למה אנחנו מרגישים בודדים דווקא בתוך הזוגיות שלנו?

בקצרה:

• האשליה שזוגיות היא תעודת ביטוח – אנחנו בטוחים שאם יש איתנו מישהו בבית, אנחנו מוגנים מפני הלבד, ומבולבלים לגלות שהמרחק הכי גדול הוא לפעמים הסנטימטרים שבין שני הצדדים של המיטה.

• הציפייה שהצד השני יפתור לנו את הבעיות – קל ליפול למלכודת שבה אנחנו מצפים מבן או בת הזוג להעלים כל תחושה של שעמום או חוסר משמעות בחיים שלנו, ומתאכזבים לגלות שהם לא יכולים (ולא אמורים) לעשות את זה ולענות על כל הצרכים שלנו.

• השגרה שהופכת אתכם לשותפים לדירה – כשהתקשורת הופכת לניהול משימות, הסעות של הילדים, קניות וחשבונות, אתם מפסיקים לראות אחד את השנייה כבני זוג ומתחילים לתפקד כמו עסק במסווה של זוגיות. מתי הזדיינתם פעם אחרונה?

• בסוף המאמר מחכה לכם שאלון קצר של 10 שאלות בלבד, שיעזור לכם להתחיל לעשות סדר ולהבין טוב יותר מה באמת קורה קצלכם כרגע.

אין תחושה חונקת יותר מאשר להסתכל על מי שאמור להיות הכי קרוב אליכם בעולם, ולהרגיש שהוא נמצא במרחק שנות אור. זה יכול לקרות בסלון, כשהטלוויזיה דולקת ברקע על "קופה ראשית" ששניכם לא באמת רואים, או בבית קפה בשישי בצהריים, כששניכם תקועים במסך של הנייד ומדי פעם זורקים איזה משפט חלול רק כדי לשבור את השתיקה המעיקה.

אנחנו רגילים לחשוב על בדידות כעל מצב פיזי – כשאין לנו אף אחד ואנחנו נמצאים לבד. אנחנו אומרים לעצמנו ש"ברגע שנמצא זוגיות, ברגע שנבנה בית ומשפחה, תחושת הריק הזו תיעלם". אבל מי שחווה את זה יודע את האמת הכואבת – הבדידות המאיימת, החותכת והעמוקה ביותר היא לא זו של הרווקים בסופשבוע או בחגים – היא זו שמתגנבת דווקא כשנמצאים בתוך קשר זוגי. רווקים מרגישים לבד כי הם לבד, וזה הגיוני. אבל להרגיש לבד כשנמצאים בתוך מערכת יחסים, נשואים או גרים עם מישהו כבר חמש שנים? זה כבר פרדוקס שמפרק מבפנים, כי הוא מלווה בתחושה שמשהו דפוק ומקולקל ולא עובד, וברוב המקרים התחושה היא שהדפיקות הזו היא אצלנו. זה לא בהכרח נכון.

זה קורה בדרך כלל בסוף היום, כשהאורות כבים והרעש של היום נרגע. שם, בתוך השקט של חדר השינה, מופיע הואקום. פתאום מגלים שאולי חולקים מיטה, משכנתא ותכניות לסוף השבוע – אבל הלב מנהל מונולוג פנימי מבודד לגמרי.

למה זה קורה? איך קורה שהמקום שאמור היה להיות המגן שלנו מפני העולם הופך לפעמים למקום הכי בודד שיש?

כששותפות מחליפה את הקרבה: המעבר למצב תפעול

הסיבה הראשונה היא שלעיתים קרובות, בלי שנשים לב, מחליפים קרבה אמיתית וחשופה בלוגיסטיקה יעילה. המוח שלנו אוהב הרגלים, זה חוסך זמן ואנרגיה, וקל מאוד ליפול למוד של תפעול. מפסיקים לדבר אחד עם השנייה, ומתחילים לדבר אחד אל השנייה.

תגלגלו עיניים אבל זה הבדל תהומי. התקשורת הופכת לפונקציונלית, וכל זמן שהעסק דופק טוב אנחנו מספרים לעצמנו שהכל בסדר. אבל מתחת לפני השטח, הנימים העדינים שמחברים בין שני אנשים מתחילים להתייבש כמו שורשים שלא מקבלים מים.

איך זה יכול להיראות בחיים האמיתיים?

