אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
פסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי במרכז תל אביב

6 סימנים שאתם כבר בטיפול הגיע הזמן להפסיק עם התירוצים אתם באמצע החיים, בשיא הכוח. לכאורה, יש לכם הכל: עבודה, זוגיות, חשבון בנק סביר. ואז אתם קמים בבוקר ושוב אותה תחושה: משהו תקוע . משהו מכווץ . רוב האנשים חיים בתוך אשליה מתוחזקת היטב  שנקראת 'בסדר'. אם עדיין לא קרסתי, סימן שהכל תחת שליטה, נכון? לא נכון . אתם מחכים ל'משבר' אמיתי – גירושים דרמטיים או התמוטטות מול המנכ"ל – כדי להבין שאתם זקוקים לעזרה. אבל אתם כבר בתוך המשבר. אתם פשוט עסוקים בלנהל אותו לבד , עם כלים שבורים ובמחיר עצום. אתם כבר בטיפול, רק שכרגע, אתם גם המטפלים, גם המטופלים, וגם אלה שמשלמים את המחיר. הגיע הזמן להפסיק עם הבריחה הרגשית. הנה 6 סימנים שהם לא רק 'סטרס', אלא דפוסי סבל חוקיים  שמצביעים על זה שהגיע הזמן לפנות לטיפול: 🚶🏼‍♀️1. אתם מחפשים שקט: הבריחה היא הפתרון הטיפולי שלכם אתם מנתקים קשרים חברתיים. אתם מוותרים על בילויים. לא כי אתם עייפים פיזית, אלא כי אתם עייפים רגשית . המגע עם אנשים דורש מכם מאמץ כפול  להעמיד פנים שהכול טוב. האמת המרה:  הוויתור על קשרים הוא הצהרה נפשית  שאומרת "אין לי כוח לשאת את מי שאני מול אחרים". המסר:  הנסיגה שלכם היא לא 'הפחתת סטרס'. זו אסטרטגיית הימנעות  קלאסית. אתם כבר יודעים שהבעיה היא לא האנשים בחוץ, אלא מה שקורה בפנים. ⚠️2. אתם על טריגר: כיבוי שריפות במקום לחיות במקום לנהל את החיים, אתם מנוהלים על ידי תגובות מיידיות ומוגזמות.  מישהו חתך אתכם בכביש? אתם צועקים ומקללים. בן/בת הזוג העירו הערה קטנה? אתם נכנסים לריב של שלוש שעות. האמת המרה: זה לא 'פתיל קצר'. זו חרדה מודחקת  שהפכה ללבה רותחת. המערכת הרגשית שלכם פועלת על 'טורבו' תמידי. המסר:  אתם משתמשים בזעם כדי לכסות על חוסר אונים . טיפול יאפשר לכם להחזיר את השליטה, במקום לתת ללחץ להיות הדייר הקבוע בראש שלכם. ⏳3. התקיעות האוטומטית: תפסיקו לשחק את אותו משחק אתם מזהים את הבעיות שלכם בבהירות. "אני תמיד בוחרת בני זוג מרוחקים", "אני כל פעם מאבד את המומנטום בקריירה". ובכל זאת, אתם ממשיכים לעשות את אותו דבר . האמת המרה: זה לא 'מזל רע'. זה דפוס חזרתי כפייתי. יש לכם תסריט פנימי שאתם מפעילים שוב ושוב, פשוט כי זה מוכר (גם אם זה כואב). המסר: טיפול הוא הכלי שמאפשר לכם לצאת מהלופ הזה. הוא מלמד אתכם לכתוב קוד חדש  לאישיות, במקום לשכפל את הקוד הפגום. 🛌🏼4. כשהשקט נעלם: המוח מסרב לכבות אתם מתעוררים ב-3 לפנות בוקר, והמוח שלכם מתחיל להריץ סרט אימה  של 'מה אם'. אתם לא מצליחים להתרכז. אתם רצים על אדי קפה ואז מתרסקים. האמת המרה: הגוף והנפש כבר לא סומכים עליכם. הם מפעילים את מנגנון ההישרדות  גם כשהכול רגוע. המסר: חוסר שינה ואיבוד מיקוד הם לא עייפות. זו קריסה קוגניטיבית .   זו הוכחה שאתם לא מעבדים את הרגשות שלכם, אלא נותנים להם לנהל משמרות לילה בראש שלכם. 🍷5. סקס, סמים ורוקנרול: מי המנהל שלכם? כוס היין היא לא 'הרגעה'. השורה בשירותים היא לא 'להשתחרר'. הסטוץ של אתמול הוא לא 'לעשות כיף'. הגלילה האינסופית בטלפון היא לא 'הפסקת עבודה'. אלו משככי כאבים רגשיים  שאתם צורכים. אתם משתמשים בהם כדי ליצור רעש  - רעש שיכבה את ה'לחישה' הפנימית של הבדידות הקיומית. האמת המרה:  אתם משתמשים ב'דופמין מזויף' ובקשרים שטחיים כדי לברוח מהמפגש  עם מה שבאמת מציק. המסר: המטרה של הטיפול היא להפסיק לברוח אל הרעש. הגיע הזמן שתהפכו למנהלים של עצמכם, במקום להיות מנוהלים על ידי הבקבוק, השטר, המסך, או הצורך הנואש להיות מוקפים באנשים. 🛑6. פסיכוסומטיקה: הגוף קורס בגלל ה'בסדר' שלכם כאבים כרוניים, בעיות עיכול, מיגרנות – הרופא אומר 'הכול בסדר', אבל אתם יודעים שאתם חווים סבל אמיתי . האמת המרה:  כשהפה שותק, הגוף מדבר . אתם מכריחים את עצמכם לשתוק על רגשות קשים, והגוף שלכם הופך לשק החבטות של הנפש. המסר: הגיע הזמן לשחרר את הלחץ. גוף שעסוק בהכלה של מצוקה רגשית, הוא גוף שאין לו פנאי לחיים בריאים.   🎭 תפסיקו לנהל הצגה: מה באמת קורה בחדר הטיפול? אתם חושבים שטיפול זה מקום לבכות? תתבגרו. טיפול הוא המקום שבו אנחנו מפרקים את מנגנוני ההימנעות המתוחכמים  שבניתם במו ידיכם. המטפל הוא לא המעודדת שלכם, הוא משקף  - הוא זה שיכריח אתכם להוריד את המסכה ולשאול את השאלות הקשות באמת: 1. חשיפה של הריצה אתם לא חרדים מלהפסיד כסף, אתם חרדים ממוות. אתם לא בורחים מלהיות לבד, אתם בורחים מהאמת הקיומית שאתם כבר לבד  - גם כשאתם מוקפים בחברים, עסוקים עד מעל הראש או שיכורים. הריצה המטורפת והיצירה של רעש הם הדרך שלכם להדחיק את ההכרה בבידוד. בטיפול, אנחנו מפסיקים לרדוף אחרי האשליה של "אושר נצחי" ומתחילים להתמודד עם ארבעת האמיתות של הקיום האנושי (מוות, בידוד, בחירה וחופש, וחוסר משמעות אינהרנטית). 2. אחריות (או 'התירוץ הדינמי') אנחנו מסתכלים על העבר לא כדי להאשים את ההורים שלא חיבקו אתכם מספיק בגיל 5, אלא כדי להבין באיזה שלב הפכתם לאלופי בריחה כמו הודיני דיוויד קופרפילד. איך מערכות היחסים המוקדמות לימדו אתכם להשתמש בדפוסי ההתנהגות הנוכחיים כדרך לכסות על הפחדים הקיומיים שלכם. זו לא אשמת ההורים, זו אחריותכם  לחיות את החיים מעכשיו . 3. זה לא נעים, זה הכרחי זו לא שיחת עידוד; זו עבודת בנייה רגשית קשה . ככל שתדחפו את עצמכם להתמודד עם הקושי בחדר, כך תגלו משמעות  (אותה אתם צריכים ליצור בעצמכם, היא לא מחכה לכם בשום מקום) בחיים שבחוץ. הטיפול מעביר אתכם מאשמה נוירוטית  (האשמת אחרים) ל אשמה קיומית  (הכרה בכך שלא הצלחתם לחיות חיים אותנטיים). זה כואב, אבל זה הופך אתכם לחופשיים. 🛠️הגישה הטיפולית: לשבור את הדפוסים ולבחור מחדש הגישה הזו לא מחפשת 'טריקים' או 'פתרונות מהירים'. היא מחפשת אמת . הפסיכודינמיקה  נותנת לנו את המפה – היא מסבירה למה אתם מתנהגים באופן חזרתי, היא עוזרת לזהות את דפוסי ההתקשרות  וה קונפליקטים הלא-פתורים  שמנהלים אתכם מאחורי הקלעים. האקזיסטנציאליזם  מכריח אתכם להתמודד עם הבחירה . חופש ואחריות: נגמר עידן התירוצים. הטיפול יכריח אתכם להכיר בכך שאתם חופשיים לבחור. והכי מפחיד? אתם אחראים לתוצאות הבחירה הזו. בניית משמעות: אנחנו לא מוצאים משמעות, אנחנו יוצרים  אותה, כל יום מחדש. אנחנו בוחנים איך אתם משתמשים בזמן שלכם, ואיזה ערכים אתם בוחרים  לממש (במקום הערכים שהחברה או ההורים הכתיבו). השורה התחתונה: טיפול לא יעשה אתכם 'מאושרים' (כי אושר הוא תוצר לוואי, לא מטרה). הוא יעשה אתכם אותנטיים. הוא יאפשר לכם לחיות חיים שהם לא בריחה, אלא בחירה מודעת .   🚀 הבנה תיאורטית של הבעיה לא משנה כלום. השינוי מתחיל בפעולה. אתם מכירים את הדפוס: דחיינות היא דרך חיים . שיחת טלפון או שליחת הודעה קצרה היא לא רק שיחת בירור – זו הבחירה הראשונה שלכם לשבור את החוקיות שניהלה אתכם עד היום.

בפוסט הקודם כתבתי על מנטליות קורבנית – אותו המקום שבו אנחנו מרגישים שדפקו אותנו, שנעשה לנו עוול, שאנחנו חסרי אונים, חסרי שליטה וחסרי יכולת. מקום שבו החיים מרגישים כמו משהו שקורה לנו ולא כמו משהו שאנחנו מכוונים אותו ומשפיעים עליו. בהרבה תקופות בחיים נדמה שכל העולם מכתיב לנו מה לחשוב, מתי ומה להרגיש, מה לעשות ואיך להגיב. לא פעם, מתוך אותו דפוס, אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים במאבק מתמיד – עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם שלא מסתדר כמו שהיינו רוצים. מתוך הדפוס הזה הרבה אנשים פונים לטיפול – הם רוצים להפסיק להרגיש קורבן, להיות מעורבים יותר בחיים של עצמם, לקחת עליהם אחריות ולעשות בהם שינוי. אבל בתנועה הזו יכול להיות רגע אחד, לפעמים ארוך, קצת מוזר ואפילו מפחיד – הרגע שבו הקורבן הפנימי מסכים להשתחרר ולפנות את המקום שלו למשהו חדש שעדיין לא קיבל שם. זה רגע של חופש ראשוני שבו ההקלה על סיום המאבק מעורבבת עם אובדן הזהות המוכרת. מה קורה ברגע הזה? בין אם בעזרת טיפול ובין אם באמצעות התבוננות עצמית, או פשוט זמן שעובר, לפעמים אנחנו מגלים שהמאבק נגמר. אין לנו צורך יותר להוכיח, להילחם, להאשים. אנחנו כבר לא מרגישים קורבנות, אבל גם לא יודעים מה אנחנו כן. עוד אין משהו אחר, ולפעמים זה מרגיש כמו תקיעות. זה יכול לקרות לא רק כשהקורבן הפנימי מסכים להשתחרר, אלא בכל ויתור על דפוס פנימי שהוא חלק מהזהות שלנו. מהי תקיעות? תקיעות יכולה להיות תחושה ברורה מאוד, אך לעיתים גם לא מזוהה וכמעט בלתי נראית, כזו שיש ביכולתה להכתיב את חיי היום יום שלנו מבלי שנשים לב. זה יכול לקרות לאנשים מצליחים, אינטליגנטים, שנראים לגמרי "בסדר" ולגמרי מתפקדים מבחוץ. לכולם. למעשה, ברוב המקרים הם באמת ממש מתפקדים, והכל נראה בסדר מהצד – הם עובדים, מנהלים קשרים חברתיים ומערכות יחסים, יש להם תחביבים, הם מחייכים ומדברים, אבל בפנים משהו עומד במקום. אין תשוקה, אין כיוון ברור, אין משמעות לדברים. בפנים מרחפת איזו תחושת ריקנות ושקט מוזר שלא משמח ולא מעציב. מעין תחושה של "הכל עובד אבל אני לא מרגיש שום דבר". לפעמים זה מגיע אחרי תקופה של מאמץ גדול או שינוי משמעותי, לפעמים אחרי אובדן או ויתור, לפעמים בגלל חוסר הצלחה במשהו ולפעמים בלי סיבה מיוחדת שאפשר לשים עליה את האצבע. זה רגע שהנפש אומרת "הסיפור הישן שלך נגמר, אבל עוד לא כתבת אחד חדש". לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית, תקיעות היא נקודת עצירה, רגע שבו המשמעות הישנה התפוגגה והחדשה עוד לא נחתה. ויקטור פרנקל קרא לזה "ריק קיומי" – בעיני הביטוי הזה מתאר היטב את הרגע שבו הרצון למשמעות צף דווקא כשהמאבק נרגע. ריגשית, התחושה הזו מזכירה לעיתים צפייה בחיים מהצד, קצת כמו אורחים בתיאטרון שיושבים ביציע ומסתכלים על הבמה מלמעלה – הכל מתרחש, אבל אנחנו לא באמת משתתפים בזה. זו לא בהכרח תחושת דיכאון (ובטח שלא דיכאון כהפרעה), אין תמיד איזה עצב עמוק או אפילה נראית, אלא יותר ניתוק – "אני עושה כל מה שצריך, אבל בלי חיבור, בלי חיוּת". יש גם שינוי בשאלות שעולות מתוך התחושה הזו – הן כבר לא בסגנון של " למה זה קורה לי?" אלא יותר כמו "מה עכשיו?". הרבה אנשים מגיעים לטיפול לא כי הם לא יודעים מה לעשות, אלא כי הם כבר עשו הכל, ורוצים להרגיש שוב שמשהו בתוכם חי. בקליניקה אני פוגש לא מעט אנשים שמגיעים בדיוק לשם – מבחוץ לכאורה הכל מסתדר, אבל משהו בפנים חסר. הם לא במצוקה קיצונית, הם פשוט מרגישים שהם חיים על "מצב שקט". אדם (שם בדוי על סיפור אמיתי), הייטקיסט בתפקיד בכיר בסוף שנות ה-30 שלו, תיאר מצב שבו הוא עובד, יש לו בת זוג שהוא אוהב, ילד קטן וחמוד וחברים, הוא מתאמן ואפילו מספיק לצאת לריצות בבקרים לפני העבודה, "אבל אני מרגיש שאני חי על אוטומט, לא רע לי אבל אני כאילו רואה את החיים שלי מבחוץ ולא לגמרי מבין איך הגעתי לפה או לאן כל זה הולך.". מיכל (גם היא בשם בדוי), בתחילת שנות ה-30 ואחרי כמה מערכות יחסים סוערות ומורכבות עם הרבה דרמה, דחייה ומאבק על מקום, סיפרה דווקא כשהגיעה לזוגיות מיטיבה ש"שנים היה לי קשה, עכשיו דווקא שקט והגעתי למה שרציתי. לא רע לי, אבל גם לא טוב. תחושה שכלום לא נוגע בי ולא מפעיל אותי, כאילו נהייתי אדישה לחיים.". יניב (כן, גם הוא), בסוף שנות ה-40, אב לשני ילדים בוגרים יחסית ובעל עסק עצמאי מאוד מצליח מתאר שהוא עבר שנים של לחץ כשבנה את כל מה שרצה, ושהיום הוא בעיקר עייף. הוא שוקל למכור את העסק אבל גם חושש מהעתיד ומרגיש שהוא תקוע בחיים שבנה. האמירה הזו – "שקט, אבל לא טוב" – מתארת את תחושת התקיעות לא רע. זו לא בהכרח סערה או דרמה ריגשית, אלא דווקא סוג של דממה פנימית וחוסר תנועה. לא פעם תחושת התקיעות מגיעה דווקא אחרי הישג או פתרון של משהו – אחרי שהשגת את התואר האקדמי, כשהילדים גדלו, כשהמשבר הגדול מאחוריך כבר, כשהחיים מתיישרים מול קו אופק. אבל אז, במקום שמחה וסיפוק מתגנבת אמירה פנימית שלוחשת "אני אולי צריך להיות מאושר עכשיו, אבל אני לא מצליח להרגיש את זה". לפעמים זה מגיע גם מתחושה של "צריך שינוי, אבל לא ברור איזה", מין סטטוס קוו שאיכשהו עובד, אבל לא מספק. אולי דווקא במקום הזה מתחילה השאלה מה זה לחיות באמת. תקלה מופלאה? כשאנחנו מדברים על תקיעות, אנחנו מדברים על תחושה לא נעימה שלרוב אנחנו ממהרים לנסות להיפטר ממנה כאילו היא משהו שצריך לתקן. אבל לעיתים קרובות התקיעות היא לא תקלה – היא סימן לזה שמשהו נגמר והגיע הזמן למשהו חדש שעוד לא נולד. במצבים כאלה הרבה אנשים מנסים "להתניע את עצמם". הם מחפשים שינוי, ריגוש, תשוקה – משהו שיחזיר את תחושת החיים, וכמה שיותר מהר. תיאר את זה יפה הפסיכולוג האמריקאי רולו מיי (Rollo May) כשכתב – It is an old and ironic habit of human beings to run faster when we have lost our way. דווקא המרדף אחרי משהו חיצוני שייצר תנועה עלול להעמיק ולהחמיר את חוסר התנועה הפנימית – התקיעות. בניגוד למה שנהוג לחשוב, תקיעות היא לא היעדר עשייה, היא ניתוק מערכים פנימיים וחוסר יכולת להרגיש משמעות בתוך העשייה. אם מסתכלים על תקיעות כעל תהליך ולא כבעיה, אפשר לראות שלעיתים קרובות היא הרגע שבו חל ניתוק פנימי והמשמעות הישנה התפוגגה, ומשמעות חדשה עדיין מתגבשת. התקיעות היא לא מוות, היא הריון. היא לא דורשת תיקון, אלא הקשבה. היא מפחידה כי היא מזכירה לנו שלא על הכל יש לנו שליטה, אבל היא גם הזדמנות לבחור. דווקא כשמשהו מתפורר וקיימת חוסר ידיעה, יכולות להיוולד אפשרויות חדשות. העדינות שבתנועה בתקופות כאלה, מתרחש שינוי עדין, כמעט בלתי נראה.
