אם ז'אק ברל היה סיזיפוס: פילוסופיה של פרידות

יש שירים שהם הרבה יותר ממוזיקה; הם מסמכים אנושיים שחושפים את המקומות הכי לא פוטוגניים של הנפש שלנו. השיר Ne me quitte pas של ז'אק ברל הוא בדיוק כזה ("אל תלכי מכאן", בתרגום נעמי שמר ובביצוע יוסי בנאי).

אנשים מתייחסים אליו כאל פסגת הרומנטיקה, שיר אהבה טוטאלי שגברים אמורים לשאוף אליו, אבל ברל עצמו תיאור אותו כהמנון לפחדנות, הוא כנראה צדק.

זה לא שיר אהבה, זה שיר על אדם שמוכן למחוק את עצמו רק כדי שלא ינטשו אותו. לא רומנטיקה ולא נעליים.

כדי להבין את השיר, צריך להבין את הרקע

ברל כתב את השיר בשנת 1959, לאחר מערכת יחסים סוערת עם השחקנית הצרפתייה סוזאן גבריאלו (זיזו), איתה ניהל רומן שנמשך כחמש שנים בזמן שברל היה נשוי והיו לו שלוש בנות. מתישהו, כך הסיפור, זיזו נכנסה להריון, הרומן נחשף, ברל הכחיש וסירב להכיר באבהות. זיזו עברה הפלה, הקשר ביניהם התפרק וזיזו זרקה אותו מהחיים שלה. ביננו? כנראה שכולנו נסכים שבצדק.

לצפות בברל מבצע את השיר זה לא מחזה קל. הוא מזיע, רועד, הפנים שלו כמעט מתעוותות. הוא מבטיח לה פניני גשם מארצות שבכלל לא יורד בהן גשם ולהמציא שפה שרק היא תבין. אבל ככל שהשיר מתקדם ההבטחות הגדולות הופכות להשפלות גדולות יותר ויותר שהשיא שלהן מגיע כשהוא שר "תני לי להיות הצל של הצל שלך, הצל של ידך, הצל של כלבך".

לא שמץ של גאווה.

לא "אני אסתדר בלעדייך".

אפילו לא ניסיון לשמור על כבוד עצמי.

אולי הביטוי הקיצוני ביותר שיכול להיות לחרדת נטישה – אדם שיהיה מוכן לעשות הכל, לוותר על הזהות שלו באופן טוטאלי, רק כדי לא להישאר לבד.

אז למה השיר הזה נוגע בנו חזק כל כך, גם אחרי כמעט 70 שנה?

כי כולנו נושאים איתנו שריטות – צרכים בהכרה ואהבה, בשייכות, פחדים עמוקים מנטישה ומנגנוני הגנה שמתעוררים כשהאדמה נשמטת.

התגובה הראשונה של רוב האנשים לפרידה היא כמעט תמיד בהלה. ואפשר להבין את זה. מדובר בטלטלה נפשית וערעור היציבות של העולם שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו. וכשזה קורה, המערכת שלנו נכנסת לפאניקה ומנסה להחזיר את העולם למה שהוא היה לפני חמש דקות. אנחנו מתחילים לנהל משא ומתן עם המציאות – "אוקיי, אני אעשה הכל, ואת מציאות יקרה, תחזרי למה שהיית". זה הרגע הזה שבו אנשים מבטיחים להשתנות, להיות אחרים, "לתקן" את הפגמים שלהם ואת מה שלא עבד. נדמה שאם רק נשתנה מספיק הפרידה תתבטל.

כאן טמון המלכוד האבסורדי.

הבעיה היא שבדרך להציל את הקשר אנחנו מתחילים למכור חלקים מעצמנו, ובשלב מסוים כבר לא נלחמים על אהבה אלא על הזכות שלא להיזרק מהמציאות של מישהו אחר. אנחנו מתחילים לשבור את עצמנו, ומציעים ויתורים שמכרסמים במי שאנחנו כדי להגן על תחושת הבית. האבסורד הוא שאי אפשר לבנות קשר על בסיס כזה.

בואו נניח לרגע שהמשא ומתן הזה יעבוד והם יחזרו – הם לא חוזרים אליכם, הם חוזרים לדמות שאתם מזייפים כדי לרצות אותם. אדם אחד שנשאר מי שהיה, ואדם אחד שהוא שאריות של ריבונות עצמית.

זו הונאה עצמית.

ומה כל זה קשור לפילוסופיה?

סרן קירקגור, פילוסוף דני בן המאה ה-19 (שגם היה נוצרי מאמין ואדוק), הציע "מפה" שמחלקת את הקיום האנושי לשלושה שלבים:

• השלב האסתטי – "אני חייב שמישהו ירצה אותי כדי להרגיש קיים"

  האדם האסתטי לא יודע להיות לבד עם עצמו ומשתמש באחר כסם הרגעה נגד ריקנות. הוא חייב ריגוש מיידי, תשומת לב, מישהו שיחזיר לו השתקפות כדי לדעת שהוא קיים.