הסיפור של גיא: לסתום כדי לא לייצר דרמה

גיא חוזר הביתה אחרי יום עבודה. הוא מותש, לא רק פיזית, בעיקר נפשית. הוא יושב מול הילה, בת הזוג שלו, במטבח, והשיחה ביניהם נשמעת כמו עוד ישיבת צוות של החברה שבה הוא עובד: מי אוסף את הילד מהגן מחר, מה צריך מהסופר, ומתי מגיע הטכנאי של המזגן כי יולי בלתי נסבל בתל אביב. הוא מסתכל עליה וכל מה שהוא רוצה זה לספר לה שהוא מרגיש תקוע, שמשהו אצלו כבוי כבר כמה חודשים – ולא בהכרח בגלל הזוגיות – שהעבודה חונקת אותו ושהוא שואל את עצמו מה הטעם בזה בכלל.

אבל המילים נתקעות לו בגרון. הוא חושש שאם הוא יפתח את זה מולה היא אולי תילחץ מהפן הכלכלי או שהיא תפרש את זה כביקורת, או שסתם אין לה כוח לדרמות שלו כי גם לה היה יום. אז הוא בוחר בדרך הקלה – וההרסנית: הוא סותם את הפה, בולע את המילים, מחייך ואומר "הכל טוב, אני סתם עייף מהפקקים". הוא פותח את הטלפון, גולל באינסטגרם או סתם בחדשות וצולל. פיזית הוא איתה באותו החלל. מנטלית? הוא על אי בודד.

והשתיקה הזו היא לא סתם חוסר במילים – היא חומה שהוא בונה כדי לא לאכזב אותה, אבל המחיר שלה הוא בדידות מוחלטת בתוך הבית שלהם.

הסיפור של הילה: להיות שקופה בתוך הבית

מהצד השני, הילה מרגישה כבר תקופה ארוכה לגמרי שקופה. גיא, בן הזוג שלה, נמצא שם, הוא אדם טוב, מסור, אחראי ומפרנס. אבל היא חווה אותו כרובוט יעיל, וכשהיא מנסה ליצור איתו מפגש – למשל כשהיא חוזרת נסערת מאיזה ויכוח משפחתי או כשהיא משתפת אותו לגבי החששות והתחושות שלה לגבי גיל המעבר והקריירה – הוא מיד עובר למצב של "פותר בעיות".

במקום להקשיב, להחזיק את המבט ולהגיד "אני שומע כמה זה קשה לך", הוא מחפש פתרונות פרקטיים: "אז אל תדברי עם אמא שלך השבוע", "תשלחי קורות חיים למקום אחר", "אולי בכל זאת תנסי את ההורמונים שהרופאה הציעה". כשהיא אומרת לו "אתה לא מבין, אני לא מחפשת פתרון, אני רק רוצה שתהיה איתי", הוא ממלמל משהו בסגנון של "די מותק, את עייפה היה לך יום ארוך, בואי נלך לישון".

הניסיונות של הילה לייצר חום וקרבה נתקלים שוב ושוב בקיר של פרקטיות מנוכרת ומקטינה. לא בכוונה. בשלב מסוים, כדי להפסיק להיפגע מהדחייה השקטה הזו, היא פשוט מרימה ידיים. היא נסגרת לתוך בועה משלה, מנהלת חיים שלמים סוערים וכואבים בתוך הראש שלה, ומוצאת את עצמה לגמרי לבד – דווקא כשהוא ישן לידה במרחק נגיעה.

אין שם בגידות (עדיין), אין צרחות בטריקת דלתות או שבירת כלים. כלפי חוץ, ברשתות או בארוחות משפחתיות או עם חברים, הם נראים כמו הזוג הכי יציב ומתפקד בעולם, זה שכולם מקנאים בו ורוצים להיות. אבל בפנים? הערוץ של המפגש האנושי חסום. הם הפכו לשני קווים מקבילים שנפגשים רק כדי לנהל משק בית ולגדל ילדים.

הלופ הזה מרגיש לפעמים כמו מבוי סתום, אבל כדי לדעת איך לפרק את המרחק, צריך קודם כל להבין איזה סוג של לבד אתם פוגשים כשהאורות כבים. בסוף המאמר מחכה לכם שאלון קצר של 10 שאלות, שיעזור לכם לעשות סדר עמוק ולהבין מה בדיוק קורה אצלכם כרגע.

הציפייה הרומנטית: למה אנחנו מבקשים מהקשר להציל אותנו מהלבד?