הנפש, שהייתה עסוקה שנים בלשרוד, סוף סוף נושמת. היא משחררת אחיזה בדפוסים שעד לפני רגע נתפסו כחיוניים - הצורך להוכיח, להיות צודק, להחזיק שליטה, להרגיש חשוב, לקבל אישור - והיא לא יודעת מה יבוא במקומם, וזה מה שמבלבל. הזהויות הישנות נמסות. האדם שהכיר את עצמו דרך תפקידים (“אני זה שתמיד שם בשביל כולם”, “אני זה שתמיד חזק”, “אני זו שלא מבקשת”, "אני קורבן") מגלה פתאום שבלעדיהם הוא לא בטוח מי הוא בכלל. זה רגע כואב, אבל גם נדיר ביופיו, כי בתוך הבלבול הזה מתאפשר חופש חדש – חופש להיות משהו שעדיין אין לו שם. זו בדיוק הסיבה שהתקיעות מבלבלת - היא לא רק עצירה, היא טרנספורמציה .
כמו אדמה אחרי שריפה, שנראית חרוכה ושוממה – אבל מתחתיה, האדמה מתחדשת. כשהנפש בשלב כזה, אי אפשר להכריח אותה לזוז, והניסיון להאיץ תהליך כזה מרחיק אותנו ממנו. קצת כמו רכב שמתחפר עמוק יותר בבוץ כשלוחצים על הגז. התנועה האמיתית מתחילה דווקא כשאנחנו לומדים לא ללחוץ, אלא להרגיש את הקרקע ולמצוא נקודות אחיזה. כשאנחנו לומדים להתבונן במה שיש, ולא במה שחסר. להקשיב למה שמתחיל לבקש מקום בתוך השקט. בקליניקה אני רואה לא פעם איך דווקא הרגע שבו אדם מפסיק לנסות להבין את עצמו הוא הרגע שבו משהו מתחיל לזוז, וזה נראה אחרת אצל כל אדם. אצל אחד זו התרגשות קטנה ממשהו שלא עניין אותו כבר שנים, ואצל אחרת זו אולי דווקא תחושת עצב אחרי תקופה ארוכה של אדישות. אלו רגעים קטנים, כמעט בלתי נראים לפעמים. אבל כשמזהים אותם אפשר להתחיל להרגיש את התנועה שנוצרת. כזו שלא מבוססת על מאבק, אלא על הקשבה. לא על רצון לשלוט, אלא על הסכמה להרגיש. זו לא "הצלחה טיפולית", זה סימן שהנפש חוזרת לנוע והתקיעות מתפוגגת, כמו נהר שמוצא כיוון חדש כשבנו לו סכר. שלוש תמורות לנפש אם נביט פנימה נגלה שמעגל השינוי כמעט תמיד כולל שלושה "גלגולים" של הנפש: אחיזה, תקיעות, תנועה. בהתחלה ישנה האחיזה בדפוס  שמרגיש מוכר ובטוח. לפעמים זה דפוס של קורבנות, ובפעמים אחרות זה יכול להיות דפוס של שליטה, ריצוי, ביקורת, הישגיות או כל דבר אחר. זה לא משנה מה הצורה שלו, כולנו מחזיקים במשהו שמעניק לנו תחושת זהות ומגונן עלינו מהכאוס של החיים. באיזשהו שלב משהו נסדק. אנחנו מתחילים לראות את המחיר שהדפוס הזה גובה מאיתנו, להבין שהוא כבר לא מועיל לנו, ומרגישים עייפים מהמאבק לשמר אותו. לפעמים אנחנו בוחרים לשחרר אותו באופן אקטיבי ולפעמים השחרור קורה מעצמו. ואז מופיע הריק, הבלבול, התקיעות . זה הרגע שבו הנפש כבר לא מוצאת אחיזה ישנה, אבל עדיין לא בנתה חדשה. זו עצירה שהיא לא כישלון אלא מעבר – תקופה שבה משהו ישן מתפרק, ומשהו חדש רק מתחיל להיווצר. מתוך השקט הזה, אחרי זמן מה, מתעוררת תנועה חדשה. היא לא דרמטית ולא מרגשת בהתחלה – לפעמים זו רק סקרנות קטנה, נשימה קצת עמוקה יותר, יכולת להרגיש שוב. היא מתבטאת בצעדים קטנים של נוכחות: בחירה של מסלול שונה בדרך לעבודה, שיחה כנה על משהו אישי או פשוט לבהות רגע בשקיעה. זו תנועה שלא נולדת ממאמץ, אלא מהסכמה עדינה לחזור להיות נוכחים. הדפוס מגן עלינו, הקורבן נלחם על הצדק שלו, התקיעות עוצרת אותנו כדי שנקשיב, והתנועה – היא מה שמתחיל לקרות כשאנחנו מסכימים להפסיק לרוץ ולהתחיל לשמוע את הקול הפנימי. לפעמים זה כל מה שצריך, לא מאמץ, לא החלטה גדולה, רק רגע של הסכמה להקשיב באמת למה שכבר זז בתוכנו. לפעמים זה נראה כמו אדם שמתחיל לקום מהמיטה בלי סיבה, או שיחה שהוא מרשה לעצמו להתחיל. תנועה קטנה, אבל אמיתית, כזו שטיפול יכול לעזור לייצר.

אכלו לי שתו לי - דפוס האישיות הקורבנית: להבין לעומק את הדינמיקה, ולגלות דרכים לשינוי מדי פעם כולנו חווים תחושות של חוסר צדק, קיפוח או פגיעה. לפעמים הפגיעה הזו היא ממשית ולפעמים היא עניין של פרשנות, ובמצבים כאלה טבעי להרגיש כקורבן. אצל רובנו, החוויה הזו היא זמנית וחולפת באופן מהיר יחסית, אלא שיש מי שאצלם היא הופכת לדרך קבועה לראות את עצמם ולראות את העולם. במקום להיות חוויה מקומית וזמנית, זה הופך למה שניתן לקרוא לו דפוס אישיות קורבנית  – מסגרת פנימית שדרכה האדם מפרש את העולם ואת המצבים בהם הוא נמצא כעוד הוכחה לכך ששוב הוא זה שנפגע, מקופח או חסר שליטה ושאף אחד לא שם עליו. לכאורה. מהי אישיות קורבנית? "אישיות קורבנית" היא לא הגדרה קלינית (אין כזה דבר "הפרעת אישיות קורבנית"), אלא תיאור של אופן חווית העולם והמציאות. מדובר בדפוס שבו האדם תופס את עצמו כמי שנעשה לו עוול, כמי שמונעים ממנו, וכמי שהוא חסר אונים ואין לו באמת יכולת להשפיע. חשוב להדגיש ולזכור – לעיתים מדובר ברקע אמיתי של פגיעה, אך לא פעם הקורבנות היא מנגנון ריגשי נלמד, שהופך לזהות אישית ולאסטרטגיה שחוזרת על עצמה. במצב כזה עלול להיות קשה לוותר עליה, משום שההרגשה היא כאילו מוותרים על הזהות – אם אוותר על הקורבנות שלי, מי אהיה? קורבנות כאסטרטגיה רגשית - לא חייבת להיות פגיעה ממשית כאמור, בחלק מהמקרים מדובר ברקע של פגיעה ממשית, ובחלק אחר כמנגנון נרכש שמופיע באופן שחוזר על עצמו גם במקרים בהם אין פגיעה ממשית. הרבה פעמים אנשים מגלים שהעמדה הקורבנית "עובדת": היא מזמינה חמלה ותשומת לב מאחרים. היא מסירה מהם אחריות ("אני לא אשם"). היא מאפשרת להשיג יתרונות רגשיים במערכות יחסים (לא רק זוגיות). לדוגמה: במשפחה  – ילד שלא עבר פגיעה ממשית, אך לומד שכאשר הוא מתלונן שקשה לו ההורים מוותרים לו על המטלות והמשימות שלו. בעבודה  – עובד שטוען באופן שחוזר על עצמו שוב ושוב ש"לא נותנים לי הזדמנות", ועל ידי כך מקבל הקלות או גישה סלחנית מהממונים עליו. בזוגיות  – אדם שמרגיש מקופח ומשדר זאת לבן/בת הזוג באופן שחוזר על עצמו, מה שמוביל את הצד השני לפצות, להרגיע או לוותר. במובן הזה, ניתן לחשוב על העמדה הקורבנית כתמונת מראה של העמדה הנרקיסיסטית – אם האדם הנרקיסיסטי הוא "מושלם" ומנסה לבסס שליטה דרך עוצמה והאדרה עצמית, האדם הקורבני מנסה לחפש ולבסס את השליטה שלו דווקא דרך חולשה והצגה עצמית של מי שנפגע תמיד. בעוד שהמניפולציה הנרקיסיסטית היא גלויה (באופן יחסי) מבחינה תרבותית וחברתית (הפרעת אישיות נרקיסיסטית זוכה להכרה רחבה ומחקר מעמיק, והתנהגות נרקיסיסטית זוכה לגינוי והוקעה חברתית), המניפולציה הקורבנית היא עדינה באופן חמקמק ואף זוכה בחלק גדול מהמקרים לתמיכה ואהדה חברתית ותרבותית. היא מופיעה פעמים רבות כסוג של צדקנות (אך לא כזו שמבוססת על ערכים, אלא מתוך דחייה של כאב וסבל, וחוסר קבלה שלהם כחלק בלתי נפרד מהחיים) המעניקה לה מעין הילה של מוסריות נעלה, אך במבנה שלה דומה מאוד להתנהגות נרקיסיסטית, לפעמים עד כדי מצב פרדוקסלי בהם היא מקרבנת את הסביבה באופן ממשי. חשוב לזכור שהתמיכה והאהדה הן בעלות חשיבות עצומה ואף מאפשרות לנו כחברה מודעות וטיפול גדולים בהרבה ביחס לעבר באירועים של פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, יחסי מרות וכוח ואפליה באופן כללי. גם אנחנו כחברה צריכים ללמוד לזהות מתי מדובר בפגיעה אמיתית ולהתייחס אליה ברצינות והעדינות הנדרשות, ומתי מדובר בשימוש בקורבנות על מנת לבסס שליטה. גורמים אפשריים – איך מתפתח דפוס אישיות קורבנית? פגיעות ממשיות בילדות  – ילד שנחווה כחלש או שנפגע באמת, עלול להפנים את הזהות של "זה שתמיד קורה לו משהו". דוגמה - ילד שעבר דחייה חברתית ובבגרות נוטה לראות בכל מחלוקת עם חברים "עוד דחייה", גם כשלא מדובר בכך.. חיקוי התנהגות מהסביבה  – אם אחד ההורים מתנהל בעמדה קורבנית ("תמיד עושים לי עוול", "אני סובל בגללכם"), עלולה להיווצר למידה והפנמה שזה אופן לגיטימי לתקשר. דוגמה - נערה או נער שאחד מהוריהם (או שניהם) מרבים להתלונן על חוסר הערכה בעבודה למשל, עשויים לאמץ דפוס דומה בחברויות או בזוגיות. תגמול סמוי  – הקורבנות משתלמת – היא מביאה יחס מיוחד, מקלה דרישות ומאפשרת להימנע מעונש. דוגמה - סטודנטית שמדגישה תמיד כמה קשה לה, וזוכה לגמישות או התחשבות יוצאת דופן בשל כך. חיפוש אחרי ערך עצמי בדרכים עקיפות  – כאשר אדם לא מצליח לחוות ערך עצמי מתוך הישגים או מתוך קשר ישיר, הוא עשוי לחפש הכרה דרך עמדת הקורבן והנפגע. דוגמה - גבר שמרגיש פחות מצליח מחבריו מבחינה כלכלית, ידגיש שוב ושוב כמה "אין לו מזל", ובכך ימתן את תחושת הנחיתות באמצעות חמלה או אמפתיה מהסביבה. מניפולציה (לא תמיד מודעת)  – לפעמים הקורבנות משמשת ככלי להשפיע או להשיג שליטה במערכת יחסים. דוגמה - בת זוג שנפגעת שוב ושוב מביקורת קלה של בן הזוג שלה, עד למצב שבו הוא מפסיק להעיר לה באופן מוחלט מחשש שיפגע בה. איך זה נראה בחיי היומיום? דפוס התנהגות קורבני יכול ללבוש צורות רבות ולהתבטא במגוון דרכים, למשל: בשיחה יום יומית  – אדם שמדגיש שוב ושוב כמה אחרים קיבלו יותר ממנו או כמה "לא מתייחסים אליו". דוגמה  – חברה שמספרת על טיול והתגובה שהיא מקבלת היא "לי אף פעם לא יוצא לנסוע, אף אחד לא חושב עלי ומזמין אותי". במקום העבודה  – עובד שמפרש כל הערה מקצועית כהתקפה אישית. דוגמה  – מנהל שאומר "אפשר לשפר את הדו"ח", והוא מגיב "אף פעם לא מעריכים אותי, תמיד מחפשים אותי". במשפחה המורחבת  – אדם שתמיד מרגיש מקופח בחגים למשל או במפגשים, גם אם בפועל הסידורים מתחלפים ומתחלקים באופן שוויוני. דוגמה  – "תמיד אני זה שנשאר בצד ויודע אחרון, אף פעם לא מזמינים אותי מספיק מוקדם". בזוגיות  – בן/בת זוג שמשתמשים בתחושת קורבנות ונפגעות כדי להימנע מלקיחת אחריות. דוגמה  – "לא עזרתי כי הרגשתי שאת לא מעריכה אותי בכלל". ההשפעה של דפוס קורבני על מערכות יחסים לדפוס התנהגות קורבני יכולה להיות השפעה על כל סוגי מערכות היחסים של האדם, והוא יוצר בהן דינמיקה מעגלית שחוזרת על עצמה: האדם הקורבני משדר פגיעות או קיפוח. הצד השני נרתם לעמדה הפגועה, ומפצה, מציל או מוותר. אצל הצד הנרתם נוצר לעיתים קרובות עומס, תסכול ולעיתים גם כעס. כתגובה לעומס והתסכול שלו עצמו, הצד השני לעיתים מתרחק או נכנס לעמדה תוקפנית. האדם הקורבני חווה את תגובת התסכול כפגיעה, ומשדר שוב קיפוח. טיפול ודרכי שינוי בכדי לשבור את דפוס האישיות הקורבני, הצעד הראשון הוא מודעות עצמית – פיתוח יכולת לזהות מתי מדובר בפגיעה אמיתית ומתי מדובר בפרשנות קורבנית. במסגרת טיפול, ובמיוחד בטיפול בגישה אקזיסטנציאליסטית, עובדים על מעבר מעמדה של "אני חסר אונים וחסר שליטה" לעמדה של "אני יכול לבחור איך להגיב". כלים אפשריים: הבחנה בין עובדה לבין פרשנות  – מה באמת קרה, ומה אני מספר לעצמי על מה שקרה? אחריות רגשית  – במקום להאשים אחרים (גם אם יש להם חלק באירוע) לבחון מה אני יכול לעשות ומה אני יכול לשנות. תרגול של ביטוי ישיר – למשל, ללמוד להגיד "אני צריך עזרה" במקום "אף פעם לא עוזרים לי". חיזוק ערך עצמי פנימי  – כזה שאינו תלוי בחמלה חיצונית או אישורים חיצוניים. דפוס האישיות הקורבנית יכול להתחיל מטראומה אמיתית או מהסתגלות רגשית מוקדמת. הבעיה היא שכאשר הוא מתקבע, הוא חוסם קשרים אמיתיים, חופש פנימי ותחושת ערך עצמי. הדרך החוצה אינה בהכחשת הקושי, אלא דווקא בהכרה בו – ואז בהפניית המבט פנימה: לקחת אחריות, לבחור איך להגיב, ולבנות מערכות יחסים שבהן יש הדדיות, קרבה וחוסן. וכן, זה כולל גם את היכולת לזהות מתי נפגענו באמת, להגיד את זה, ובמידת הצורך גם לנתק קשרים. המטרה היא לא להפוך לבלתי פגיעים, אלא לתת מקום לפגיעות שלנו, להתייחס