פסח, אביב. האוסציאציה הראשונה שעולה לרבים מאיתנו בהקשר הזה היא "חופש", ולא רק בגלל החופש הארוך (מדי?) של הילדים מהגן ובית הספר. הרי פסח מכונה "חג החירות" על שם היציאה מעבדות מתמשכת והחירות שקיבלו בני ישראל מפרעה והמצרים. ואף יותר מכך – בהגדה שנהוג לקרוא בליל הסדר נכתב "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" – מצווה עלינו לראות את עצמנו כמי שזכו בחירות שלהם ואינם עבדים עוד. אבל אנחנו חיים במאה ה-21, ופרעה קבור אי שם באחת הפירמידות, ואין יותר עבדות. קשה לנו קצת לדמיין איך זה להיות עבדים, כי נולדנו אל תוך חופש ואנחנו רואים את עצמנו כחופשיים. אנחנו אחרי המהפיכה הצרפתית שהולידה סדר חברתי חדש, אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית שביטלה את העבדות, ובאופן כללי אנחנו נוטים לחשוב שהמושג "עבדות" כבר לא שייך לעולם שבו אנחנו חיים – אנחנו לא רכוש של אף אחד. אך האם זה אומר שאנחנו באמת חופשיים? האם זה אומר שאנחנו לא עבדים למישהו או משהו אחר? האם אין איזה פרעה קטן ומרושע שאומר לנו מה לעשות? האם אנחנו באמת חיים כפי שאנחנו רוצים לחיות, או שמא חלקים מהחיים שלנו מוכתבים על ידי דבר אחר? בואו נחשוב על עבודה, למשל. בעולם שגלובליזציה היא אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שהוא עובר, העבודה הולכת ונוגסת עוד ועוד חלקים מהחיים. שעות העבודה הולכות ומתארכות ונכנסות לא פעם גם לשעות הלילה, הורים לילדים מגיעים הביתה מותשים אחרי יום עבודה ארוך ולעיתים אף אוספים את ילדיהם מצהרונים רק בשעות הערב. לעיתים קרובות כשחוזרים הביתה כבר מותשים כל כך שהדבר היחיד שרוצים לעשות זה מה שדורש מאיתנו הכי מעט אנרגיה – נגיד לבהות בנטפליקס. לעיתים זה יכול להיות הרסני עבור מערכות יחסים משום שהיכולת להתעניין בבן/בת הזוג ולנהל דיאלוג שמראה כמה קרובים וחשובים הם פשוט נפגעת. והעבודה לא תמיד נשארת מאחורינו, היא גם באה איתנו הביתה – אי מיילים דחופים, טלפונים ניידים שלא מפסיקים לצפצף עם הודעות דחופות למחר בבוקר, עבודה מול לקוחות במדינות ששעות העבודה שלהן מקבילות לאחת בלילה שלנו, כל אלה תורמים לכך שהעבודה חודרת לכל חלקה בחיים שלנו. לעיתים גם לחופשות. הניידים פולשים לחיים שלנו גם בלי קשר לעבודה. נסו לעצור ולהיזכר מתי בפעם האחרונה נפגשתם עם חבר או חברה, ובמשך כל הפגישה הטלפון של שניכם זכה להתעלמות מוחלטת ואף אחד לא הרים אותו כדי לראות איזה הודעה הוא קיבל עכשיו. אז האם אנחנו באמת חופשיים? ממה ולמה קשה לנו כל כך להתנתק ולמה חשוב כל כך שנהיה זמינים בכל רגע נתון, לא משנה מה אנחנו עושים? מה בהתנתקות הזו מפחיד כל כך עד שהיא מונעת מאיתנו לפנות זמן לעצמנו וליקרים לנו ולהראות להם עד כמה הם משמעותיים וחשובים? דוגמה נוספת, שיכולה להיות מפתיעה במקצת, היא הרגשות שלנו, והמחשבה על כך שאנחנו עבדים להם היא לא מחשבה אינטואיטיבית עבור כולם, אבל בחלק מהמקרים הם לחלוטין האדון ואנחנו העבד. בהקשר הזה אנחנו יכולים לחשוב גם על רגשות שליליים וגם על רגשות חיוביים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש רגשות שליליים והנטיה הטבעית שלנו היא לרצות להימנע מהם. אבל לפעמים, בלי