למה אנחנו נמשכים דווקא למי שלא מתאים לנו ומשחזר את הפצעים שלנו?

בקצרה:

• אשליית המוכר – המוח האנושי נוטה לבלבל בין "בטוח" לבין "מוכר". אנחנו נמשכים לדפוסים סוערים, הרסניים או פוגעניים פשוט כי אנחנו יודעים איך לתפעל אותם.

• פנטזיית התיקון – הבחירה הלא-מודעת בפרטנרים לא מתאימים שמזכירים לנו את כאבי העבר היא ניסיון הישרדותי "לתקן" את הסרט המקורי, אבל לכתוב לו סוף חדש.

• החרדה מהשקט – קשר בריא, יציב וישר מרגיש לפעמים משעמם או חסר חיות עבור מי שמערכת העצבים שלו חיה על דופמין של דרמה וסערה.

  
  

אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים רומנטיים על גורל, על קליק בלתי מוסבר, או על "כימיה מטורפת" שקרתה בשנייה אחת על הבר או בהחלקה אקראית באפליקציה. אנחנו מתעקשים להאמין שהלב שלנו הוא מצפן טהור שמחפש אושר, חיבור ורוגע. אבל אם נהיה כנים מספיק כדי להסתכל רגע על ההיסטוריה של מערכות היחסים שלנו – ובמיוחד באלו שהשאירו אותנו שרוטים, חבולים ומרוקנים – נגלה שה"גורל" הזה הוא לעיתים רכבת הרים פסיכולוגית מדויקת, יעילה ואכזרית להפליא.

זה קורה בדרך כלל במצבים הכי פגיעים שלנו. ברגעים שבהם ההגנות הרגילות קורסות והוואקום הקיומי נפתח – אחרי יום עבודה מתיש שבו הרגשנו שקופים ולא מוערכים, בתוך סוף שבוע שבו הבדידות והשעמום הופכים למאיימים, כשבגוף שלנו יש כל מיני חומרים או סתם כשתחושת חוסר המשמעות הכללית והשעמום מרימים את הראש. שם, כשהחוסן הפנימי נסדק, אנחנו מוצאים את עצמנו נמשכים, כמו פרפר לאש, בדיוק אל האדם הלא נכון. אל זה שישאב אותנו לתוך הסערה המושלמת, אל זו שתיעלם לנו בדיוק כשנצטרך אותה, אל מי שמשחזר עבורנו בדיוק את תחושת הדחייה, התקיעות או הנטישה שכבר הבטחנו לעצמנו, רק בבוקר שלפני, שלא נפגוש שוב לעולם.

למה זה קורה? למה המוח שלנו מתעקש להפיל אותנו שוב ושוב לאותו הבור, בזמן שאנחנו בטוחים שאנחנו צועדים לעבר השמש?

הפרדוקס המעוות של "הבית"

התשובה הראשונה, והכואבת ביותר לעיכול, היא שהמוח האנושי לא מחפש את מה שטוב לנו או את מה שיעשה אותנו מאושרים; הוא מחפש את מה שמוכר לו. בתרמודינמיקה הנפשית שלנו, מוכר = בטוח, גם אם המוכר הזה הוא גיהינום קטן של חרדות.

עבור מי שגדל בבית שהיה בו מחסור ביציבות – בית שבו האהבה הייתה אולי מותנית בהישגים, שבו אחד ההורים היה נוכח-נפקד או עסוק מדי בעצמו, בלי גבולות או שהאווירה בו דרשה הליכה מתמדת על ביצים – סערה רגשית היא שפת האם. המערכת העצבית שלו חווטה לפעול תחת מתח גבוה.

ככה זה נראה ביום-יום:

למשל גבר שמוצא את עצמו שוב ושוב רודף אחרי נשים חסומות, קרירות, כאלו שצריך "לפענח" כל הודעה שלהן. כשהיא מסננת אותו במשך חצי יום, החרדה שלו עולה, הדופק מאיץ, והוא נכנס למוד של מלחמה על חייהם של היחסים. כשהיא סוף סוף שולחת שתי מילים, האקסטזה וההקלה שהוא מרגיש נחוות אצלו כ"אהבה מטורפת". הוא בטוח שהיא האחת, כי אף אחת לא גרמה לו להרגיש "ככה".

או למשל אישה שפוגשת גבר סוער, כריזמטי, אדם שכולו דרמה, חוסר יציבות ומלחמות עם העולם (ולפעמים גם עם סמים ואלכוהול). היא מוצאת את עצמה מתפקדת על תקן שרת התמיכה שלו – מחכה לו ערה, אוספת את השברים שלו, מרגיעה את החרדות שלו וסופגת את מצבי הרוח המשתנים שלו. חוסר הביטחון המשתק הזה מתורגם אצלה בטעות כ"פרפרים בבטן" וכחיבור נשמתי נדיר.

בשני המקרים, המערכת לא מזהה סכנה; היא מזהה בית. רק שהבית הזה הרוס, אבל מוכר.

מנגד, כשמגיע אדם יציב – כזה שמציע שקט, נוכחות ברורה, כנות ואופטימיות – המערכת נכנסת להלם. כשמישהו עונה מיד, כשהיא אומרת מה היא מרגישה בלי משחקים, כשהוא לא נעלם אחרי סופשבוע אינטנסיבי – השקט הזה לא נחווה כחוף מבטחים. הוא מרגיש כמו איום, כמו מוות קליני של הרגש. המוח מתרגם יציבות לשעמום, לחוסר משיכה, ואנחנו חותכים משם כי "זה פשוט לא זה, אין שם עניין", אין דרמה. המשחק המעוות הזה גורם לנו להעדיף פעם אחר פעם את הסבל המוכר והידוע על פני חופש זר ובלתי מוכר, גם אם בראש אנחנו יודעים שזה הרסני.