אליה ברצינות, ולהיות מסוגלים לפעול איתה. כשבוחרים לוותר על עמדת הקורבן, עלול להיווצר ריק. הקורבן הוא דפוס התנהגות שהופך לחלק מהזהות שלנו, וכשאנחנו מוותרים על חלקים מהזהות - על תפקיד שאימצנו לעצמנו או הלבישו עלינו - הנפש מבקשת משהו חדש שעדיין לא נבנה ויכולים להרגיש תקיעות. על תקיעות ותנועה אפשר לקרוא בפוסט הבא . סימנים לזיהוי דפוס קורבני – אצל עצמי או אצל אחרים חושדים שאתם או מישהו אדם קרוב אליכם מתאפיינים באישיות קורבנית? נסו להתבונן על עצמכם (או על האחר) ולענות על השאלות הבאות: האם יש נטייה לראות את העולם דרך חוויות של קיפוח? אני (או האדם שמולי) מרבה להגיד "תמיד אני נדפק", "תמיד שוכחים אותי", "מגיע לי יותר". האם יש קושי להבחין בין הערה עניינית לבין פגיעה אישית? כל ביקורת, אפילו קטנה ומקצועית, מתפרשת כהתקפה אישית. האם נוטים להדגיש שוב ושוב כמה קשה, כמה פגעו, כמה לא מתחשבים? השיחה היום יומית מלאה בתחושת "אני נפגעתי" או "אני זה שסובל". האם האחריות מועברת תמיד החוצה? יש תחושה מתמדת ש"אין לי שליטה", "זה לא באשמתי", "זה בגללכם". האם הקורבנות מביאה תגמולים מהסביבה? תשומת לב מוגברת, הקלות בדרישות או יחס מיוחד – שמחזקים את ההתנהלות. האם נוצרת דינמיקה קבועה של הצלה ופיצוי? הצד השני בקשר (רומנטי או לא) מרגיש שהוא כל הזמן צריך להרגיע, להציל או לוותר. האם יש שימוש בתחושת נפגעות כדי להימנע מאחריות או עימות? במקום לומר ישירות "לא מתאים לי" – נאמר "אתה שוב פוגע בי". האם קיימת נטייה להעצים חוויות שליליות ולצמצם חיוביות? מחמאה קטנה נשכחת מיד, אבל הערה קטנה הופכת לדרמה. האם סביבת האדם מתעייפת או מתרחקת? בני משפחה, חברים, בני זוג או קולגות נמנעים מהקשר כי הם חווים אותו ככבד ותובעני. האם יש תחושה פנימית מתמדת של "אני לא שווה בלי רחמים/פיצוי"? הערך העצמי נשען על כמה הסביבה "מזהה אותי כקורבן". איך להשתמש ברשימה הזאת? אם זיהיתם כמה סימנים אצל עצמכם - ייתכן שזהו דפוס שחוזר בחיים שלכם. זה לא "גזר דין", אלא הזמנה לבדוק את האפשרות לשנות. אם זיהיתם כמה סימנים אצל מישהו קרוב - זה מסביר אולי למה הקשר מרגיש כבד, מתיש או לא שוויוני. הידיעה הזאת יכולה לעזור להציב גבולות ולבחור תגובות אחרות.

נוירוטי זה הנורמלי החדש מילה אחת מלווה את הפסיכולוגיה כמעט מהיום הראשון שלה, והיא תמיד נשמעת מעט מאיימת – "נוירוטי". היא התחילה בתור מושג רפואי אי שם במאה ה-19 ותיארה סימפטומים של חוסר שקט נפשי, קיבלה מקום של כבוד בפסיכואנליזה ואיכשהו התגלגלה לשפה של היום כמילת גנאי לתיאור של אדם לחוץ או לא יציב. דרמה קווין. כך או כך, הקונוטציה שלילית ונתפסת כסטייה מהנורמליות וכדבר שצריך לרפא או לתקן. אבל מה זה בעצם נוירוטיות והאם לא כולנו קצת כאלה? ואם כן, מה זה אומר על נורמליות? מהי נוירוטיות? בפסיכולוגיה, נוירוטיות היא מושג שמתאר נטייה אישיותית המאופיינת ברגישות גבוהה ללחץ, חוויית רגשות שליליים כמו חרדה, עצב, כעס או אשמה, וקושי לשמור על יציבות רגשית. אדם שמידת הנוירוטיות שלו גבוהה יטה לחוות חוסר שקט פנימי, דאגנות ומחשבות חוזרות, ולעיתים יגיב בעוצמה למצבי חוסר ודאות או תסכול. פרויד השתמש במושג "נוירוזה" כדי לתאר מצבים נפשיים שמקורם בקונפליקטים לא מודעים, שקשורים לרוב לדחפים מיניים ותוקפניים שלא מצאו פורקן. בכל זאת, מדובר בפרויד. האדם הנוירוטי הוא ככזה שסובל מתסמינים – חרדה, היסטריה, כפייתיות – אך עדיין שומר על קשר עם המציאות (בניגוד לפסיכוזה). ממשיכי דרכו של פרויד ראו בנוירוטיות דפוסי הסתגלות בעייתיים לחרדות בסיסיות, למשל תלות יתר באחרים או תוקפנות כלפיהם, אך המושג נוירוזה נשאר עדיין קשור לפתולוגיה. במהלך המאה ה-20 ועם עלייתן והתחזקותן של גישות מדעיות ואמפיריות, הפסיכולוגיה התחילה למדוד תכונות אישיות, ומחקרים שונים זיהו את הנוירוטיות כציר מרכזי באישיות האנושית. בשלב הזה נוירוטיות כבר לא נתפסת כהפרעה קלינית אלא כתכונה אישיותית הנמצאת על סקאלה – לכולנו יש אותה, רק ברמות שונות. במהלך שנות ה-80 מתבסס מודל ה-Big Five (מודל המתאר את האישיות דרך חמש תכונות מרכזיות שנמצאות כולן על סקאלה) ונוירוטיות מוגדרת כאחת מחמשת התכונות המרכזיות, כאשר היא נמדדת על רצף שנע בין יציבות רגשית גבוהה (נוירוטיות נמוכה) עד לרגישות גבוהה ללחץ (נוירוטיות גבוהה). לפחות מבחינה פסיכולוגית, נוירוטיות עוברת דה-סטיגמטיזציה ולהיות נוירוטי כבר לא אומר להיות חולה, אלא תכונה אנושית שמתקיימת אצל כולנו ומופיעה במינונים שונים אצל אנשים שונים. הפסיכולוגיה של היום תופסת נוירוטיות כמדד של רגישות ריגשית, תכונה שיש לה חסרונות (נטייה לחרדה, דיכאון ומתח למשל) אבל גם יתרונות (מודעות עצמית, יכולת אמפתית גבוהה וערנות לסכנות למשל). זו כבר לא הפרעה אלא מימד אישיותי שבהתאם לעוצמה שלו יכול להקשות או להעצים הסתגלות. ואיכשהו, בשפה היומיומית נדמה ש"נוירוטי" זה עדיין דבר רע. אבל אם נעצור לרגע ונסתכל מסביב ועל המציאות, בטח בשנים האחרונות ובטח בישראל, נוכל לשאול – האם לא כולנו נוירוטיים? האם יש אדם שלא דואג, מתקשה להירדם לפעמים או מרגיש מוצף? ואם יש כזה, אולי הוא דווקא החריג? מציאות חסרת מנוח העולם שלנו הפך למהיר יותר, ובלתי צפוי. שינויים תעסוקתיים מהירים, אי ודאות כלכלית, מגפות עולמיות, מבזקי חדשות כל 4 דקות, אקלים משתנה ומקצין, טכנולוגיה שמשבשת סדרי חיים. ולא הזכרנו פוליטיקה. ומלחמה. הכל הפך לאיזורים נפשיים מוכי סערה, והיא לא נרגעת. כדי להחזיק מעמד בתוך הכאוס הזה ולתחזק סוג כזה או אחר של שגרה, רובנו מגייסים מאמצים ומשאבים נפשיים (וגם כאלה שלא) אדירים. אנחנו מנסים לתכנן לוחות זמנים, משתמשים באפליקציות לארגון החיים, צורכים אינסוף תכנים שמבטיחים ללמד אותנו "איך להיות רגועים" כאילו כולנו נזירי זן. ובכל זאת, כמעט כל אחד שיהיה כן עם עצמו יודה – החרדה תמיד שם ברקע. במילים אחרות, הנוירוטיות הפסיקה להיות חריגה, היא הפכה למצב הטבעי והרגיל של הקיום המודרני. אם כולם נוירוטיים, מה זה נורמלי? "נורמלי", במובן המקורי, משמעו "מה שנמצא בנורמה, ברוב". אם רוב האנשים חווים חוסר שקט, אם חוסר הוודאות הוא היום יום ולא החריג, אז אולי זה הנורמלי. נוירוזה, כמושג (לפחות במשמעות המקורית שלו), מאבד את עצמו והופך לנורמלי. לכאורה זה אומר שכולנו לא נורמליים וזה עלול להישמע קצת מדכא אולי, אבל זה לא חייב להישמע פסימי. יש משהו משחרר בהבנה שאנחנו לא "מקולקלים". שהתחושות שאנחנו חווים לא רק שהן לא סימן לפתולוגיה אישית, הן משותפות לרוב האנשים ומצביעות דווקא על תגובה אנושית סבירה לגמרי למציאות אולטרה מורכבת. והאמת? מי שלא מרגיש מדי פעם מוצף, מי שלא מתמודד עם רגעים של חרדה, דאגה או מחשבות טורדניות, הוא כנראה זה שחי בסרט ומנותק מהמציאות. הבעיה, הקושי האמיתי, היא לא ה"נוירוטיות" עצמה, אלא הבושה סביבה. התרבות הפופולרית שלנו עדיין מקדשת את דמות הרגוע והמגניב, זה שלא מתרגש מכלום ותמיד הוא קול. זה לרוב מה שנראה בפיד שלנו, מה שאינספור משפיענים יגידו לנו שאנחנו צריכים להיות ואינסוף ספרי עזרה עצמית יציעו ללמד אותנו איך לעשות את זה. אבל מתחת לפני השטח כמעט כולם נלחמים בקרב דומה – חוסר שקט פנימי, פחדים מפני העתיד ותחושת חוסר שליטה. כשאנחנו חושבים ומאמינים שזה רק אנחנו ושלא ככה אנחנו צריכים להיות, הבדידות רק מתעצמת. נוצר פער בין מה שאנחנו חווים לבין מה שאנחנו חושבים שכל השאר חווים. ככה נולדת תחושת זרות, ניכור ובושה. הזמנה קיומית – מה עושים עם ה"נוירוטיות" שלנו? הגישה הקיומית, פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, לא מנסה "לרפא" את הנוירוטי, אלא להבין אותו כקריאה להתעוררות (וסליחה על הניו אייג'זם). החרדה מספרת לנו משהו על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין האופן שבו אנחנו חיים בפועל. היא תופעה אנושית בסיסית וטבעית. המחשבות הטורדניות שכולנו חווים מדי פעם יכולות להחזיר אותנו לשאלה "האם זה באמת מה שאני רוצה עבור עצמי?". במובן הזה, נוירוטיות הופכת ממכשול, לכלי. היא מצביעה על המקומות שבהם אנחנו חיים על אוטומט, מתרחקים מהערכים המשמעותיים עבורנו ומנסים לשדר עסקים כרגיל בזמן שבתוכנו יש קריאה לשינוי. והיא תגובה נורמלית למציאות מוטרפת. אחרי הקורונה, אחד הביטויים השכיחים שנשמעו היה "חזרה לשגרה". אם נריץ מהר קדימה ליוני 25, רגע אחרי מלחמה (בתוך מלחמה) עם איראן שוב סיפרו לנו על "חזרה לשגרה". אבל חזרה לאיזו שגרה בדיוק? עדיין יש מלחמה. עדיין יש חטופים, עדיין יש כאוס פוליטי וקרע פנימי שלא היה כמותו מעולם. המציאות עדיין מופרעת וחסרת יציבות והעתיד עדיין חסר ודאות. אז ככה נחזור להיות רגועים ו"נורמליים"? האמת היא שלא באמת חזרנו, לא אחרי הקורונה ולא אחרי איראן, וגם לא נחזור. העולם השתנה, וגם אנחנו. במקום לרדוף אחרי דימוי אידיאלי של "נורמלי" – רגוע, יציב, שקט תמיד – אולי הגיע הזמן להכיר בזה שהנורמלי כולל בתוכו אי שקט מובנה. נורמלי זה להרגיש מוצף לפעמים. נורמלי זה להילחץ לפעמים ממה שצפוי מחר. נורמלי זה לא לדעת תמיד מה התשובה הנכונה. נורמלי זה להחסיר פעימה כשעובר אופנוע כי הוא מזכיר לנו אזעקה. נורמלי זה להזדעזע בכל "הותר לפרסום". ואם זו המציאות וזה המצב, איך אפשר לחיות עם זה קצת יותר טוב? שילוב של שלושה דברים פשוטים יכול קצת לעזור לזה: הומור  – לצחוק על עצמנו, על הפחדים שלנו, על המוזרויות הקטנות. לפעמים רגע של חיוך קטן וצחוק יכול לשחרר את כל הרצינות הזאת שמסביב. חמלה עצמית  – אנחנו לא רובוטים, אנחנו אנושיים, וזה בסדר, והגיע הזמן להפסיק להעניש את עצמנו על זה. לא צריך להיות מכונה משומנת, רגועה ויעילה 24/7. קהילה  – לדבר על זה. לשתף את התחושות והרגשות, גם הטובים וגם הקשים. לגלות שמה שאנחנו חווים, גם אחרים חווים, ושאנחנו לא לבד בזה. כשהחוויה נאמרת בקול, היא מאבדת קצת מהכוח המאיים שלה. תעודת אנושיות, לא עניות להיות "נוירוטי" לא אומר שמשהו בנו מקולקל. להיפך. זה אומר שאנחנו חיים בעולם מורכב ומגיבים אליו. זה סימן שהמערכת הפנימית שלנו ערה ועובדת. שאנחנו לא זומבים. האם זה קל? לא. האם זה נוח? ממש לא. אבל אולי זה מה שהופך אותנו לאנושיים – היכולת להרגיש, גם כשזה מציף, גם כשזה מבלבל. אם נחזור להתחלה נבין שה"נורמלי" הנוכחי לא כולל שלמות ריגשית, אלא מורכבות ריגשית. הוא לא שלווה תמידית אלא מוכנות לנוע בין סערה לשקט. הוא היכולת להגיב למציאות ולא להיות מכונות. במילים אחרות, נוירוטי זה הנורמלי החדש. לא כסיסמה פסימית וקודרת, אלא כהכרה משחררת שכולנו על הרצף וכולנו קצת כאלה. בסופו של דבר, להיות "נוירוטי" במידה כזו או אחרת זה לא פגם, אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית בעידן המודרני. כולנו מתמודדים עם לחצים מכיוונים שונים, אי יציבות וחוסר ודאות, ואין בזה שום דבר "שבור". יחד עם זאת, אם התחושות האלה הופכות להיות מציפות, מקשות על היום יום או פוגעות במערכות יחסים למשל, זה סימן טוב לעצור ולהיעזר. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לנו להבין את המציאות ואת האופן שבו אנחנו מגיבים אליה, ללמוד את החוויה שלנו ולהפוך אותה ממקור לסבל לכלי להבנה וצמיחה. אם אתם מזהים את עצמכם בין השורות, אל תישארו עם זה לבד ואל תשאירו את זה בפנים.