• השלב האתי – "אני נשאר אני גם כשלא בוחרים בי"

  האדם האתי כבר לא בונה את הזהות שלו רק דרך אחרים. יש לו ערכים, גבולות, מחויבות לעצמו. הוא עדיין נפגע מדחייה ומפרידות – אבל הן לא מוחקות אותו.

• השלב הדתי – "המשמעות שלי בכלל לא תלויה במבט אנושי"

  האדם הדתי , אצל קירקגור, מחפש עוגן גדול יותר ממערכות יחסים, הצלחה או אישור, משהו שלא קורס רק כי מישהו הפסיק לאהוב אותו. עבור קירקגור זה היה אלוהים (אפשר לחשוב שזו דרכו של האדם להתגבר על חרדת המוות, אבל זה נושא לפוסט אחר).

  
  

אז מה קירקגור היה אומר על ברל אם הוא היה מבקר מוזיקה?

הוא כנראה היה קוטל אותו וטוען שהוא תקוע עמוק בתוך "ייאוש אסתטי". ברל מנסה להפוך את זיזו לאלוהים, לא כי הוא אוהב אותה, אלא כי הוא מכור לאישור שהיא מעניקה לקיום שלו. התחנונים שלו להיות הצל של הכלב שלה רק כדי שתישאר הם ההוכחה שהוא מעולם לא פיתח עצמי משלו. הקיום שלו תלוי בה. עבור קירקגור, פרידה היא דווקא הזדמנות – זה הרגע שבו נאלצים להפסיק להשתמש באחר כסם הרגעה, ולמצוא את העצמי שקיים ועומד בזכות עצמו, ללא תלות באישור.

סיזיפוס מאושר בלי וי כחול

בצד השני של הזירה אפשר למצוא את אלבר קאמי, פילוסוף צרפתי (אם כי אלג'יראי במוצאו) בן המאה העשרים שהיה יכול לבקר את ברל בזמן אמת. קאמי השתמש (שלא לומר עשה קריירה) בסיפור של סיזיפוס – אותו אחד שהתעסק עם האלים ומכר את הסודות שלהם ובסוף מצא את עצמו נדרש לגלגל סלע במעלה ההר שוב ושוב רק כדי לראות אותו נופל שוב ושוב, לנצח. לטענתו, עלינו "לדמיין את סיזיפוס מאושר", כי הוא מבין שהסלע שלו. הוא לא מתחנן לסלע שלא ייפול, הוא מקבל את המציאות וממשיך לדחוף את הסלע מתוך מרד באבסורד שהסלע לעולם לא יישאר בראש ההר.

אם ברל היה סיזיפוס של קאמי, הוא היה שר אחרת. הוא היה אומר כנראה משהו בסגנון של "אני מתגעגע אלייך בטירוף – לחיוך שלך, למגע שלך, לקול שלך – אבל אני מסרב להפוך לצל. אני נשאר אני, עם הכאב שלי ועם הסלע שלי (ואולי בוחר להשתנות קצת בשביל עצמי)".

לפי קאמי, המרד הוא לא לגרום לה (או לו) לחזור, המרד הוא להישאר אתם גם כשהם הולכים. ב-2026 זה אומר לסרב להיות עבד של אישורים דיגיטליים, בלי לבדוק בארבע בבוקר אם היא ראתה את הסטורי. זה להבין שהסלע הוא שלכם, אבל אתם לא צריכים וי כחול כדי להתקיים.

השורה התחתונה – לכאוב ולהישאר אנושיים

הצורך באישור של אחרים הוא אנושי. כולנו רוצים להרגיש שייכים, חשובים ואהובים. אנחנו מבינים חלק גדול מהעולם וחלקים גדולים בעצמנו דרך אחרים, וזה הכי בסדר בעולם. אבל ברל מראה לנו את הקצה הרדיקלי והמסוכן של זה. כשאנחנו הופכים את האחר (או האחרים אם מדברים על קבוצות חברתיות) למקור היחיד למשמעות ולזהות שלנו, אנחנו מפסיקים להיות בני אדם והופכים לאובייקטים. זה יכול להיות גם דרך התנהגויות מסוימות.

פרידות, בהקשר הזה, הן נקודה רגישה. הן רגע שבו העולם שלנו מתערער, ומי שהיה חלק משמעותי ממנו, וגם מההגדרה העצמית שלנו – נעלם, ומשאיר אותנו עם בור. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים איך למלא את הבור הזה, ומנסים לעשות הכל כדי לבטל אותו.

ואולי זה כל הסיפור. להחזיק את הגעגוע בלי להפוך לצל.

השריטות עדיין כואבות והסלע אולי עדיין מתגלגל, אבל לפחות מי שדוחף אותו נשאר אדם.