אחת הסיבות העמוקות והמורכבות לבדידות הזו קשורה לציפייה הלא ריאלית שלנו מזוגיות. אנחנו חיים בעידן שמפמפם לנו תפיסה רומנטית קיצונית: בן או בת הזוג אמורים להיות הכל בשבילנו ולמלא את כל הצרכים שלנו. הם צריכים להיות החברים הכי טובים, המאהבים הלוהטים, האוזן הקשבת, השותף העסקי, ובעיקר – האדם שיעניק משמעות לחיים שלנו ויעלים את הלבד. שיהיו גם המדונה וגם הזונה וגם הכומר, הכל בו זמנית.

אבל האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש גרעין מובנה של לבד בחיים. זו עובדה מאוד פשוטה וכואבת – בסוף של דבר אף אחד, עם כל האהבה שבעולם, לא יכול לחוות את הפחדים, החרדות או השמחות שלנו באותו האופן שבו אנחנו חווים אותן. כשאנחנו הולכים לישון, גם מחובקים, יש רגע קטן לפני שנעצמות העיניים שבו תמיד אנחנו לבד.

כשאנחנו מנסים להפוך את בן הזוג לאדם שאמור למלא את כל הריק הפנימי שלנו, אנחנו מעמיסים עליו ועל הקשר משקל בלתי אפשרי. אנחנו מצפים מהצד השני להיות התרופה לכל תחושת שעמום או מועקה שאנחנו פוגשים בבוקר או בערב. וכשהוא נכשל במשימה הזו – והוא ייכשל בה – פשוט כי הוא קצת עייף מהחיים או מוסח או בסך הכל כי הוא בנאדם אנושי ומוגבל – האכזבה שלנו עצומה. אנחנו פוגשים את הלבד הטבעי שהוא חלק מהחיים ומיד מתרגמים אותו ככישלון של הזוגיות. אנחנו אומרים לעצמנו "אני מרגיש כל כך לבד איתך, אז כנראה שאתה לא האדם הנכון עבורי, כנראה שהאהבה מתה".

ואיזו טרגדיה נוראית זו.

כי מה שקורה אז הוא שהשתיקה המבודדת הופכת למנגנון הגנה זוחל. כדי לשמור על "הבית" ולא לערער את היציבות אנחנו מתחילים למכור חלקים מעצמנו ולוותר על הצרכים שלנו. האבסורד הוא שהפחד להציף את מה שיושב עלינו והבהלה המשתקת מפני האפשרות שהאמת שלנו תרחיק את הפרטנר ותוביל לפירוק החבילה נובעים לא פעם מחרדת נטישה. פאניקה כל כך גדולה עד שאנחנו מוכנים למחוק את הרצונות שלנו ולזייף דמות מרוצה, רק כדי שלא יעזבו אותנו. אנחנו מעדיפים להישאר בודדים בתוך המוכר והשקט מאשר להסתכן בכך שהקרקע תישמט לנו מתחת לרגליים.

הדרמה המרגיעה מול השקט המאיים

יש עוד רובד לא מדובר בסיפור הזה. לפעמים הבדידות בתוך קשר מתעצמת דווקא בגלל שהיא מחליפה את הדרמות של העבר. כשאנחנו בוגרים יותר, אחרי תהליכים כאלה ואחרים שעברנו, אנחנו מפסיקים לנהל מלחמות סוערות, לריב בצרחות, לחשוד, לנתק טלפונים, לרוץ בלופים של מרדף בלתי נגמר אחרי בני זוג שלא פנויים אלינו רגשית, ואז מגיע שקט. הקשר הופך לשקט, בטוח ויציב.

אבל עבור חלק לא קטן מאיתנו, השקט הזה הוא חתיכת אתגר. כשאין שריפות לכבות, המוח מתפנה להרגיש את מה שקורה בפנים, והדבר שצף ראשון בתוך השקט הזה הוא לעיתים קרובות תחושת ריקנות שהדחקנו במשך שנים בעזרת דרמות, אדרנלין וריצה סיזיפית אל בני זוג וקשרים לא מתאימים שרק משאירים אותנו רעבים לעוד קרבה. קל נורא להאשים את בן הזוג הנוכחי בזה שהוא "משעמם", "יבש" או "לא נותן לנו מספיק תשומת לב", רק כדי לא להתמודד עם העובדה שהבדידות היא בכלל שלנו, והיא היתה שם בפנים עוד הרבה לפני שהוא נכנס לחיים שלנו.