דחיינות היא לא הבעיה, היא הסימפטום לא מזמן אמר לי מטופל בקליניקה "אני אעשה הכל, ממש הכל, אגלול בכל האפליקציות שיש לי ואפילו כלים וכביסה, רק כדי לא להתחיל את מה שאני באמת צריך להתחיל". ככה, במשפט אחד פשוט הוא תמצת תופעה שמשפיעה על כ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת (ולפחות 50% כשאנחנו מדברים על סטודנטים) – דחיינות. דחיינות היא נטייה מתמשכת לדחות משימות שאנחנו מתכננים או נדרשים לבצע – גם כשאין סיבה חיצונית שמונעת מאיתנו לפעול, וגם כשאנחנו יודעים שזה יפגע בנו בטווח הארוך. היא תופעה נפוצה (מאוד) שלעיתים קרובות מערבת מתח בין רצון לבין פעולה. באופן הכי פשוט שאפשר – דחיינות היא מה שקורה כשאנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל מוצאים את עצמנו עושים כל דבר אחר. סביר להניח שברמה כזו או אחרת אתם מכירים את זה. יש משהו שאתם באמת רוצים לעשות, יש לכם כוונה לעשות את זה, אפילו כוונה טובה, ובכל זאת משהו לא זז. סימנתם את זה ביומן, תכננתם, חשבתם על זה ואפילו על איך תעשו את זה. ואז הכנתם קפה. ופתחתם טאב חדש בדפדפן. נזכרתם שצריך להחליף חול לחתולים. החלטתם לחכות לרגע שיהיה לכם יותר ראש לזה ושתרגישו יותר טוב, שתהיו במוד הנכון. והופ, עבר שבוע. חודש. זו לא עצלנות ולא חוסר אכפתיות, זו תנועה עדינה וכמעט בלתי נראית של הנפש שמנסה להגן על עצמה ממשהו – כישלון (או הצלחה!), שיפוט (עצמי או חיצוני), תחושה של חוסר ערך, חרדה, פרפקציוניזם או "סתם" מפגש לא נעים עם העולם. הדחיינות היא לא האויב עצמו, אלא סימן, ואולי אם ננסה להקשיב לה לרגע, בלי לנסות ישר להעלים אותה, נוכל להבין טוב יותר מה עומד בנינו לבין ביצוע ותנועה קדימה. ישנם גורמים ומנגנונים שונים שיכולים להניע דחיינות, הנה כמה מהם: חרדה מהתוצאה (מה אם זה ייכשל? / מה אם אצליח?)  – זו חרדה מול העתיד, חוסר הוודאות שטמון בו וחשש אפשרי מהתוצאה – פחד מכישלון, אך יכול להיות שגם פחד מהצלחה. העיסוק בשאלה "מה יהיה?" הופך למשתק, והדחיינות מופיעה כאסטרטגיה של בריחה.   דוגמה  - מישהי שקיבלה הזדמנות לעבודה חדשה ומקדמת, אבל דוחה שוב ושוב את כתיבת ושליחת קורות החיים שלה. היא לא בטוחה אם היא מתאימה לתפקיד (למשל אם יש לה את כל הכישורים הנדרשים או מספיק ניסיון), לא רוצה להתמודד עם הסירוב האפשרי אם יגידו לה לא אבל בו זמנית גם חוששת מהציפיות האפשריות שיבואו אם יגידו לה כן. כל זמן שהיא לא שולחת את קורות החיים אף אחד מהם לא מתממש והיא לא צריכה להתמודד עם זה.   פרפקציוניזם (אם זה לא מושלם, זה לא שווה)  – הצורך הפנימי העמוק לבצע דברים בצורה מושלמת, ללא פגמים. זה לא בהכרח הרצון בתוצאה מושלמת כמו פחד אפשרי מההשלכות האפשריות של "טעויות".   דוגמה  – סטודנט שצריך לכתוב עבודת סמינר ולא מצליח להוציא מילה כי הוא "עדיין לא סגור על התזה", וככה מעביר שבועות מול מסך ריק. הוא לא בהכרח עצלן, ייתכן מאוד שהוא חושש שמה שייצא לו "לא יהיה מספיק חכם", ולכן הוא נמנע מלהתחיל.   קונפליקט פנימי או חוסר משמעות (אני לא באמת רוצה את זה)  – לא תמיד דחיינות מגיעה מתוך פחד, לפעמים היא מגיעה מחוסר חיבור. כשהעשייה הנדרשת לא יושבת על ערך פנימי אלא על "מה שצריך" נוצרת התנגדות שקטה שלא תמיד צועקת את עצמה, אבל תמיד דוחה. דוגמה  – מישהי שמתקשה להתקדם בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, למרות שיש לה את הכלים הדרושים, זמן ותמיכה מספקת. רק אחרי חקירה של הדחיינות יתברר שבכלל לפני שלוש שנים היא כבר רצתה לעזוב את הנושא הזה ולעשות משהו אחר, אבל "זה מה שהמשפחה מצפה ממני".   קושי בוויסות ריגשי (אני לא מצליח להישאר בתוך זה)  – כל פעולה רצינית עלולה להזמין איתה רגשות לא נעימים כמו תסכול, שעמום, חוסר שליטה או חוסר ודאות. אנשים מסוימים (ולא רק כאלה עם הפרעות קשב וריכוז) מתקשים להכיל ולהישאר בתוך רגשות כאלה לאורך זמן, ואז הדחיינות באה כהסחה והקלה.   דוגמה – אדם שרוצה לערוך סרטונים לצורך קידום עצמי מקצועי, אבל בתוך חמש דקות הוא מרגיש תקיעות והיד שלו בורחת לגלול בפיד אינסטגרם (למרות שהוא בעצמו אומר שזה לא מעניין). זה לא בגלל שהמשימה היא בלתי אפשרית, אלא בגלל שהתסכול שהוא חווה בהתחלה הוא בלתי נסבל עבורו.   דימוי עצמי נמוך או תחושת חוסר מסוגלות (אני לא מספיק טוב/ה בשביל זה)  – תחושת חוסר ערך או חוסר מסוגלות שמונעת מאיתנו לפעול. אנחנו משוכנעים שאנחנו לא מספיק מוכשרים, לא רציניים או לא מסוגלים, ולכן נמנעים מראש כדי לא להוכיח לעצמנו ש"צדקנו". דוגמה  – אדם שקיבל המלצה להגיש מועמדות לפרויקט יוקרתי, אך בכל פעם שהוא פותח את טופס ההרשמה הוא מסתכל עליו וסוגר אחרי שלוש דקות. "אני לא באמת מתאים לזה" הוא אומר לעצמו בראש, והדחיינות מגינה עליו ושומרת עליו מפני המפגש האפשרי עם ה"כישלון" שהוא משוכנע שיגיע ויוכיח לו שהקול הפנימי צדק.   אישיות נמנעת (אם אתחייב ייקחו לי את החופש)  – אצל חלק מהאנשים, במיוחד אלה עם מאפיינים של אישיות נמנעת, כל מחויבות נחווית כאיום על החופש והאוטונומיה. במקרה כזה הדחיינות היא פעולה של "שימור שליטה" מדומה, אפילו אם בפועל היא יוצרת כאוס.   דוגמה  – אדם שבכל חודש מבטיח לעצמו מחדש שהנה הפעם הוא ייכנס לשגרת כושר, והוא אפילו נרשם ועשה מינוי למכון הקרוב לביתו, אבל כל פעם מחדש מוצא סיבה אחרת לא ללכת. זה לא שהוא לא רוצה, אבל ייתכן שמסתתר בתוכו חשש שהוא עלול לאבד את העצמאות והחופש שלו אם יכניס שגרה ברורה וקבועה.   אז מה אפשר לעשות עם דחיינות? כדי להתחיל לעבוד עם דחיינות כדאי להחליף את השאלה מ"מה הבעיה שלי?" ל"מה קורה לי כשאני דוחה?". אם נשנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הדחיינות, ובמקום לנסות לנצח אותה בכל מחיר ננסה להבין אותה כמו שפה שמספרת לנו משהו על הנפש, נוכל לייצר תנועה קדימה. הנה כמה דברים פרקטיים שאפשר לנסות: תתחילו מהכי קטן שיש  – כשמשימה נראית לנו גדולה מדי, הנפש אומרת "עזוב, זה לא בשבילי". אז אפשר פשוט לשקר לה קצת, בקטנה. במקום להגיד לה שעכשיו הולכים לכתוב את הדו"ח ההוא לעבודה, תספרו  לה שעכשיו רק פותחים קובץ. לא מתחילים ממש הרגע את המטלה, רק בודקים על מה מדובר. לא הולכים להתאמן, רק נועלים נעליים. הדברים האלה יכולים לייצר התנעה, התחלה קטנה של תנועה, שהיא בדרך כלל החלק הקשה. המעבר מהתנעה לזרימה קורה מהר יותר ממה שנדמה, אבל כדי להגיע לשם צריך להסכים להתחיל ממשהו קטן. במקום לשפוט, תתעניינו  – דחיינות לא מופיעה סתם. היא מנסה להגן עלינו מפני משהו, והיא עושה את הכי טוב שהיא יודעת. במקום להיות שיפוטיים ולשאול "מה לא בסדר אצלי?", נסו להיות סקרנים לגבי מה שקורה ולשאול על זה שאלות. ממה אני מנסה להימנע? מה מאיים עליי במשימה הזו? מה הייתי צריך לשמוע עכשיו כדי להרגיש שמותר לי להתחיל? המעבר הזה, משיפוט לסקרנות פותח לנו דלת קטנה כדי להבין טוב יותר את הדחיינות, ולפעמים דלת קטנה היא כל מה שצריך כדי להתחיל. עשו גרסה "גרועה", בכוונה  – פרפקציוניזם הוא דבר משתק. אז תשתקו אותו בחזרה, תעשו לו דווקא, ותכתבו גרסה על הפנים. תכתבו פסקה מופרכת. תעשו עיצוב מביך. טקסט שלא הייתם שמים אפילו במגירה. תייצרו משהו רק לשם היצירה שלו, בלי שום אחריות. במקום שהעבודה תגדיר אתכם, תזכירו לעצמכם שאתם לא חייבים לה כלום ואתם אלה שמגדירים אותה. תכתבו את הדחיינות עצמה  – אם אתם כותבים, יוצרים או עובדים עם רעיונות באופן כללי, תנו לדחיינות עצמה מקום על הדף שלכם. כתבו בדיוק איפה אתם תקועים. מה אתם מרגישים. למה זה קשה. על מה אתם מנסים לא לחשוב. סביר להניח שהטקסט לא יהיה מה שתכננתם, אבל הוא יהפוך את הקיפאון שלכם לחומר גלם שאותו תוכלו להפוך בהמשך למשהו אחר. גלו את הדיאלוג הפנימי  – לרוב, כשהדחיינות מופיעה, יש בתוכנו לפחות שני קולות. קול אחד שרוצה להתקדם, וקול אחד שמפחד, מתנגד ולא מסכים. נסו לכתוב את הדיאלוג בין שני הקולות האלה. מה אומר הקול הפעיל? (יאללה, תתחילו כבר!), מה עונה לו הקול המתנגד? (עזבו, לא תצליחו גם ככה). כשתראו את שני הקולות תוכלו לזהות איזה מהם באמת מדבר מתוכם, ואולי גם לגייס קול שלישי, כזה שמקשיב ולא נוזף. בנו לעצמכם "מפת דחיינות אישית"  – הדחיינות שלכם והדחיינות של מיכל או דורון אולי מובילות לאותה התוצאה, אבל נחוות באופן שונה ומגיעות מגורמים אחרים. על מנת להבין את הדחיינות שלכם  יותר טוב, נסו להכין לה "מפה" עם שאלות כמו: מתי אני דוחה? מה אני מרגיש/ה? מה אני אומר/ת לעצמי? מה אני עושה בפועל? מה אני באמת צריכ/ה? כשאנחנו לומדים לזהות את הדפוס שלנו, אנחנו מפסיקים להיות העבדים שלו ובמקום שהוא יגיד לנו מה לעשות, אנחנו יכולים להחליט לבד. דוגמה למפת דחיינות כזו אתם יכולים להוריד כאן . אז דחיינות היא לא עצלנות ולא טעות, היא סימן. היא ביטוי של תהליכים עמוקים יותר, רגשות לא פשוטים, מחשבות מקטינות, דרישות לא מציאותיות או פער בין מה שאני רוצה לבין מה שחשוב לי באמת. לא תמיד קל לראות את זה, בטח לא כשאנחנו תקועים שוב מול אותה המשימה, שוב מאוכזבים מעצמנו ושוב שואלים למה אנחנו כאלה. אבל אולי זה לא "כי ככה אני", אלא כי יש בפנים חלק שצריך משהו אחר. אולי הדחיינות היא הדרך של הנפש להגיד "תראה אותי, תבין אותי, אל תמהר לתקן בלי לדעת מה". ההבנה הזו, חשובה ככל שתהיה, היא צעד אחד, הכרחי אבל לא תספיק. אם אתה מרגיש שאתה נלחם בעצמך שוב ושוב, אולי הגיע הזמן להחליף את המלחמה בהקשבה. אם את מוצאת את עצמך מתחילה הכל חוץ ממה שאת באמת רוצה, אולי משהו שם מבקש עזרה, לא שיפוט. לפעמים כל מה שצריך כדי להתחיל תנועה זה מישהו שיראה, ילווה ויעזור להבין על מה יושבת התקיעות. אם נמאס לכם לדחות את עצמכם, אולי זה הרגע להפסיק לדחות גם את האפשרות לדבר על זה.

