, מה אם באמת ירד גשם? במקרים מסוימים זה נראה שהדאגה מעניקה לנו קיום. אם אתם נוטים להיות טיפוסים דאגנים, נסו לרגע לשאול את עצמכם "מי הייתי ללא הדאגה שלי?"
זה לא שדאגה היא דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר, במצבים מסוימים יכולים להיות לה גם יתרונות – היא עשויה לסמן לנו שמשהו לא כשורה, היא משאירה אותו במודעות שלנו ובאופן הזה יכולה לדרבן אותנו לפתרון בעיות. הבעיה מתחילה כאשר הדאגה הופכת מזה, למשהו גדול יותר, מתמשך יותר ועקשן יותר. היא הופכת למחשבות רומינטיביות – באופן הפשוט ביותר מדובר בדאגה מתמידה ושחוזרת על עצמה שוב ושוב, מבלי להוסיף ידע חדש או פתרונות חדשים. מעין עיסוק שחוזר על עצמו שוב ושוב באותו הדבר בדיוק מבלי לשנות דבר במצב העיניינים.
מה שכן קורה הוא שהמוקד של המחשבות הוא כבר לא הדבר שגורם לדאגה ולא מציאת פתרון, אלא לעיסוק אובססיבי למציאת והמצאת גורמי מתח חדשים ונוספים. למשל, במקום שדאגה מועילה תוביל אותנו לשאול "איזה דברים שליליים יכולים לקרות ואיך אני יכול/ה להתמודד איתם?" (פתרון בעיות) היא הופכת לשורת מחשבות שיכולה להיראות כך: "למה אני כזה לוזר? למה קיבלתי החלטות כאלה גרועות שהובילו אותי למצב הזה? למה אני לא יכול להתמודד? מה יקרה אם אני אמשיך להרגיש ככה?" . זה קצת כמו העלאת גרה – לועסים, בולעים, מעכלים, ואז לועסים שוב את אותו הדבר. אלא שאנחנו לא לומדים ולא רואים שום פרספקטיבה חדשה בתהליך המתיש הזה.
מחקרים מראים שמחשבות רומינטיביות מהסוג הזה קשורות לרמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה, ושהן גורמות לנו להרגיש רע יותר בנוגע למצב. אחת המוטיבציות למחשבות מהסוג הזה הוא רצון להבין את גורם המתח ומה המשמעות שלו לחיים שלנו – שזו בהחלט מוטיבציה חיובית – אבל מה שקורה בפועל ברוב המקרים הוא שאנחנו מתמקדים ונתקעים בעבר במעין לופ של האשמה וביקורת עצמית. בנוסף, רומינציה גורמת לנו לתקיעות לא רק בעבר, אלא גם בהווה, ומונעת מאיתנו מלפעול על מנת למצוא פתרונות ומקשה עלינו לקבל החלטות ולהתחייב למסלול פעולה כזה או אחר. היא גם יכולה לגרום לתחושת בושה ולרצון להתרחק ולהסתגר, במקום להתמודד באופן אקטיבי. זה יכול להוביל לצריכת אלכוהול או אכילה מופרזת למשל, כאמצעי להשכיח מאיתנו את התחושות השליליות והקשות ולא להתמקד בביקורת עצמית ובושה. בסופו של דבר, מחשבות מהסוג הזה הופכות למלכודת מחשבתית שמצדיקה לכאורה התנהגות הימנעותית ואי לקיחת אחריות על פתרון בעיות ושינוי המצב, וגם על חיי היום יום שלנו. ואם כל זה לא מספיק, יכולות להיות לכך השפעות הרסניות גם על מערכות היחסים שלנו.
מה אפשר לעשות במקום זה?
אחד הדברים שיכולים לעזור במצב כזה הוא לשנות את דפוס החשיבה מדאגה לפתרון בעיות. פתרון בעיות דורש מאיתנו להגדיר בעיה באופן כזה שניתן לעשות משהו לגביה, ולרוב בניסוח בצורת שאלה (למשל: איך אני יכול להתכונן לאובדן הכנסה אפשרי? איך אני יכול ללמוד לקבל שבת/ן הזוג שלי לשעבר המשיכו הלאה? וכו'). ברגע שיש לנו בעיה מוגדרת, קל לנו יותר לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיה, ועל ההשלכות האפשריות של כל אחד מהם ("מה יכול לקרות אם אעשה X?"). באופן כזה, קל לנו יותר לחשוב על ולנתח את המצב באופן כזה שמקדם אותנו לעבר פתרון ושיפור של המצב, ולבחור את הפתרון שנראה לנו המועיל והטוב ביותר עבורנו וליישם אותו.
ממש בקרוב אעלה פוסט נוסף על הפונקציה והחשיבות של דאגה, ועל האופן בו אפשר לשנות אותה ולרתום אותה לטובתנו. אם אתם לא רוצים לפספס אותו, הירשמו לקבלת עדכונים מהבלוג (ותקבלו עדכונים אך ורק על פוסטים חדשים, מבטיח).