לביים את הסרט מחדש – והפעם לנצח

הסיבה העמוקה יותר ללופ הזה קשורה לפנטזיית התיקון הקיומית שלנו. לכל אחד מאיתנו יש פצע מוקדם, תסריט פנימי פגום שאומר שאנחנו לא מספיק טובים, שלא באמת רואים אותנו, או שאהבה היא משהו שצריך להילחם, לדמם ולירוק דם כדי לקבל אותו. כשאנחנו פוגשים פרטנר שמשחזר את הדפוס ההרסני הזה, משהו פנימי בנו מתעורר ואומר "הנה, כאן אני בבית, כאן אני מכיר את החוקים, אבל הפעם אני אנצח".

הלא-מודע שלנו בוחר באדם המורכב הזה מתוך אשליה כמעט הירואית: אם הפעם אהיה מספיק טובה, אם אהיה הבחורה שתצליח "לביית" אותו ולגרום לו להתחייב, אם אהיה זו שתציל אותו מעצמו ומהסערות  – הוא יאהב אותי ואני בעצם ארפא את הפצע המקורי שלי. אני אוכיח לילדה שהייתי שהיא לא הייתה פגומה, שהיא כן ראויה לאהבה.

הוא, מצידו, אומר לעצמו: אם אהיה מספיק חזק, אם אצליח להכיל את המרחק והקרירות שלה, אם אצליח לגרום לה סוף סוף להעריך אותי ולראות אותי – התיקון הושלם.

זה ניסיון נואש לשכתב את הסוף של הסרט המקורי מהילדות. אלא שהמציאות היא לא הוליווד, במקרה הטוב היא אולפן מחתרתי. כשאנחנו נכנסים לאותו הסרט, עם אותו תסריט בדיוק ועם אותם שחקנים, אנחנו מקבלים בדיוק את אותו הסוף. זה לא יכול להיות אחרת. הפרטנר החסום נשאר חסום, הדרמה נשארת דרמה, ואנחנו נשארים תקועים, מרוקנים, יושבים על רצפת המטבח לפנות בוקר ושואלים את עצמנו איך, לכל הרוחות, הגענו לכאן שוב.

הדרמה כמסך עשן קיומי

ויש עוד זווית, נקייה ומפוכחת, שצריך להסתכל לה בעיניים: הדרמה הזוגית הזו היא חומר מאלחש מצוין.

כל עוד אנחנו עסוקים בלשרוד את המשבר הבא, בלפענח הודעות קריפטיות בוואטסאפ, בלריב בצרחות ואז להשלים באקסטזה וסקס במטבח, או בלנסות "להציל" את בן או בת הזוג מהתהומות של עצמם – אנחנו פטורים מלהסתכל על עצמנו. הסערה מול האחר ממלאת את החלל. היא מייצרת אשליית חיות ומחברת אותנו לדופמין גבוה, שמכסה על וואקום קיומי עמוק בהרבה.

היא שומרת אותנו עסוקים כדי שלא נצטרך לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים עם החיים שלנו. מה עם התקיעות המקצועית? מה עם הבחירות האישיות שאנחנו דוחים כבר שנים? מה עם הבדידות שמתגנבת כשאנחנו לבד בחדר, בלי קשר לאף אחד? קל בהרבה לנהל מלחמה זוגית סוערת מאשר להביט בריק המשעמם והמאיים של החיים שלנו ולשאת באחריות עליהם.

במובן הזה, הלופ הבלתי נגמר מול פרטנר שלא מתאים לנו הוא לא רק מסך עשן, הוא גם תעודת הביטוח של הנפש: כל עוד אנחנו מנהלים קשר עם מישהו שלא באמת פנוי או נכון עבורנו, אנחנו מוגנים מפני הסיכון שבקרבה אמיתית. הבחירה החוזרת באנשים לא נכונים היא פעמים קרובות רק המניפולציה שדרכה מתבטא פחד ממחויבות שעליו כתבתי כאן.

היציאה מהלופ הזה לא עוברת דרך החלטות רציונליות ביום ראשון בבוקר או הבטחות חלולות של "יותר אני לא עושה את זה". זה לא דיאטה, ואפילו זה קשה. היא עוברת דרך פיתוח של סוג חדש של סיבולת: היכולת לשאת את השקט. להסכים לפגוש את הריק ואת הפגיעות בלי לתרגם אותם מיד לצורך בדרמה, בריגושים קשים או בחומרים מאלחשים.

רק כשנסכים לשחרר את אשליית התיקון דרך האחר, נבין שאף מערכת יחסים – סוערת, מכשפת וממכרת ככל שתהיה – לא תהיה תוכנית השיקום של החיים שלנו. האחריות על הריפוי והמשמעות היא, בסופו של דבר, עסק פרטי לחלוטין.

ההבנה של המנגנון הזה היא חצי הדרך, אבל לפעמים קשה מאוד לפרק את המלכודת הזו לבד מול המסך או עם צ'אט חכם ככל שיהיה, במיוחד כשהיא מנהלת את מערכת ההפעלה שלכם כבר שנים. אם אתם מזהים חלק מהדברים כאן, ומחפשים מרחב בטוח כדי לעשות סדר בדברים – הקליניקה שלי בתל אביב פתוחה. אפשר להשאיר כאן טופס, לשלוח מייל, או פשוט ללחוץ על הקישור ולשלוח לי הודעה ישירה בוואטסאפ.

נמשיך משם בקצב שלכם.

צרו קשר