בשנים האחרונות מתרחש תהליך תרבותי מעניין במרחב הפיזי גופני שלנו. הגוף הפך לא רק לדבר שצריך לשמור עליו מטעמי בריאות ורצון לחיות, אלא לפרויקט. לא סתם פרויקט, אלא אחד מתמשך (ולרוב מבורך), אולי אפילו בלתי נגמר, עטוף באידיאלים של בריאות, שליטה, טיפוח ושחרור. האימון לסוגיו הפך לאמירה חברתית ולא רק לדבר אישי. בחסות הוולנס (wellness) הגוף הפך למקדש כאילו היינו ספרטה. בין אם מדובר באימון בחדר כושר, אימונים פרטיים, פילאטיס, יוגה או ריקוד על עמוד, אנחנו לא יוצאים לזה לבד. למסע הזה מצטרפת דמות מרכזית ומשמעותית – המאמן או המאמנת. לכאורה מדובר ביחסי עבודה ברורים. אדם אחד מעניק שירות מקצועי, ואדם אחר משלם עליו ומקבל אותו. אלא שבפועל לא מדובר בהתקנת מזגן או צביעת קיר אלא ביחסים אינטימיים בהרבה. הם מערבים את הגוף, תשוקה לשינוי, דימוי עצמי, דימוי גוף, חולשות, פחדים, פגיעוּת, ולעיתים אפילו פנטזיה על הכלה, הכרה, אהבה או הצלה – משני הצדדים. כשהגוף נפתח, גם הנפש נפתחת המרחב של אימון גופני, לסוגיו השונים, הוא מרחב שקורים בו דברים עמוקים. זה לא רק לשמור על כושר. האדם שמולנו – המאמן או המאמנת – רואה אותנו מזיעים, מתאמצים, מצליחים, נכשלים, מותחים את גבולות היכולת שלנו. מרחב כזה הוא בעל השפעה לא רק על הגוף שלנו, אלא גם בעל פוטנציאל עצום להשפיע על הנפש שלנו לטובה או לרעה. היתה לי פעם מטופלת שאחרי אימון אחד בתחום שדימוי הגוף בו הוא משמעותי במיוחד אמרה שזה הרגיש כמו שלוש פגישות. במצבים כאלה, לא נדיר שמתאמנים חווים תחושות של הערצה, תלות או חיבור רגשי עמוק אל המאמן או המאמנת. ממש כמו יחסי העברה בטיפול פסיכולוגי. התחושות האלה הן טבעיות, ולפעמים גם חיוביות – מדובר בקשר שיכול להיות מחזק, מרפא ומניע. למרות זאת, דווקא בגלל העוצמה והעומק שבו, צריך לשים לב למה שעוד  יכול לקרות - לא תמיד זה טוב ולא צריך ללכת רחוק עד לפרשת "מאמן הסלבס" שנחשד בלא פחות מאונס. כח במסווה של קרבה מלבד יחסי העבודה, מערכת היחסים בין מאמן/ת למתאמן/ת היא מערכת עם פערי כח ברורים. המאמן הוא דמות סמכותית – הוא בעל הידע, הוא מנחה ומסביר והוא שולט באימון. המתאמן, מנגד, נמצא בתהליך – לפעמים במצב של חוסר בטחון מול הנראות של הגוף או היכולת הגופנית, לפעמים בחיפוש ולפעמים בצורך באישור. כשהמאמן משתמש בכך לטובת המתאמן – נבנה אמון. אך לפעמים גם המאמנים מוּנעים מצרכים אישיים כמו צורך בהערצה או באישור ועלולים להשתמש בכח שיש להם לטובת עצמם ולא לטובת המתאמן. במצבים כאלה האמון שעליו מבוססת מערכת היחסים נשבר, ולפעמים גם האדם עצמו. במצבים קיצוניים, מערכת היחסים הזו עלולה להפוך לרעילה ומתעללת – ממש כמו בני זוג רעילים -  כזו שיש בה קשר תלותי, ניצול כלכלי או ריגשי, חציית גבולות אינטימיים, פגיעות מיניות והפנמה של תחושת "אני לא מספיק טוב" – תחושה שנובעת ממערכת יחסים שבה המאמן שולט לא רק באימון, בגוף ובכושר, אלא גם בתודעה. למה זה קורה? מאמנים ומאמנות הם, למרבה הפלא, בני אדם, וחשוב לזכור שרובם עושים עבודה מצוינת ופועלים במקצועיות ולטובת המתאמנים. יחד עם זאת, לא כולם מודעים לכח ולהשפעה שיש להם, לא כולם עוברים הכשרה פסיכולוגית בסיסית ולפעמים נסחפים לדינמיקה שהיא מעבר לגבולות האתיים של התפקיד שלהם. לא פעם, דווקא מתוקף התפקיד, קל לשכוח שיש הבדל וגבול בין הובלה לבין שליטה ובין השראה לבין מניפולציה. למאמנים יש צרכים אישיים וכשהם משתמשים באימון למילוי הצרכים שלהם ולא של המתאמן, מערכת היחסים חורגת ממה שהיא אמורה להיות. בו זמנית, גם מהצד של המתאמן יכול להיות משהו ממכר בתחושת ההכוונה, בקשר האישי עם אדם שנתפס כחזק ובעל ידע שיודע מה הוא עושה. הקרקע הזו יכולה להיות פורייה ולהוביל אותנו להתפתחות אישית, אבל היא יכולה להיות גם מסוכנת וטובענית. כשאנחנו מפקידים את עצמנו בידי אדם אחר שיוביל אותנו אנחנו צריכים לזכור – ההובלה היא שלו, אבל האחריות היא גם שלנו. כמה שאלות חשובות לשאול את עצמכם/ן אל מול האימון: מה אני רוצה לקבל מהאימון, והאם זה מתממש? האם אני מרגיש/ה שהמאמנ/ת שם בשבילי, או שאני שם בשבילו/ה? האם אני מרגיש/ה שאני חייב/ת לרצות את המאמנ/ת? האם התחושה שלי משתנה כשאני מקבל/ת מחמאות או לא? האם אני מרגיש/ה שיש בינינו קירבה מעבר למה שביקשתי או רציתי? האם הגבולות שלי ברורים (לי, ולמאמנ/ת) ונשמרים? אלה שאלות קריטיות לא רק לבריאות הנפשית שלנו, אלא גם לגוף. מנקודת מבט אקזיטנציאליסטית כל מערכת יחסים היא זירה של בחירה, של חופש ושל אחריות. יש לנו את החופש לבחור, ובו זמנית יש לנו אחריות על הבחירות שלנו. גם כשאנחנו נמסרים, או בוחרים להימסר, וגם כשאנחנו מובלים, אנחנו נשארים אחראיים על מה שקורה לנו ויש לנו את האפשרות לבחור אחרת. יחסים עם דמות סמכותית - במיוחד כאלה שמעורבים בהם נושאים כמו דימוי עצמי, דימוי גוף ובטחון עצמי – מציפים שאלות עמוקות וחשובות: עד כמה אני מוכנ/ה שמישהו יראה אותי? מה המחיר של הרצון להיות מושלם? עד כמה הערך העצמי שלי תלוי באחרים, במחמאות שלהם ובהערות שלהם? האם כדי לזכות בהרמות, שבחים ומחמאות מהמאמנ/ת אני מוכן לספוג גם העלבות, הערות על הגוף והערות אישיות? הוגים כמו מרטין בובר הזכירו לנו שמפגש אמיתי, אותנטי, מתקיים כאשר ישנה הדדיות (יחסי אני – אתה), ולא כשישנה החפצה של אחד הצדדים. כשהמתאמן הופך לאובייקט - ל"גוף שצריך שיפור" או "אתגר מקצועי" (גם אם במסווה של דאגה, איכפתיות ואהבה) – הקשר כבר לא משרת אותו אלא את מי שמולו. אז מה עושים? מאמנים – היו מודעים לכח ולהשפעה שיש לכם ולאימון. זכרו שהמתאמנים לא חברים שלכם ולא מעריצים, ולא צריכים להיות כאלה - הם שם בשביל עצמם ולא בשבילכם, זו העבודה שלכם. הם אנשים עם חולשות ופגיעוּיות והם מפקידים בידיכם את עצמם מתוך אמון שלא תעשו שימוש לרעה בכח שלכם. מתאמנים  – סמכו על תחושות הבטן שלכם. אם משהו מרגיש לכם לא כשורה, מניפולטיבי, מבלבל או חוצה גבולות – תעצרו. רוב הסיכויים שאתם לא סתם מרגישים כך וגם לא היחידים. שתפו אחרים בתחושות שלכם, דברו עליהן והתייעצו. אתם לא צריכים להישאר במקום שלא נוח לכם בו. זכרו שהגוף הוא לא סחורה, ומרחב האימון הוא לא שוק. הוא מקום שאמור להרגיש בטוח ולפעול לטובתכם.

יש שאלות שלא מחפשות תשובה מהירה, אלא מהוות הזמנה לחשיבה עמוקה והסתכלות פנימה. שאלה אחת מהסוג הזה, שאני מפנה למטופלים ומטופלות בקליניקה, ולפעמים גם לעצמי, היא "מתי אתה מרגיש חי?". לוקח זמן לענות על שאלה כזו, והתשובה לפעמים מגיעה בלחישה, סוג של התגנבות, לוקח לה זמן להתבהר. תחושת חיּוּת – נוכחות פנימית, תחושה של חיים ומלאוּת – היא אמנם אחת החוויות האנושיות הבסיסיות ביותר, אבל גם החמקמקות ביותר. זה לא רק לנשום, לא רק להספיק, לא רק לתפקד. יש הבדל בין להיות בחיים לבין לחוות את החיים. זה לא רק "טוב לי" או "אני נהנה". יש חיוּת שמגיעה מתוך כאב, שמופיעה רגע אחרי בכי, בתוך סירוב או קבלה, ולפעמים סתם באמצע שקט לא מתוכנן. בחיים המודרניים, במיוחד בערים גדולות ודינמיות שמלאות בהתרחשויות אינסופיות בכל שעה אפשרית באופן מעורר FOMO, קל להחליף חיוּת באינטנסיביות, חיוניות בתנועה וקיום בהישגים. אבל בין כל ההתארגנויות, הפגישות, הסחות הדעת והשאיפות, האם אתם באמת נוכחים? האם אתם מרגישים חיים באמת? מה זו בכלל תחושת חיוּת? דונלד וויניקוט (Winnicott), פסיכואנליטיקאי בריטי ואחד התיאורטיקנים הבולטים והחשובים, תיאר את הפער וההבדל בין "עצמי אמיתי" לבין "עצמי כוזב". העצמי האמיתי הוא המקומות שבהם אנחנו חווים את עצמנו כיצורים פעילים, חיים ויוצרים, לא מתוך הסתגלות ומענה לדרישות הסביבה, אלא מתוך קשר פנימי עמוק עם חווית הקיום שלנו. תחושת חיוּת היא אחד הסימנים לכך שאנחנו פועלים ממקום אותנטי. כשהחוויה המרכזית היא של חיים "מזויפים" – כשאנחנו פועלים מתוך ריצוי, פחד או שיתוק למשל – התחושה היא של ריקנות וקיום "דהוּי". אנחנו בחיים, נושמים, יש לנו דופק, אבל התחושה היא כמו לחיות מאחורי מסך דק של זכוכית. אנחנו שם, אבל לא לגמרי, יש משהו שמפריד. החשיבה האקזיסטנציאליסטית שואלת לא רק "איך אני מרגיש?", אלא "איך אני חי?". ויקטור פרנקל מדבר על חיפוש משמעות כצורך אנושי בסיסי המעניק לנו תחושת חיות ושכאשר אנחנו מנותקים ממשמעות תחושת החיות דועכת. ז'אן פול סארטר מדבר על הונאה עצמית (bad faith, בלטינית mala fides) שבה אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו פועלים מתוך מניע מסוים, אף על פי שאנחנו פועלים מתוך מניע אחר. כשאנחנו פועלים בצורה כזו ולא מתוך אותנטיות, כשאנחנו מסתירים מעצמנו את האמת, תחושת החיות דוהה. מרטין היידגר טוען שאנחנו נולדים עם "היכולת לחיות", אך רוב הזמן שוקעים אל תוך קיום שאינו שלנו. רק כאשר אנחנו מתעוררים אל חווית "היש" שלנו – מתוך עימות עם חרדה, עם מוות, עם חופש – מתאפשר לנו לחוות קיום מלא. חיות היא לא תמיד אושר, לפעמים היא מגיעה גם ממקומות של עצב, פחד ובדידות, אבל היא תמיד כוללת תחושה של נוכחות וחיבור בין החוויה הפנימית לרגע הנוכחי. חלק מאיתנו יספרו שהם מרגישים חיים מול הים אחרי יום עבודה קשה, אחרים יספרו שזה קרה להם כשבאמצע ריב זוגי העזו להגיד משהו אמיתי. החיים העירוניים מלאים ברעש לבן של הישרדות ואסקפיזם – שכר דירה, רבקה מהבנק, דייטים לא ברורים, קבוצות וואטסאפ לא מושתקות, אוברדרפט רגשי, קורקינטים, אלכוהול, סמים. בתוך כל אלה תחושת החיות שלנו לא בהכרח נעלמת, אבל היא נשחקת ומתעמעמת. אנחנו שורדים, אבל לא פוגשים את עצמנו באמת. איך נראית חיות? מה מעורר אותה? הנה כמה דוגמאות אמתיות לגמרי, בשמות מומצאים: יעל, 32, מעצבת גרפית – "כשאני יושבת עם לקוח על עבודה אני מקצועית, אדיבה ומדויקת, אבל אני לא שם, אני מרגישה ריקה. כשאני מציירת לעצמי לעומת זאת, סתם ככה בלי מטרה ברורה, אני חיה, אפילו אם זה יצא מכוער". עדי, 28, עובד סושיאל בפרסום – "הייתי ב"חופש" מהמילואים, יצאתי עם חברים וכולם היו בהיי, אלכוהול ורכבת לשירותים והכל, ופתאום היה איזה רגע של בהירות כשמישהי אמרה לי פשוט "בא לי לחבק אותך". לא התחבאתי, הרגשתי שאני נמס, כאילו הגוף שלי אמר "אני פה". תומר, 40, גרוש טרי – "דווקא כשנכנסתי לדירה החדשה, ריקה לגמרי, בלי הילדים ובלי רעש, ישבתי על הרצפה עם כוס יין. זה כאב והייתי עצוב, אבל דווקא אז הרגשתי חי. הייתי עם עצמי, בלי סיפור, עם האמת. רק אני". אותנטיות רגשית  – כשאנחנו מבטאים רגש אמיתי – גם אם הוא לא נעים – אנחנו פוגשים את עצמנו. לא מה נכון להגיד, אלא מה אנחנו באמת מרגישים. חציית גבולות פנימיים  – כשאנחנו דוחקים את הגבולות שלנו, כשאנחנו דוחפים את עצמנו אל מחוץ לאזור שבו "הכל בסדר" ואומרים "כן" או "לא" במקומות שלא העזנו, לא בגלל שאנחנו חייבים אלא בגלל שאנחנו מתעקשים לחיות ולא רק להתקיים, שם מתעוררת חיות. נוכחות גופנית  – הרבה פעמים הגוף יודע לפני המילים, אנחנו רק צריכים להקשיב לו. הליכה, נשימה עמוקה, מקלחת, מגע, לא תמיד מספקים לנו את הרגיעה שאנחנו צריכים, אבל הם כן מחזירים אותנו למה שקורה עכשיו אם נשים אליהם לב. משמעות  – כשאנחנו עושים משהו שיש לו ערך עבורנו, בין אם הוא שגרתי ובין אם הוא קשה ומאתגר, החיות שלנו גוברת. זה יכול להיות דרך טיפול באחר, למידה של משהו, יצירה, או פשוט להיות עם מישהו שחשוב לנו ואנחנו אוהבים. אמת פנימית  – כשאנחנו מפסיקים לברוח – מבדידות, שעמום, או מזה שאנחנו לא מאושרים עכשיו – ומוכנים לשהות בתוך הרגש, שם מתחת לפני השטח יש חיים. שהייה באי ודאות בלי להיבהל  – דווקא כשאנחנו לא ממהרים למצוא תשובות, כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות בחוסר ודאות, בבלבול, בתוך זה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו. תרגול קחו לעצמכם זמן השבוע, אפילו כמה דקות, ותשאלו את עצמכם: האם אני זוכר את הרגע האחרון שבו הרגשתי חי? מה היה בו? מה עורר את תחושת החיות? האם יש אנשים, מקומות או פעילויות שמעוררים בי תחושת נוכחות וחיות? האם יש כאלה שדווקא שואבים ממני את תחושת החיות? אם אין לכם תשובות, זו גם תשובה. מודעות לחוסר חיות היא בעצמה צעד של חיות. תרגול יומי בסוף כל יום, נסו לכתוב משפט אחד – "היום הרגשתי חי כש______". אם לא הרגשתם, זה גם משהו לכתוב אותו ולשאול מה חסר לכם. העולם והחיים לא תמיד נותנים לנו מקום להיות נוכחים, לא כל הזמן. אבל תחושת החיות היא מעין סוג של מצפן. היא לוחשת לנו "הנה, אתם כאן. אתם חיים. מרגישים. קיימים. אלה אתם". וזו התחלה של דרך.

