בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה: "The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…" האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה בה מטרתם של אינדיבידואלים היא "להיות מאושרים" ובזה מסתכמים החיים שלהם? לא יודע מה איתכם, אבל אני לא, ואסביר למה. בימי התואר הראשון שלי היתה לי חברה טובה (היי תמר) שבאחת ההפסקות בין השיעורים אמרה לי שהיא מרגישה שכולם סביבה חושבים שהיא שמחה כל הזמן, ושזה מדכא אותה, כי זה לא נכון אבל זה גורם לה להרגיש שהיא צריכה להיות שמחה בכל מחיר. אני יכול להבין למה אנשים סביבה חשבו ככה, אבל אני יכול להבין עוד יותר למה היא הרגישה לא טוב עם זה. כשאושר הופך למטרה, כשכולם חושבים שהם (ואחרים) צריכים להיות שמחים כל הזמן, זה משטח את החוויה האנושית לרגש אחד, ובמובלע מעלה טענה שכל הרגשות האחרים – כמו עצב - לא לגיטימיים. סליחה, אבל זה קשקוש. זה חלק ממה שמוביל אנשים להגיד "קח את זה בקלות" או "צא מהבאסה" לאנשים עם דיכאון, וזה אסון, זה הדבר האחרון שצריך להגיד להם. במקום זה, עדיף לשבת לידם, להיות איתם, ולהבין שהם לא יכולים פשוט "לצאת מזה". לשהות איתם ולהבין את הכאב שלהם. החיים האנושיים מורכבים מטווח עצום של רגשות, וכולם לגיטימיים באותה המידה. אם ננסה לבטל חלק מהם, אם נחשוב שרגשות שליליים הם משהו שאנחנו לא צריכים להרגיש, נפסיק להיות בני אדם. כאב ועצב הם חלק טבעי ובלתי נמנע מהחיים. נכון, הם לא נעימים, אבל אי אפשר לא להרגיש אותם מבלי לוותר גם על הרגשות החיוביים. נסיון לא להרגיש ולא להכיר בהם יגמר בלא להרגיש כלום, גם לא אושר. אז למה אני חושב ש"יום האושר הבינלאומי" הוא רעיון רע? כי הוא מחנך אנשים לחשוב שאושר הוא מטרה, ושאושר הוא דבר שצריך לרדוף אחריו, וכי הוא פוסל טווח עצום של רגשות חיוניים לחיים. אני פוגש בקליניקה לא מעט מקרים של אנשים שמרגישים רע, מכל מיני סיבות, ופשוט מחפשים ולידציה לרגשות שלהם, הם רוצים להרגיש שזה בסדר שהם מרגישים ככה, ורק אחר כך לנסות להרגיש אחרת. ימים כמו "יום האושר הבינלאומי" מביאים לתוצאה הפוכה.