למה אני נמשכת שוב ושוב לגברים לא פנויים?

בקצרה:

• גבר לא פנוי מספק "פרויקט" של כיבוש; המאמץ להשיג אותו מתפרש בטעות כעומק ריגשי, בזמן שהוא משמש בעיקר כמנגנון הסחה.

• המשיכה לגבר לא פנוי היא לא מקרית; הוא הדמות המושלמת להפעיל את הדפוס שבו אנחנו מרגישות צורך "להרוויח" את האהבה שלנו בדם, יזע ודמעות.

• הבחירה במי שלא פנוי חוסכת מאיתנו את החרדה האמיתית של אינטימיות חשופה וקרובה, של פגיעות, ומאפשרת לנו לשמור על רמת דופמין גבוהה במחיר של אפס קשר אמיתי.

"למה אני נמשכת כל הזמן לגברים לא פנויים?"

זו שאלה שאני שומע בקליניקה המון. בעיקר מנשים, אבל גם מגברים.בדרך כלל היא מגיעה אחרי עוד לילה בלי שינה, הודעה אחת מסתורית מדי, שתיקה ארוכה מדי או סתם עוד דרמה. המטופלות שיושבות מולי הן נשים חכמות, עצמאיות, מוצלחות – אבל כשזה מגיע לבחירות הלב שלהן הן מוצאות את עצמן יותר מדי פעמים באותו המקום: מול קיר.

הנטייה הטבעית היא לחפש את האשמה ב"מזל רע", ב"גברים של היום" או בסטטיסטיקה אכזרית. אבל כשנכנסים לעומק, מבינים שהדפוס הזה הוא בעצם חלק מתופעה רחבה ועמוקה יותר שמעסיקה רבים מאיתנו: למה אנחנו נמשכים לאנשים שלא טובים לנו? המשיכה הספציפית לגבר הלא פנוי היא מקרה מבחן קלאסי של המנגנון הזה — הגבר הלא פנוי הוא לא רק דמות חיצונית; הוא מראה מדויקת (ואכזרית) למנגנון פנימי שבוחר, באופן לא מודע, דווקא במי שמשחזר את הפצעים הכי עמוקים שלנו.

למה דווקא הוא? המלכודת של הפרויקט הבלתי אפשרי

הגבר הלא פנוי מגיע במגוון צורות, אבל לכולם יש מכנה משותף: הם אף פעם לא שם. זה יכול להיות הגבר שכבר שלוש שנים ב"תהליכי פרידה", זה שמגלים אחרי שני דייטים שהוא בעצם נשוי, זה שעדיין מעלה סטוריז לאקסית שלו כל בוקר ובודק את הפרופיל שלה, זה שמתחיל עם כל דבר שזז או הטיפוס שבורח ממחויבות כמו מאש ואומר כל פעם מחדש "למה אנחנו צריכים הגדרות" או בואי נבדוק את זה".

המלכדות היא שאנחנו מפרשות את הריחוק כאתגר. אנחנו משכנעות את עצמנו שאם רק נהיה מספיק מבינות, סבלניות, תומכות או מיוחדות הוא יראה את האור ויפול לרגלינו. בפועל, המרדף הזה הוא לא אהבה – הוא פרויקט שמשרת אותנו נהדר: כל עוד אנחנו עסוקות בלפצח אותו, אנחנו פטורות מהמפגש המאיים עם אינטימיות אמיתית.

אדריכלות של מרחק: למה אנחנו צריכות אותו רחוק?

יש משהו ב"לא פנוי" שמייצר שקט מזויף. כשהוא נשוי, כשהוא "עוד לא התאושש מהאקסית", או כשהוא מגדיר את עצמו כ"לא מחפש רציני" – הוא מסמן לנו גבולות מאוד ברורים. הוא לעולם לא ידרוש מאיתנו את הדבר המפחיד באמת: אינטימיות חשופה ויומיומית.