חשיבת יתר (Overthinking) היא תופעה פסיכולוגית נפוצה המתבטאת בהעלאת מחשבות חוזרות ונשנות על נושא מסויים, עד כדי הפיכתן למשתקות. בניסוח פשוט זו הנטייה (הדי אנושית) להאכיל את עצמנו בסרטים על מה שאפשר, כאילו המוח על סטרואידים ועובד שעות נוספות בלחפש כל דבר שיכול להיות בעייתי או להעיד על סכנה כלשהי, אמיתית או לא. מדובר בתהליך מחשבתי מוגזם שבו אנחנו מנתחים, שוקלים ומפרשים סיטואציות, רגשות או חוויות באופן מתמשך ומעגלי. אנחנו חופרים לעצמנו ומתמקדים באופן חוזר ונשנה בסיבות, נסיבות, תוצאות וסימפטומים של רגשות שליליים, מילים שנאמרו (או לא) ומעשים שנעשו (או לא). אנשים רבים שסובלים מחשיבת יתר מתארים תחושה שהם כלואים בתוך המחשבות שלהם ולא מצליחים לצאת מהן, ונמצאים בלופ אינסופי שלא מוביל לשום מקום חוץ מהגברה של הלחץ שהם נמצאים בו. פעמים רבות המעגל הזה יכול להוביל גם לחרדה ולעיתים גם לדיכאון. אחת הבעיות המרכזיות שחשיבת יתר יוצרת היא ניתוק ממה שקורה כאן ועכשיו. חשיבת יתר, מטבעה, אינה ממוקדת בהווה אלא בעבר (הייתי צריכ/ה לעשות או להגיד ככה וככה...) או בעתיד (אם יקרה ככה וככה אז אני צריכ/ה לעשות...). חשיבת יתר אינה ממוקדת בפתרון בעיות אלא בניתוח סיזיפי של מילים שנאמרו ומעשים שנעשו ובחיפוש אחרי רמזים עלומים שלרוב אינם מובילים לשום מקום. התוצאה של זה היא התבוססות בבוץ של בעיה שלא בטוח שקיימת במציאות, מבלי למצוא לה פתרון, וכך רק לשמר את המצב הקיים מבלי אפשרות להוביל לשינוי. חשיבת יתר יכולה להופיע בכל תחום ולהשפיע על החיים שלנו, אך נדמה שכאשר מדובר במערכות יחסים ובזוגיות היא מקבלת משנה תוקף. כמו בכל תחום אחר, גם כאן היא לא מובילה לשום מקום שעוזר לנו ועלולה להשפיע באופן משמעותי ושלילי על איכות הקשר. איך היא באה לידי ביטוי? מה הגורמים לה? מה אפשר לעשות כדי להשתחרר ממנה? איך חשיבת יתר מתבטאת בזוגיות? חשיבת יתר במערכות יחסים יכולה להתבטא במגוון דרכים, למשל: ניתוח יתר של תקשורת  – קריאה חוזרת של הודעות, חיפוש משמעויות נסתרות מאחורי מילים או פרשנות מופרזת של טון דיבור והבעות פנים. שאלות מתמידות לגבי טיב ועתיד הקשר  – "האם אני אוהב/ת מספיק?", האם בן/בת הזוג אוהב/ת כמו שאני אוהב/ת?", "האם ירידה ברגשות מעידה על כך שהקשר אינו מתאים?", "אם יש פער זה בטח אומר שמשהו לא בסדר?" ועוד. חשש מתמיד מדחייה או פרידה  – מחשבות חוזרות על כך שמערכת היחסים עומדת להיגמר, שבן/בת הזוג עומדים לעזוב בכל רגע או לא אוהבים מספיק, שכל ויכוח, חילוקי דעות או ריב יובילו באופן מיידי ובלתי נמנע לפרידה. קושי בקבלת החלטות  – התלבטות מתמשכת בנוגע להחלטות זוגיות ושנוגעות למערכת היחסים. למשל אם/מתי להגיד "אני אוהב אותך" או להביע רגשות באופן כללי, מתוך פחד לטעות. השוואות בלתי פוסקות  – השוואת הקשר בצורה בלתי פוסקת לזוגות אחרים ("למה הקשר שלי לא נראה כמו של ___?") או לקשרים קודמים ("למה הקשר הזה לא כמו הקשר ההוא?"), בייחוד בהשפעת רשתות חברתיות. תרחישי "מה אם" או "הייתי צריכ/ה"  – בניית תסריטים שליליים היפותטיים, או התעסקות יתר בדברים שנעשו או נאמרו (מה אם הוא/היא מאבדים עניין? הייתי צריך לעשות/להגיד ככה במקום....). הימנעות מתקשורת כנה  – חשש מלשתף ברגשות אימיתיים והעדפה של "סימולציה מנטלית" של שיחה על פני קיומה בפועל. במקום לתקשר באופן כנה וישיר את הפחדים והרגשות שלנו, אנחנו מנסים לדמיין ושוקעים במחשבות על איך תתנהל השיחה ומה יהיו התוצאות שלה (ברור שגרועות), מה שמוביל לדחייה של השיחה ובסופו של דבר לכך שאנחנו לא אומרים את הדברים החשובים באמת.    איך חשיבת יתר משפיעה על מערכות יחסים? נבואה שמגשימה את עצמה  – מחשבה מובילה לפעולה, וחשיבה חרדתית מובילה להתנהגויות שעלולות לדחוף את בן/בת הזוג לכיוון הלא רצוי – החוצה. חשיבת יתר יכולה להוביל ללהיות נידיים, חשדניים או להטלת ספק בלתי נגמרת ואלה עלולים להוביל בדיוק להתממשות הפחדים המקוריים. כשלים תקשורתיים  – במקום לשאול ולדבר באופן ישיר אתם מניחים הנחות שמבוססות על חשיבת יתר, שמובילות בתורן לפירושים לא נכונים, אי הבנות וקונפליקטים לא הכרחיים שבעצם לא היו קיימים בלי חשיבת היתר. עלייה ברמות חרדה ומתח  – התפלשות במחשבות ודאגות בנוגע לקשר מובילה לסטרס וחרדה כרוניים, מה שגורם למערכת היחסים להרגיש מרוקנת ופחות מהנה וטובה לשני הצדדים. בנוסף, מצב של סטרס כרוני יכול ממש לפגוע בבריאות ומערכת החיסון בגלל הפרשה מוגברת ומתמשכת של קורטיזול. החמצת רגעים אותנטיים  – כשהמיינד שלנו עסוק בלהשתבלל במחשבות על העבר או העתיד, היכולת להיות נוכחים בהווה ולחוות את הקשר בצורה מלאה נפגעת. אנחנו נמצאים ב"מה אם" או "במה היה" ולא יכולים לתת בלווה להתרחש ולהתהוות, ולא מסוגלים להינות ממנו ומהזמן עם בן/בת הזוג. הרחקה של בן/בת הזוג  – הצורך המתמיד באישור, החשדנות, רכבת ההרים הריגשית והטלת הספק והשאלות שמבוססות על הנחות – כל אלה מונעים ומתודלקים באמצעות חשיבת יתר – יכולים להתיש את הפרטנר שלכם ובסופו של דבר לגרום לו להתרחק, גם אם זה הדבר האחרון שאתם מתכוונים אליו, ולממש את הפחד הגדול שלכם.   דוגמאות הוא לא שלח הודעה – משהו לא בסדר הדס ויוסי בזוגיות כבר שנה ומדברים כל יום, אבל יום אחד יוסי היה עמוס בעבודה ולא שלח הודעה במשך חצי יום. הדס שמה לב לכך מיד. בהתחלה היא חשבה שהוא בטח עסוק, אבל אחרי כמה שעות המחשבות התחילו להשתלט עליה. "אולי הוא מתרחק ממני? אולי הוא כועס על משהו? מה אם הוא מתחיל לפקפק בקשר שלנו?". היא בדקה מתי הוא היה מחובר לאחרונה, עברה על שיחות קודמות שלהם כדי לראות אם אולי אמרה משהו לא במקום, שלחה הודעה סתמית רק כדי לבדוק את התגובה שלו, אבל כשלא קיבלה תגובה מיידית החרדה שלה רק התחזקה. בערב יוסי התקשר בהתנצלות ואמר שהיה לו יום מטורף ועמוס מאוד בעבודה והוא אפילו לא הספיק להסתכל על הטלפון, וכשראה את ההודעות מיד חזר אליה. הדס נרגעה, אבל בתוך תוכה ידעה שזו לא הפעם הראשונה שהמחשבות שלה משתלטות עליה בצורה כזו ומובילות אותה לסערה פנימית כזו. האם הוא באמת האחד? להדס ויוסי יש מערכת יחסים יציבה ואוהבת והם מדברים על לעבור לגור ביחד ואפילו חושבים על חתונה בעתיד. אבל בזמן האחרון הדס לא מפסיקה לחשוב "מה אם אני עושה טעות? מה אם יש מישהו שמתאים לי יותר? מה אם אחרי שנתחתן אני אשתעמם?" בכל פעם שהם מבלים ביחד הדס מנסה לחפש סימנים שיעזרו לה להחליט - אם יוסי אומר משהו שמעט מעצבן אותה היא ישר חושבת "זה בטח סימן שהוא לא מתאים לי", ומצד שני בכל פעם כשהם צוחקים ונהנים ביחד היא נרגעת. הבעיה היא שהמחשבות האלה אף פעם לא עוצרות לגמרי ותמיד נמצאות ברקע ומונעות ממנה להיות נוכחת בקשר ולחוות אותו באופן מלא, וככה באמת להבין אם הוא מתאים לה או לא. היא לא משתפת את יוסי בלבטים ובחששות שלה, ובתוך תוכה מרגישה שהיא חיה בשני עולמות - מצד אחד בזוגיות אוהבת ומצד שני בהטלת ספק בלתי פוסקת בבחירה שלה ובעתיד שלה. האם הוא נמשך אלי כמו פעם? הדס ויוסי כבר שנתיים ביחד והקשר שלהם בריא ואוהב. בזמן האחרון הדס שמה לב שיוסי פחות יוזם אינטימיות ויחסי מין כמו פעם. היא התחילה לחשוב "מה אם הוא כבר לא נמשך אלי? אולי הוא מתעניין במישהי אחרת? מה אם משהו חסר לו והוא לא אומר לי?" במקום לדבר עם יוסי ישירות ולשאול אותו, היא התחילה לשים לב לכל פרט קטן - האם הוא מחבק אותה פחות? האם הוא נראה מרוחק? האם הוא מחמיא לה באותה התדירות כמו פעם? באחד הערבים, בזמן שצפו ביחד בסרט, הדס היתה כל כך מוטרדת מהמחשבות האלה שלא הצליחה להינות בכלל, ובסוף שאלה אותו ישירות "תגיד, אתה עדיין נמשך אליי כמו פעם?". יוסי היה מופתע ואמר לה שברור שכן, הוא פשוט היה עייף בתקופה האחרונה בגלל עומס וששום דבר ברגשות או במשיכה שלו אליה לא השתנה. הדס נרגעה, אבל ידעה שאם היא לא תלמד לווסת ולשלוט במחשבות האלה הן עלולות לקחת אותה למקומות לא טובים ולפגוע במערכת היחסים שהיא מעוניינת בה. למה זה קורה? חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך  – מובילים לספק עצמי וחיפוש אחרי ולידציה ואישור חיצוני מבן/בת הזוג, ולניתוח יתר של ההתנהגות שלהם בחיפוש אחרי סימנים לאישור או דחייה. הפרעות חרדה  – חרדה מוכללת, חרדה חברתית וחרדה במערכות יחסים יוצרות כולן קרקע פוריה לחשיבת יתר, לניפוח של דאגות ולדפוסי חשיבה אובססיביים. השפעות של מערכות יחסים קודמות  – שברון לב, בגידה או כאב ריגשי ממערכות יחסים קודמות יכולים כולם להשאיר צלקות ולהפוך אותנו לרגישים במיוחד לאיומים ופגיעות אפשריים במערכות יחסים חדשות. סגנון התקשרות חרדתי  – מי שיש לו סגנון התקשרות חרדתי כמהה לקרבה ולאישור מצד אחד, ובו זמנית גם פוחד מדחייה, מה שיכול להוביל לרגישות מוגברת לסימנים וניואנסים קטנים מאוד (לעיתים לחלוטין חסרי משמעות) ולדפוסים של חשיבת יתר. פחד מפגיעות  – פתיחות, אינטימיות ומוכנות לפגיעות הן כולן חלק הכרחי במערכות יחסים וכולן מערבות בתוכן סיכון מובנה. במובן הזה חשיבת יתר היא מעין מנגנון הגנה ודרך להרגיש לכאורה בשליטה (גם אם שליטה מדומיינת) במצבים בהם ישנה חוסר ודאות בקשר. לחץ חברתי ואידיאלים רומנטיים  – סרטים, מדיה, רשתות חברתיות ואידיאליים חברתיים ותרבותיים מציגים בהרבה מקרים פורטרטים לא מציאותיים של זוגיות ושל רומנטיקה, ומובילים להשוואות לא ריאליות ולא נכונות.   מה אפשר לעשות? הכרה בבעיה וזיהוי דפוסים  – כמו כל דבר, הכרה בבעיה היא הדבר הראשון שצריך לקרות – כשיש לנו מודעות אנחנו יכולים להתחיל להתמודד. שימו לב מתי מתחילה חשיבת יתר ומה מטרגר אותה. אפשר לנסות לכתוב "יומן מחשבות" כדי לזהות דפוסים ומכנה משותף בין טריגרים. מיינדפולנס  – לא חייבים ממש לשבת לעשות מדיטציה עכשיו, אבל כדאי בהחלט לתרגל נוכחות בכאן ועכשיו. להתמקד בחושים ובנשימה, או כל דבר שינתק אותנו מהחשיבה ומהחרדה שתקועה בעבר או בעתיד. אתגרו מחשבות שליליות  – הטילו ספק בנכונות המחשבות השליליות שלכם ובהנחות שמניעות אותן. מדובר בעובדות או בפחדים? הבניה מחדש של המחשבה מערבת אתגור של תבנית המחשבה השלילית והחלפה שלה בפרספקטיבה ריאלית ומאוזנת יותר. תקשרו בישירות ובכנות  – במקום להניח הנחות שמבוססות על חשיבת היתר, נסו להיות ישירים וכנים עם בן/בת הזוג. נסו לבטא את הצרכים שלכם ואת הפחדים שלכם באופן מכבד וכנה, ובמקום לקפוץ למסקנות והנחות שאלו שאלות הבהרה. בנו בטחון וערך עצמי  – התמקדו בפעילויות שמחזקות את הבטחון שלכם ומזכירות לכם את הערך העצמי שלכם, באופן נפרד ובלתי תלוי במערכת היחסים. תחביבים, חברים וחמלה עצמית כולם יכולים להיות רעיונות טובים. הציבו גבולות לרומינציה  – הגבילו את עצמכם באופן יזום ומודע לכמות הזמן שאתם נותנים לעצמכם לחשוב על מערכת היחסים. תנו לעצמכם 10-15 דקות וכוונו טיימר לסוף הזמן. כשהוא מצלצל עברו להתמקד במשהו אחר שלא קשור למערכת היחסים ולבן/בת הזוג. חפשו עזרה כשצריך  – שיתוף ופניה לחברים או לאיש מקצוע יכול לספק נקודות מבט שונות משלכם ובעלות ערך, יכול לעזור לפתח מנגנוני התמודדות ולספק תמיכה ריגשית. זכרו את החשיבות של חשיבה בריאה  – הרעיון הוא לא לכבות באופן כללי את החשיבה. רפלקציה בריאה וקבלת החלטות מחושבת הן בעלות ערך גדול במערכות יחסים וחשוב שהן יהיו שם. נקודת המפתח היא להבחין בין מחשבה יעילה ומועילה לבין חשיבה שאינה כזו ומונעת על ידי חרדה וחשיבת יתר. קבלו את אי הוודאות והפגיעות  – מערכות יחסים הן דבר שבאופן מובנה קיימת בו אי וודאות ואי אפשר להתחמק מזה בשום צורה. לנסות לשלוט בכל היבט באמצעות חשיבת יתר נדון לכישלון מראש ובסופו של דבר רק פוגע והורס את מערכת היחסים. למדו לקבל את אי הוודאות והפגיעות שהוא מביא איתו, ונסו לבטוח בתהליך של בניית קשר. חשיבת יתר במערכות יחסים היא תופעה מאתגרת, העלולה לפגוע באופן משמעותי באיכות הקשר הזוגי. עם זאת, באמצעות מודעות לצורת החשיבה, תרגול טכניקות להפחתת חרדה ואימוץ גישה מאוזנת יותר, ניתן להפחית את השפעתה השלילית ולאפשר חוויה זוגית אותנטית ומספקת יותר. פיתוח דפוסי תקשורת בריאים וישירים עם בן/בת הזוג, לצד עבודה על הביטחון העצמי, מהווים מפתח להתמודדות יעילה עם חשיבת יתר ולטיפוח מערכת יחסים בריאה ומאוזנת.