שאנחנו שמים לב הרצון הזה מוביל אותנו לדפוס התנהגות שבו אנחנו נמנעים מלנסות ולעשות דברים שאנחנו רוצים, רק כי אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שלא נצליח ונרגיש רע אחרי זה, ובצורה הזו אנחנו מוצאים את עצמנו נשלטים על ידיהם. לפעמים אנחנו גם מפתחים כלפי הרגשות השליליים יחסי אהבה-שנאה. אנחנו לא באמת אוהבים אותם, אנחנו לא באמת אוהבים חרדה או דיכאון למשל, אנחנו לא באמת אוהבים להיות מלנכוליים כל הזמן, אבל באותו הזמן אנחנו גם לא יכולים בלעדיהם – עם הזמן הם עלולים להפוך לחלק גדול ומשמעותי כל כך מהאופן שבו אנחנו מכירים את עצמנו וחושבים על עצמנו, שאנחנו מתקשים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. גם במקרה הזה, הם משרתים משהו שאנחנו חוששים לאבד ובאופן הזה שולטים בנו. אבל לא רק רגשות שליליים עלולים להפוך לאדון, גם רגשות חיוביים. כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון לטוב ולחוות כמה שיותר רגשות חיוביים הוא טבעי ואנושי. אבל כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון הזה עלול להפוך לכזה שאנחנו מתמכרים עליו ועושים כל שביכולתנו כדי להרגיש רק רגשות חיוביים. אנחנו מחפשים בלי הפסקה אחרי חידושים וריגושים, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו במרדף אחרי משהו שלא ברור איפה הוא נמצא, משהו שהרבה פעמים אנחנו קוראים לו אושר, והמרדף אחרי אושר הוא מטרה נעה שעלולה לגרום לנו לחשוב שאם נרפה ממנה ולו רק לרגע, היא תעלם לבלי שוב. ומה קורה בזמן הזה? החיים. ואם אנחנו עסוקים כל הזמן בלרדוף אחרי משהו, אנחנו מפספסים חלק גדול מהם, ובצורה הזו גם רגשות חיוביים עלולים לצמצם את החוויה האנושית ולהפוך אותנו לעבדים. אז נכון, פרעה קבור עמוק באדמה וברוב המוחלט של העולם אין עבדות, אבל זה לא אומר שאנחנו חופשיים לגמרי. בחיבור " אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כתב ז'אן פול סארטר ש"האדם נידון לחופשי. נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו". החופש, אם כך, הוא מימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בנו להתנהל בעולם כמי שיכולים לנהל את חייהם מתוך מודעות, בחירה ואחריות, ולא מתוך טייס אוטומטי שפועל לפי אלגורתים אם-אז. להיות מסוגלים לנהל עם עצמנו (ועם אחרים) דיאלוג כנה, שמאפשר להבין את הרצונות והצרכים שלנו, לדעת מה מניע אותנו ומה חוסם אותנו, לדעת שיש לנו אפשרויות ומה הן, ולקבל החלטות שיכוונו את החיים שלנו באופן הטוב ביותר עבורנו מתוך רצון לגדול ולא מתוך פחד. זה יכול להיות במשפחה, עם בני/בנות זוג, בעבודה, ובכל מקום שתחשבו עליו. הסיפור של ההגדה מתחיל בשבר – יחץ, הזמן שבו שוברים את המצה ומחביאים חצי ממנה. וכמו שליל הסדר לא יכול להסתיים עד שלא מוצאים את האפיקומן ומביאים לאיחוד מרגש (בעיקר לילדים) בין שני חצאי המצה, גם החופש שלנו לא יכול להתממש כל זמן שאנחנו מחביאים מעצמנו חלקים פנימיים. החופש האמיתי אם כך, הוא היכולת שלנו לפקוח עיניים, לראות ולהיות מסוגלים להתמודד עם כל חלקי הנפש שלנו. יכול להיות שאת חלקם נאהב פחות מאחרים, אבל אם לא נדע על קיומם, לא נהיה חופשיים ולא נוכל לשנות אותם.