האתגר האמיתי שמתגלה בשלב הזה הוא להבין האם אנחנו מסוגלים להיות מישהו עם בני הזוג שלנו, או שאנחנו זקוקים להם כמשענת כדי להרגיש קיימים דרכם. היכולת לשאת את הלבד הזה ולשקם את האינטימיות תלויה ישירות בשאלה איך שומרים על עצמאות פסיכולוגית ונפרדות בריאה בתוך קשר זוגי – כלומר איך לפתח את היכולת להזדקק לאחר, לאהוב אותו ולרצות בקרבתו, מבלי להיעלם ולהיבלע בתוך הקשר ולהצליח להישאר בזכות עצמנו גם כשיש מולנו אחר.

איך מתחילים לחזור הביתה?

היציאה מהלופ של "לבד ביחד" לא קשורה למחוות רומנטיות גדולות, קניית מתנות יקרות או הפקה של חופשות בחו"ל שבהן רק מעבירים עוד זמן באותה הבדידות רק במלון חמישה כוכבים מפואר יותר מהבית שלכם. היא דורשת סוג אחר לגמרי של אומץ – האומץ להיות פגיע, חלש ולא מושלם מול האדם שחי איתכם.

היא מתחילה בלהסכים להוריד את המסכות של "הכל בסדר, אנחנו מסתדרים", ולדבר על הבדידות עצמה, בלי להאשים, בלי להטיח ובלי לתקוף. יש הבדל תהומי בין להגיד לבן הזוג "אתה אף פעם לא מקשיב לי" (מה שמיד מפעיל הגנה, מייצר מלחמה וסוגר את הלב) לבין להסכים להסתכל לו בעיניים, בערב, בלי מסכים, ולהגיד "אני פה לידך על הספה, ואני מרגישה שאני נורא מתגעגעת אליך בזמן האחרון", או "אני מרגיש שאנחנו מתרחקים בתוך השגרה וזה מפחיד אותי, אני מרגיש לבד".

המילים האלה, שנשמעות לפעמים הכי מפחידות, הכי מביכות והכי מנוגדות לאגו ולגאווה שלנו, הן הלבנים האמיתיות שמהן בונים מחדש גשר של אינטימיות. הן אלה שמנפצות את החומה ומייצרות סדק קטן – ודרך הסדק הזה האור והאוויר יכולים סוף סוף להיכנס מחדש.

רק כשנסכים להפסיק לצפות מהצד השני שיהיה התרופה המוחלטת ללבד שלנו, נוכל לפגוש אותו באמת – כמו שהוא. אנושי, לפעמים עייף, לפעמים מוגבל, לפעמים לא מבין, אבל גם נוכח ושותף אמיתי לחיים, שלפעמים הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים באותו הרגע.

להרגיש לבד בתוך הבית שלכם, עם בני הזוג שלכם, זו אחת החוויות הכי מרוקנות שיש, אבל המרחק שנוצר ביניכם לא בהכרח אומר שהאהבה מתה או שהפתרון היחיד הוא לפרק את החבילה. לעיתים קרובות זה סימן לזה שהערוצים שלכם נחסמו תחת המשקל והאבק של השגרה, העייפות והפחדים שמנהלים אתכם מתחת לפני השטח.

אם אתם מרגישים שאתם חיים בתוך קווים מקבילים ומחפשים דרך לשבור את החומות האלה, טיפול יכול להציע מרחב בטוח, פתוח ובגובה העיניים כדי לעשות בדיוק את זה. להבין מאיפה מגיע המרחק, להבחין בין הלבד האישי לבין המרחק שהזוגיות מייצרת, ולמצוא את הדרך לחבר מחדש את החוטים – בקצב שלכם ובלי מסכות.

כדי להתחיל את העיבוד כבר עכשיו, הכנתי עבורכם שאלון קצר של 10 שאלות, שיעזור לכם למפות את סוג הבדידות שאתם פוגשים. אתם מוזמנים להוריד אותו ולעבוד עליו עם עצמכם – ואם אחרי המילוי תרגישו שזה הזמן לדבר, אני כאן לכל מחשבה או שאלה שעולה.

אתם מוזמנים להשאיר כאן פרטים, לשלוח מייל או לכתוב לי ישירות בוואטסאפ, וביחד נבין איך להתחיל למצוא מחדש את הדרך אל עצמכם.

להורדת השאלון המלא

צרו קשר