כשאנחנו חושבים על התמכרות, אנחנו בדרך כלל חושבים על דברים גדולים ומוכרים - התמכרות לחומרים כמו אלכוהול או סמים, התמכרות להימורים, פורנו, מין וכו'. עם זאת, ישנן גם צורות אחרות של התמכרות ולפעמים נדמה שהיום אפשר להיות מכורים להכל. ובכל זאת, דבר אחד שבדרך כלל לא חושבים עליו הוא צורה קצת פחות מובנת מאליה, אך משכנעת באותה מידה של תלות בהתנהגות האנושית – התמכרות לבעיות ולדרמה. זה מחשבה מאוד לא אינטואיטיבית, כי מי ירצה לייצר בעיות בחיים שלו בכוונה? אז זהו, שזה אולי בכוונה, אבל לא באופן מודע. מדובר בדפוס שבו אנשים יוצרים בעיות, קונפליקטים ומשברים בחיים שלהם, במיוחד במערכות יחסים, והם מכורים לזה. לדפוס ההרסני הזה, שכמו כל התמכרות רק דופק אותנו, יש שורשים רגשיים ושורשים פסיכולוגיים. הנוירוכימיה של הדרמה התמכרות, בבסיס שלה, קשורה למערכת התגמול במוח. במובן הזה התמכרות לבעיות ולדרמה לא שונה מכל התמכרות אחרת. כשאנחנו חווים רגשות בעוצמה גבוהה – חיוביים או שליליים – בגוף שלנו משחרר חומרים שונים, ביניהם דופמין, אדרנלין וקורטיזול. התגובות הפיזיולוגיות האלה מייצרות "היי" גופני שממכר אותנו לאורך זמן. שטף הדופמין שמלווה במצבים דרמטיים יכול לגרום לאנשים להרגיש יותר חיים, יותר חשובים ויותר מחוברים לאחרים, גם אם מקור החיבור הזה הוא בקונפליקט וגם אם הוא פוגע בהם. מחקרים מראים שהעוצמה הריגשית של מצבים דרמטיים, ה"היי" שהם מייצרים, יכולה להיות ממכרת ממש כמו סמים, ויוצרת דפוס דומה של תשוקה וגמילה. המוח שלנו מסתגל למצבים האלה, ובסופו של דבר אינטראקציות רגילות, שלוות ורגועות הופכות לחסרות טעם ולא מספיקות משום שהן לא מציפות את המוח בדופמין ומערכת התגמול שלנו לא עובדת. איך זה נראה במערכות יחסים? כשאנחנו מדברים על התמכרות לבעיות ולדרמה במערכות יחסים אנחנו יכולים לזהות כמה דפוסים טיפוסיים, הנה כמה מהם: יצירת קנאה שרה מייצרת באופן קבוע מצבים בכדי לבחון את נאמנות בן הזוג שלה. כדי לעשות את זה היא עשויה: להזכיר באופן תדיר ומכוון אקסים שלה במהלך שיחות להשאיר את הטלפון שלה גלוי באופן מכוון עם הודעות מחברים (אפלטוניים לכאורה) בכדי לעורר קנאה לשמור על קשרים שיכולים להתפרש באופנים שונים ובדרכים דו משמעותיות שגורמות לבן הזוג שלה אי נוחות ליצור סיפורים מורכבים, אמיתיים או לא, למשל על כך שמתחילם איתה בעבודה או במקומות אחרים יכול להיות ששרה לא שמה לב לכך שהיא פועלת באופן הזה, אבל ההתנהגות שלה מעוררת אצל בן הזוג של קנאה, ומשפיעה על ההתנהגות שלו. כשהוא מראה סימני קנאה היא מרגישה שהיא חשובה לו ומקבלת אישור למערכת היחסים שלהם ולחשיבות שלה. ההתנהגות הזו גוררת ויכוחים וריבים, אך אחריהם באים גם פיוסים, והמעגל הזה מספק את העוצמה הריגשית ששרה זקוקה לה, ואת האישור לכך שהיא חשובה ומשמעותית. יצירת משברים שי לא מסוגל לשמור על יציבות במערכת היחסים שלו, דפוס ההתנהגות שלו יכול לכלול התנהגויות כגון: התחלת ויכוחים על נושאים פעוטים ושוליים לפני אירועים חשובים יצירת מצבים כלכליים דחוקים על ידי קניות אימפולסיביות ולא הכרחיות התחלה של ריבים אחרי שהדברים היו שלווים זמן ארוך איומים לסיים ולחתוך את מערכת היחסים במהלך חילוקי דעות קטנים באמצעות התנהגויות כאלה שי מייצר כאוס שמבטיח את תשומת הלב המתמדת של בת הזוג שלו. הוא מייצר בעיות, אך מייצר גם הזדמנויות לפיוסים דרמטיים ומקבל את היט הדופמין שלו. רכבת הרים ריגשית מערכת היחסים של יוסי והדס מדגימה בצורה מוחשית את המעגליות של התמכרות לבעיות ודרמה, הם אוהבים אחד את השניה, אבל מערכת היחסים שלהם מאופיינת ב: קנאה מכוונת אחד לשניה באירועים חברתיים הם פוגעים אחת בשני – הם לא רוצים לעשות את זה בכוונה, אבל זו התוצאה של חלק מההתנהגויות שלהם כמו פלירטוטים עם אחרים, הסתרה, שקרים, בגידות ועוד הם נפרדים וחוזרים כל כמה שבועות או חודשים חברים שלהם הופכים למשתתפים בעל כורחם במעגל הדרמה שלהם יוסי ומיכל באמת אוהבים אחד את השניה, אבל הדפוס שלהם הפך לכל כך מושרש במערכת היחסים שלהם, והוא מספק לשניהם ריגוש ודופמין, וכל פעם מחדש גורם לאחד מהם להרגיש נאהב, רצוי וחשוב. בתוך המעגל הזה שניהם סובלים, אך שניהם גם מקבלים את האישור לכאורה שהם זקוקים לו. מעגל ההתמכרות לבעיות אנשים שמכורים לבעיות ולדרמה הם בדרך כלל בעלי דפוס התנהגות ברור יחסית: 1. הם יוצרים קונפליקטים במצבים יציבים או מסלימים קונפליקטים קיימים 2. אותם קונפליקטים מושכים תשומת לב מאחרים (בן או בת הזוג) 3. תשומת הלב מייצרת גל של רגש ותחושת חשיבות 4. מערכת התגמול שלנו נכנסת לפעולה ומציפה אותנו בדופמין, מה שגורם לתחושת סיפוק 5. ה"היי" שנוצר בעקבות פעולת מערכת התגמול דועך 6. הם מחפשים מצב דרמטי נוסף בכדי לשחזר את אותה התחושה המעגל הזה זהה במבנה שלו למעגל של התמכרויות אחרות, והוא יכול להיות הרסני במיוחד כאשר מדובר במערכות יחסים רומנטיות, שם עוצמת הריגוש אמנם גבוהה יותר, אך גם הסיכונים גבוהים יותר וההשפעה הריגשית יכולה להיות חמורה יותר. חשוב לציין, למרות תחושת הסיפוק הזמנית, ה"היי" הריגשי ותחושת האישור והחשיבות, המעגל הזה מכרסם באופן שיטתי בדברים אחרים שלאורך זמן יכולים להפוך את המערכת היחסים ואת החיים לטובים ומספקים יותר. דרמה בעידן הדיגיטלי זה לא שהתמכרות לבעיות ולדרמה היא דבר חדש, היא קיימת כנראה מאז ומעולם, אך העידן הדיגיטלי, רשתות חברתיות וזמינות מתמדת מוסיפות לה מימדים חדשים: תיאטרון המדיה החברתית, הקיר במה וכולנו שחקנים ·         פרסום סטטוסים וסטוריז מעורפלים בכדי לעורר תגובות ·         שיתוף בעיות במערכת היחסים (או אחרות) באופן פומבי בכדי לזכות באמפתיה ואהדה ·         שימוש בתיוגי מיקום או תמונות בכדי ליצור קנאה ·         מעקב אחרי הפעילות המקוונת של בן/בת הזוג מניפולציה בהודעות ·         התעלמות מכוונת מהודעות בכדי לייצר אי שקט וחרדה ·         שיתוף צילומי מסך עם חברים בכדי להרחיב את הדרמה ולהכניס אליה אנשים נוספים ·         שימוש באישורי קריאה ("וי כחול") ככלי לשליטה ויצירה אי שקט ·         התחלת ויכוחים וריבים דרך טקסט בכדי לשמור על המשכיות תקשורת ומעורבות מתמדת למה זה  קורה? על פניו, התמכרות לבעיות ולדרמה נראית כמו דבר מאוד לא הגיוני. הרי מי מאיתנו לא ירצה חיים שקטים יותר, עם פחות בעיות ויותר שקט? למה שנחבל לעצמנו בחיים, במערכות יחסים ובזוגיות בצורה כזו? צריך להבין שבשקט וביציבות יכול להיות גם פחד, וישנם מספר גורמים אפשריים לנטייה ליצור בעיות ולחפש דרמה. חוויות חיים מוקדמות לסביבה שאנחנו גדלים בה יש השפעה מכרעת על האופן שבו אנחנו מתפקדים כבוגרים ומבוגרים. כשאנחנו גדלים בסביבה יציבה עם מודלים בריאים, זה דבר אחד, וכשאנחנו גדלים בסביבה לא יציבה זה דבר אחר. אנשים שגדלו בסביבה כאוטית עשויים לקשר דרמה עם אהבה ותשומת לב, מה שגורם לכך שזה לא רק מרגיש נורמלי, אלא הכרחי גם במערכות יחסים בוגרות. אם אנחנו גדלים מבלי שמציבים לנו גבולות, מבלי שאנחנו מקבלים מספיק תשומת לב, והמקרה הכמעט יחיד שבו אנחנו מקבלים יחס ואהבה הוא רק בזמן משבר, אנחנו לומדים לשחזר זה את גם כמבוגרים. אנחנו פשוט לא מאמינים שאנחנו יכולים לזכות בכך גם באופן אחר ושאנחנו ראויים לאהבה והכרה גם אם אנחנו לא מייצרים בעיות וחוסר יציבות. פחד מיציבות באופן פרדוקסלי, חלק מהאנשים מוצאים שקט ויציבות כמעוררים אי נוחות. עבור מי שרגיל למצבים ריגשיים גבוהים ואינטנסיביים, מי שרגיל לכך שהכל מתנהל במתח גבוה, השקט והיציבות של מערכת יחסים בריאה עשויים להרגיש משעממים או אפילו מאיימים. אחת האפשרויות היא שכשמתקיים כזה שקט, זה מפנה את המבט שלהם פנימה ומאלץ אותם להתמודד עם קשיים פנימיים ואמיתות שאולי לא נוח להם להכיר בהן. הפתרון (הלא מאוד מוצלח) הוא לייצר דרמה בתקופות שקטות משום שהיא מפנה את המבט החוצה ולא לקשיים פנימיים, היא מוכרת ובאופן מוזר, גם מרגישה בטוחה יותר. שליטה וכח אנחנו יצורים שאוהבים להיות בשליטה, ויצירת בעיות ודרמה מעניקה לחלק מהאנשים תחושת שליטה על הסביבה ועל מערכת היחסים שלהם. מכיוון שאותם אנשים הם מקור הדרמה והבעיות, הם יכולים (לפחות במידה מסוימת) לחזות לנהל את התגובות הרגשיות של אחרים, דבר שיכול להיות מעצים ולהעניק כח ותחושת שליטה גם אם זה באופן הרסני. קשיי התקשרות אנשים בעלי סגנון התקשרות לא בטוח (שמקורו במערכות יחסים מוקדמות עם דמויות מטפלות) עשויים לנסות לייצר בעיות ודרמה על מנת לבחון ולהבין את מערכת היחסים שלהם וגם כדי להגן על עצמם מפני פחדים. בין השאר הם עשויים: לבחון את הגבולות בתוך מערכת היחסים לעמת ולאמת את המחויבות של בן/בת הזוג ליצור דרמה כדי ליצור הזדמנויות לריגוש ואישור לשמור על עוצמה והתרחשות רגשית גבוהות בכדי להסוות פחדים מקרבה, פגיעות ואינטימיות עמוקה השפעה על מערכות יחסים יצירת בעיות ודרמה אולי מגינה עלינו בדרך קצת מעוותת, אבל למעשה היא התנהגות שמשקפת הרס עצמי והיא מחבלת והורסת מערכות יחסים במספר דרכים. תשישות רגשית בני הזוג הופכים למותשים מכך שהם במצב של קונפליקט מתמיד ומתמשך מערכת היחסים מאבדת את היכולת שלה לספק נחמה ותמיכה שני הצדדים מפתחים חרדה לגבי המשבר הבא, שהוא עניין של זמן שמחה, קלילות וספונטניות טבעיות מוחלפות בדריכות שחיקת אמון אפיזודות דרמטיות חוזרות פוגעות ושוחקות את אמינות הצדדים שני בני הזוג הופכים חשדניים כלפי הרגשות האמיתיים של הצד השני מערכת היחסים מאבדת את הבסיס הבטוח שלה התקשורת הופכת למסוייגת, מחושבת ואסטרטגית במקום להיות כנה, פתוחה וגלויה חוסר יציבות במערכת היחסים שגרות בריאות במערכת היחסים הופכות לבלתי אפשריות לתחזוקה תכנון לטווח ארוך מופרע באופן קבוע והופך לכמעט בלתי אפשרי מתיחה של מערכות יחסים ורשתות תמיכה חברתיות פגיעה אפשרית ביציבות כלכלית ומעשית אז מה עושים? כמו כל התמכרות, גם התמכרות לדרמה וליצירת בעיות מורכבת מכמה שלבים, והיא דורשת מאמץ ולעיתים קרובות גם עזרה ותמיכה מקצועית. שלבי המפתח כוללים: הכרה – השלב הראשון הוא הכרה בדפוס. בכדי שתהיה בכלל אפשרות לשינוי כלשהו, חייבת להיות הכרה בכך שההתנהגות הדרמטית היא לא "מי שהם", אלא מנגנון התמודדות הרסני ולא מסתגל, ושהוא ניתן לשינוי ושהחיים יכולים להיות טובים יותר בלעדיו. הבנת טריגרים – אחרי שכבר ישנה הכרה שמדובר בדפוס התנהגות בעייתי והרסני, זיהוי ולמידה של המצבים והרגשות שמעוררים את הצורך בדרמה יכול לעזור בפיתוח ולמידה של תגובות בריאות יותר. תהליך הזיהוי יכול לכלול ניסיון לחקירת טראומות, זיהוי סגנון התקשרות או בחינה של חוסר ביטחון או ערך עצמי נמוך למשל. פיתוח מנגנוני התמודדות חדשים ומיטיבים – בכדי לוותר על מנגנון ההתמודדות ההרסני, יש צורך בלמידה ובניה של מנגנונים אחרים. בין השאר בניה של כישורי תקשורת בריאים, למידה של ויסות רגשי, מציאת דרכים חיוביות לתיעול אנרגיה רגשית, הצבת יעדים מאתגרים אך בונים, פיתוח תחומי עניין חדשים (ומשותפים אם מדובר בזוגיות) ועוד. תמיכה מקצועית – טיפול יכול להיות יקר ערך ומשמעותי מאוד בשבירת מעגל הדרמה. הוא יכול לעזור לזהות את הסיבות השורשיות לדפוס ההתנהגות הזה, לפתח אסטרטגיות לדפוסים בריאים יותר במערכות יחסים, לעבד טראומות, לבנות מודעות עצמית מיטיבה יותר, ללמוד דרכים שונות וחדשות לביטוי עצמי, לחזק ערך עצמי, לשפר ויסות רגשי, ללמוד דרכים מיטיבות לפתרון קונפליקטים ועוד. מה אפשר לעשות לבד? הדרך להתגברות על יצירת בעיות ודרמה משמעותה ללמוד להעריך לא רק דרכי התמודדות אחרות וחדשות, אלא גם את היופי והמשמעות שיש ביציבות ובחיבור אמיתי שמבוסס על אינטימיות עמוקה. זה דורש מאיתנו בשלות רגשית ויכולת להתמודד עם העליות והמורדות של החיים, ושל מערכות יחסים, מבלי לייצר כאוס שמספק ריגוש רגעי ואישורים מזוייפים. זוגות יכולים ללמוד לעשות את זה ביחד, בבית, ולייצר אינטנסיביות שביכולתה לייצר את הריגוש מבלי הדרמה וההרסנות: עבודה משותפת למען מטרות משותפות העמקת האינטימיות הרגשית יצירת מסורות משותפות ומשמעותיות יצירת חוויות והרפתקאות חדשות ומשותפות אתם יכולים לשמור על בריאות מערכת היחסים שלכם מבלי להכניס לתוכה דרמה מיותרת באמצעות: צ'ק אין קבוע לגבי שביעות הרצון של כל אחד מהצדדים ממערכת היחסים פתרון בעיות פרואקטיבי ומשותף מחויבות לצמיחה והתפתחות אישית תמיכה הדדית במטרות אישיות של כל אחד מהצדדים הגשמה, עומק, ושביעות רצון ממערכת יחסים לא מגיעה מהשיאים המלאכותיים שמייצרת הדרמה, אלא מסיפוק עמוק של חיבור אותנטי ואינטימי, מצמיחה הדדית ומשותפת ומחוויות משותפות. זה אולי פחות מרגש בהתחלה מאשר הצפת הדופמין של הדרמה והבעיות, אבל בסופו של דבר זה יכול להוביל לא רק למערכות יחסים מתגמלות ובריאות יותר, אלא לסיפוק מלא ועמוק יותר מהחיים עצמם. יציאה מההתמכרות לדרמה וליצירת בעיות היא לא דבר בלתי אפשרי, אבל היא דורשת הכרה ומחויבות אישית, מודעות עצמית ולעיתים קרובות גם תמיכה חברתית ומקצועית. היא דורשת הכרה בכך שדפוס ההתנהגות הוא הרסני, ושהוא יכול להשתנות ולהיות אחר. התגמול הוא היכולת לבנות ולשמור על מערכות יחסים עמוקות ובריאות יותר, מספקות יותר ומבוססות על אמון, יציבות ואינטימיות במקום כאוס מלאכותי שמייצר תחושת בטחון וריגוש מזויפות.