אנחנו לא נמשכות אליו למרות שהוא לא פנוי; אנחנו נמשכות אליו בגלל שהוא לא פנוי. זה בדיוק סוג הקשר שגורם למערכת העצבים שלנו להרגיש בבית. כשאנחנו פוגשות גבר פנוי, יציב, כזה שכותב "בוקר טוב" ולא נעלם אחרי סופ"ש – המוח שלנו צועק "משעמם! אין פה עניין!". אנחנו מפרשות בריאות כחוסר כימיה, כי אין כאן את הדרמה המוכרת שקיווינו לשחזר.

התמכרות ל"סאבטקסט" – השפה של הדרמה

מי שנמשכת לגבר לא פנוי היא מומחית בפיצוח קודים. אנחנו לא מסתכלות על מה שהוא עושה, אלא על מה הוא מתכוון. אנחנו קוראות לעומק בין השורות כל הודעה קצרה, מנתחות כל לייק שלו ובונות תיאוריות שלמות סביב משפט תמים שהוא זרק על הדרך.

העיסוק הזה ב"מה הוא אמר" ו"מה הוא באמת מרגיש" הוא כמו משחק מחשב ממכר. הוא מייצר אקשן. הוא ממלא את היומיום בתוכן, בציפייה ובאכזבה, ומונע מאיתנו להסתכל על הריקנות שיכולה להיות בחיים שלנו כשאין דרמה. זה לא שהוא "האחד", הוא פשוט הדלק שמניע את המערכת הרגשית שלנו.

אבל לפעמים אין ברירה, וצריך להבין שמה שקובע זו ההתנהגות.

שעמום זה מסוכן, סכנה זה מצפן

עבור רבות מאיתנו, היציבות נתפסת כסוג של מוות. גבר שזמין לך, שמתקשר כשהוא מבטיח, שמעוניין ומתעניין בך בצורה כנה ושקופה – הוא מאיים כי הוא לא משאיר מקום למשחקים. כשאין קושי, כשהדרך סלולה, המוח שלנו מתחיל לשדר מצוקה.

הגבר הלא פנוי הוא הניגוד המוחלט לזה. הוא תמיד בורח, הוא תמיד מסובך, הוא תמיד צריך "עזרה" או "הבנה". במקום לחיות חיים בונים, אנחנו מנהלות חיים שמוקדשים לכיבוי שריפות שלו, או להמתנה לשקט שלו. זה דפוס שגורם לנו להרגיש נחוצות, חשובות, ובעיקר – עסוקות מדי מכדי להסתכל על השאלה: מה אני עושה עם עצמי חוץ מלרדוף אחריו?

איך מפסיקות להיות ה"פרויקט" של עצמנו?

הצעד הראשון הוא להודות שהבחירה בו היא לא טעות – היא בחירה מודעת (גם אם לא מוצהרת) להישאר במקום בטוח, מרוחק ודרמטי. הרי כל עוד אנחנו עסוקות בלפענח אותו, אנחנו לא צריכות להתמודד עם השאלות הגדולות על הקריירה שלנו, על הבדידות שלנו, או על הרצון האמיתי שלנו להיות נאהבות באמת.

להפסיק לרדוף אחרי גברים לא פנויים לא אומר רק למחוק את המספר וההודעות שלהם מהטלפון. זה אומר להסכים לפגוש את השקט שנשאר כשהם יוצאים מהתמונה. זה מפחיד, זה לעיתים משעמם, וזה דורש אומץ להסתכל בראי ולראות מי אנחנו בלי הסיפור המיוסר הזה.

זה המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית. אם את מזהה שאת רוצה להחליף את הדרמה הזו בבנייה של משהו יציב באמת – אני מזמין אותך להגיע לקליניקה. נפרק את הדפוס הזה ביחד, ונמצא את הדרך לצאת ממעגל ההמתנה. הקליניקה בתל אביב פתוחה, ואת מוזמנת לשלוח הודעה ולהתחיל תהליך שמפסיק לרדוף ומתחיל להיות.

• המאמר מנוסח בלשון נקבה, אך מיועד לכל מי שחווה את הדפוס הזה.

צרו קשר