אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
פסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי במרכז תל אביב

לכל אחד כמעט יש את החבר או החברה שלא מפסיקים להתלונן על אחרים, על ההתנהגות שלהם ועל הקשר שלהם איתם. חוץ מאיתכם כמובן. אתם מכירים אותם, אלה שתמיד מוצאים בני/בנות זוג שלא מתאימים, שמלאים בעצמם ולא מסוגלים לראות אחרים, שגם עם חברים וחברות מרגישים שהם אלה שמחזיקים את הקשר ואם זה היה תלוי בצד השני בטח היו מוותרים עליהם כמו על אוזן במצח. בניסוח פשוט ופשטני – כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שהקשרים שלו עם אחרים, היחסים הבין אישיים שלו, אם לנסח את זה בבוטות – דפוקים.

בני אדם הם יצורים חברתיים. ככאלה, אחד הדברים החשובים בחיים שלנו הוא הקשרים החברתיים שלנו – יחסים בין אישיים. זה מתחיל ברגע שאנחנו נולדים – תינוקות קטנטנים וחסרי ישע שאינם מסוגלים לשרוד בעולם לבדם ולא רגע אחד, ולכן חייבים אדם אחר (היי אמא ואבא!) שיעניק להם הזנה, הגנה, חום. באמצעות האחר, ומערכת היחסים שלנו איתו, אנחנו לא רק שורדים אלא גם מתפתחים. בתוך מערכת היחסים הזו ישנה הדדיות – אנחנו לא רק מושפעים ממנה, אנחנו גם משפיעים עליה. בין אם מדובר בחיוך או בבכי, ההתנהגות שלנו משפיעה על ההתנהגות והתגובה של האחר אלינו. הקשרים האנושיים האלה הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהחיים שלנו לא רק כשאנחנו תינוקות או ילדים שאינם יכולים לשרוד לבד, אלא גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים הבוגרים שלנו. גם אז יש ביכולתם לגרום לנו לשמחה או לעצב, לסיפוק או תסכול, וגם אז אנו זקוקים להם – קשרים משפחתיים, רומנטיים, חבריים, קולגיאליים.

למרות שמדובר בצורך אנושי בסיסי ואוניברסלי, לא מדובר בדבר פשוט. קשרים בין אישיים, מעצם היותם בין אישיים, מערבים אדם אחר, וזה עלול להקשות ולהפוך אותם למורכבים. אנחנו מחפשים קשרים שימלאו אותנו, שיעניקו לנו תחושת סיפוק ובטחון, ולפעמים מה שאנחנו מקבלים במקום זה הוא אכזבה, תסכול, כעס ובדידות. קשה לנו לתת אמון; אנחנו מרצים וכועסים על עצמנו בגלל זה; אנחנו נעלבים ומרגישים נחותים או ביקורתיים ונוקשים בעצמנו; אנחנו נפגעים אך ממשיכים לחזור לאותו המקום ועל אותם טעויות שוב ושוב ועוד.