עריצות הזיכרון והתשוקה מערכות היחסים שלנו, כולן, לא מתקיימות בחלל ריק. בין אם מדובר בזוגיות, חברות, קולגות או בני משפחה, מערכות היחסים שלנו מושפעות מסך כל החוויות שלנו, מפחדים ושריטות ממערכות יחסים קודמות וזיכרונות מאז היום שנולדנו. הן מושפעות מרצונות, פנטזיות ותשוקות. מטופלים ומטופלות הרבה פעמים אומרים משפטים כמו "אין מצב שזה יעבוד, בסוף הן תמיד בורחות" או "אני יודעת שזה ייגמר בטרלול ופיצוץ, אז למה בכלל להתחיל?". כמעט תמיד למשפטים מהסוג הזה מתלוות תחושות של ייאוש, פחד ותסכול. גם אם התחלנו מערכת יחסים, יש מי שלא מרוצים ממנה ומהקצב שלה כבר מהתחלה. חלק רוצים יותר, חלק רוצים פחות. זה יכול להיות תחושת הערכה, זה יכול להיות סקס, זה יכול להיות ריגוש, זה יכול להיות תשומת לב או "סתם" להרגיש יותר שרוצים אותנו. בין אם אנחנו רוצים יותר או פחות, אנחנו מגיעים למערכת היחסים ונכנסים אליה עם סט של זכרונות, פחדים ואמונות על כמה חרדה תהיה שם וכמה דברים יכאיבו לנו, ובו זמנית גם תשוקות ופנטזיות על מה וכמה יספק אותנו בקשר החדש. הדברים האלה הם אלה שמנהלים אותנו ומנחים אותנו, והם דיקטטורים לא קטנים - זו העריצות של הזיכרון והתשוקה, שכמעט תמיד מנפצים כל אמונה שמנסה להתנגד להם. העיקרון הפשוט בעולם הזיכרון שלנו הוא דבר מופלא, והוא משמש עבורנו סוג של ידע קדום בכך שהוא אוגר, באופן מודע או לא מודע, את כלל וסך כל החוויות שלנו מהעבר. אבל זו גם הבעיה איתו - הוא תמיד יהיה סובייקטיבי ובהתאם לחוויות שלנו, והוא לעולם לא ישקף את המציאות הנוכחית בצורה אובייקטיבית, הוא מחזיק את האמת והסיפור שלנו על עצמנו, אבל זו לעולם אמת חלקית ולא סיפור מלא. זה נכון שהזיכרון הוא זה שמנחה אותנו בעולם, אבל חשוב לזכור שכשאנחנו נשענים עליו באופן בלעדי אנחנו יוצרים לעצמנו חיים דטרמיניסטיים למדי, כאלה שלא באמת מאפשרים לדברים חדשים וחוויות חדשות להיות ולהתהוות מתוך המפגשים החדשים שלנו עם המציאות. כל מפגש חדש ישר פוגש את הזיכרון, וכל החוויה מתעצבת לפי אותו זיכרון. ככה לא יהיו לנו חוויות חדשות, וככה לא ישתנו דפוסים ותבניות. הזיכרון שלנו כאילו יודע מראש מה הולך להיות, עוד לפני שהוא פוגש את המציאות. הוא אפילו לא צריך לפגוש את המציאות כי הוא כל כך יודע. מה שאנחנו חושבים שהולך לקרות - הספקות, הפחד מדחייה, חרדת הנטישה, הפחדים והסרטים, כולם מבוססים על הזיכרון שלנו והוא בטוח שהוא יודע הכי טוב. אממה, הזיכרון לא מתקיים לבדו. אחת השכנות שלו היא התשוקה, וגם היא כמו הזיכרון, מסיתה אותנו מהאמת ומהמציאות. ממש כמו הזיכרון, גם היא עריצה לא קטנה ומשתלטת על הנפש שלנו כאילו היתה חסרת ישע. התשוקה דוחפת אותנו לחיזוקים, לסיפוקים מידיים, להצפה של דופמין דרך תחושה שרוצים אותנו, חושקים בנו, רואים אותנו, שוכבים ומזדיינים איתנו, שנותנים לנו אישור שאנחנו טובים וראויים. הן הזיכרון והן התשוקה שלנו פועלים על פי העיקרון הפשוט וכנראה העתיק ביותר בפסיכולוגיה, עוד מימיו המוקדמים של פרויד - עיקרון העונג. לפי עיקרון העונג יש לנו שתי שאיפות מאוד פשוטות - האחת להתרחק מכאב, והשניה להתקרב לעונג. בפשטות, נטיה להתרחק ממה שאנחנו חושבים שיכאיב לנו במפגש עם המציאות, וחזרה על דברים ולמצבים שמספקים לנו הנאה ועונג. באמצעות הזיכרון והתשוקה, עיקרון העונג מנסה לווסת כאב דרך הימנעות מצד אחד, ומרדף אחרי סיפוקים מידיים מצד שני. אבל הנפש שלנו היא מנגנון מורכב, והיא עושה את זה בכל מיני דרכים משונות מבלי לספר לנו - למשל זעם כדי לא להרגיש חלשים, ציניות כדי להקטין כאב, אימפולסיביות כדי להיפטר ממשהו כמו שיותר מהר, רדיפה אחרי סיפוק מיידי כדי להימנע מהכאב שכרוך בהמתנה או ריצוי כדי להימנע מקונפליקטים. אלה מניפולציות ריגשיות שאנחנו מפעילים על עצמנו בניסיון להימנע מהכאב שהוא חלק מהקיום האנושי ולהגביר את העונג שהוא תוצאה של ידיעה מה עתיד לקרות. באופן פרדוקסלי, גם היצדמות לתסריט האפשרי הגרוע ביותר יש בה סוג של הקלה. אם התסריט שבו אנחנו דבקים הוא "היא/הוא הולכים לזרוק אותי בסוף", אז לכאורה אנחנו יודעים מה הולך לקרות וכאילו מסוגלים להגן על עצמנו. כאילו. שמעתם פעם חבר או חברה שאמרו לכם שהם רוצים שבן או בת הזוג שלהם יראו להם יותר שהם רוצים אותם? זו יכולה להיות דוגמה מצוינת לנפש שמונעת מצד אחד מתשוקה לסיפוק והקלה (כי אקבל אישור שרוצים אותי) ומצד שני בו זמנית משקפת חרדה שמקורה בזיכרונות של דחייה. מה אני אגיד לכם, עיקרון העונג המפורסם הוא יופי של מנגנון הגנה. אבל כמו כל מנגנון הגנה הוא בעייתי. למה? כי בזמן שאנחנו כל הזמן באיזה משחק של להתרחק מכאב ולרדוף אחרי סיפוק, אנחנו מתרחקים ממה שאנחנו באמת מרגישים. אנחנו עסוקים ברדיפה אחרי משהו או בבריחה ממשהו, ולא במה שבאמת קורה איתנו עכשיו. ככל שנהיה מלאים יותר בתשוקה או בזיכרון, כך נהיה מנוהלים יותר על ידי עיקרון העונג ורחוקים יותר מעצמנו. נהיה כלואים בעולם סובייקטיבי ומרוחק, מלאים ברגשות מוכרים ובאמונות שלא ניתן לערער עליהן, ובמחשבות חזרתיות. זה מרגיש כמו מקום בטוח, אבל זה מקום שלא מאפשר שינוי והתפתחות. מעבר לכך, זה גם נורא מעייף, באמת. בסופו של דבר אדם שחי באופן הזה ימצא את עצמו מיואש ותשוש מהמרדף והבריחה, וינסה למצוא הקלה בכל דרך אפשרית, ואתם בטח יכולים לנחש מה יקרה בסוף - נכון, חזרה אל עיקרון העונג וחיפוש אחרי הקלה מהירה וסיפוקים מידיים. זה יכול להיות באמצעות סמים, אלכוהול, אכילה ריגשית, סקס מזדמן, פורנו, אכילה ריגשית ועוד. אז איך אפשר לצאת מזה? הולכים אל הלא נודע לצד עיקרון העונג, יושב עיקרון המציאות, ובניגוד לו הוא ריגעי והוא האמת היחידה שמתקיימת. הוא לא תלוי בזיכרונות שלנו ולא בתשוקות שלנו, הוא מציית למה שקורה עכשיו במציאות. האנליטיקאי וילפורד ביון הציע כי התפתחות מנטלית בריאה תלויה באמת באופן דומה לזה שבו יצור חי תלוי במזון. אין מזון אין חיים, אין אמת אין צמיחה מנטלית ואין התפתחות. האמת הריגשית מחייבת אותנו לעבור דרך הניסיון (הלא פשוט) לראות את המציאות כפי שהיא, דרך כמה שפחות פילטרים סובייקטיבים. ביון גם אמר פעם "להגיע ללא זיכרון וללא תשוקה", וכנראה התכוון לזה - אם אנחנו מלאים בזיכרונות ובתשוקות, לא יכול לקרות שום דבר אחר, אנחנו מלאים בידיעה ולא מאפשרים לשינוי לקרות. לעומת זאת, אם נצליח לשים את הזיכרונות והתשוקות בצד, נוכל לתת למציאות להתהוות ולהיות. זה ההבדל בין לדעת ל-להתהוות. לעקרונות האנליטיים האלה יש גם נגיעה ברעיונות קיומיים. כדי לעשות את המעבר בין עיקרון העונג לעיקרון המציאות, כדי להצליח להתקרב לאמת, נצטרך קפיצת אמונה, וקצת אומץ להרשות לעצמנו לדעת קצת פחות ולהסתכן קצת יותר בלא נודע. מה שמתבקש מאיתנו לעשות זה להתפשט. להתפשט מהזיכרונות שלנו (אלה ששומרים עלינו מפני כאב) וגם מהתשוקות שלנו (אלה שמקרבות אותנו לעונג וסיפוק), כאילו שאנחנו עוזבים את המקום הכי בטוח בעולם בלי לדעת לאן. זה דורש מאיתנו לוותר על ביטחון, על אהבות, שנאות, שליטה, ניבויים ו-וודאות. ואיך אנחנו שונאים לוותר על הדברים האלה. איך אנחנו שונאים להיות במצב של חוסר ודאות ולא בשליטה. אבל זו תחילתו של מסע לעבר מקום חדש, מקום שבו ישנה רעננות, הפתעה, מקריות, אינסופיות ואמת, אך לצד כל אלה גם תסכול וכאב שעכשיו כבר לא יכולים להיות מושמדים על ידי עיקרון העונג, כי השארנו אותו מאחור. הקפיצה הזו, מעיקרון העונג לעיקרון המציאות, היא כמעט בבחינת הפקרה. היא בטח הקרבה. של מה? לא של מה, אלא של מי - של עצמנו באופן שבו אנחנו מכירים אותנו כשאנחנו חיים לפי עיקרון העונג. דמיינו את התסריט הבא. אישה פוגשת גבר שטוב לה איתו, אבל, לטעמה הוא לא מתרגש ממנה מספיק (מה שזה לא אומר) והוא לא בדיוק עונה לכל מה שהיא חיפשה תמיד. במובן מסוים, היא מונעת על ידי עיקרון העונג - על ידי זיכרונות ותשוקות (גברים שבסוף לא רצו, או כמיהה לסיפוק ומושלמות). עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה היה יכול לקרות אם היתה מצליחה להתנער ולשחרר לרגע את אותם זיכרונות ותשוקות ממערכות יחסים קודמות, מהתשוקה להרגיש דבר מה סצפציפי. רק אם ההרפיה הזו מצליחה, רק אז מתפנה מקום לדבר אחר להתפתח ולהתהוות, רק אז יכולה להיווצר חוויה חדשה, שייתכן והיא יכולה לענות על הצרכים הריגשיים האמיתיים, בשונה ממערכות יחסים מהעבר שאולי היו מרגשות (נו, עונות על התשוקות, אך גם מייצרות כאב) שלא הצליחו לעשות את זה. הסיפור הזה נכון כמובן גם לגברים. זה לא דבר קל עשות, לוותר ככה על הזיכרונות והתשוקות וככה ללכת לפגוש את המציאות והאמת. המפגש הזה דורש מאיתנו לפתח סיבולת לתסכול ולכאב ולהיות מוכנים לחוות אותם. הוא דורש מאיתנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר על המוכר והידוע והברור (כי שם אנחנו לפחות יודעים את כללי המשחק) ולהתייצב אל מול הלא נודע, הלא וודאי, הריגעי, שיכול להיות גם כואב ומתסכל. וזה בדיוק התפקיד של האמונה, לעזור לנו לעשות את המעבר הזה. כמו שקרא לזה הפילוסוף הדני סרן קירקגור - קפיצת אמונה. מה תפקידה של האמונה? קירקגור עשה חצי קריירה מסיפור עקדת יצחק, שהוא סיפור די מוטרף כשחושבים עליו. אברהם מתבקש לקחת את הבן שלו, לקשור אותו למזבח ולהעלות אותו כקורבן. והוא עושה את זה. היום היו מאשפזים אותו בשניה. למה הוא עושה את זה? לפי קירקגור, האמונה של אברהם באלוהים היא כלכך עמוקה, שהוא מאמין שאלוהים יתן לו את הכלים, הכוחות והמשאבים להתמודד עם הפעולה הזו ומה שיבוא אחר כך. מבחן אמונה או לא, הסיפור הזה נגמר טוב בסוף ומי שמשלם את המחיר הוא צבי מסכן ולא יצחק. אבל אנחנו לא אברהם, והאמונה שאנחנו מדברים עליה לא קשורה לאלוהים. האמונה הזו היא עמדה פתוחה, בלתי שיפוטית ונקיה מזיכרונות ותשוקות, המאפשרת לנו מפגש עם החוויה האותנטית של עצמנו אל מול המציאות חסרת הוודאות, בלי המניפולציות שגורם לנו עיקרון העונג להפעיל על עצמנו, מבלי לטשטש את המציאות ומבלי הונאה עצמית. היא אקט של שחרור והרפיה, אקט של חוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות, אקט של ויתור על החלק היודע שלנו, אותו חלק שמנסה לשלוט ולנבא את העתיד להתרחש. האמונה הזו מתחילה בנקודה שבה נגמר הידע. זה נכון לגבי המציאות המתהווה מולנו בכל רגע, לגבי העתיד הלא ידוע, וגם לגבי בני ובנות זוג חדשים שנכנסים לחיים שלנו. מכיוון שאקט האמונה דורש ויתור כה גדול, הוא לא טבעי לנו. הוא דורש מאמץ, פתיחות ולקיחת סיכון, ובניגוד לתשוקה שמטרתה סיפוק מיידי, המטרה כאן היא מגע עם המציאות. תשוקה מניעה אותנו להשיג משהו כאן ועכשיו, אמונה מניעה אותנו להיות כאן ועכשיו. האמונה היא מצב תודעה, הלך רוח, של חיפוש אחרי אמת. אמת ריגשית. היסודות שלה הם תשומת לב, פתיחות וקשב עצמי, בניגוד לשליטה והכניעה לעיקרון העונג, הזיכרונות והתשוקות. היא עמדה קיומית כלפי המציאות והעולם, בלי קשר לאלוהים בכלל. כשנצליח להשתחרר מעיקרון העונג, הזיכרונות והתשוקות, מהבריחה מהכאב והמרדף אחרי סיפוק מיידי, נוכל לאפשר לעצמנו לעבור לעיקרון המציאות ולמצב של אמונה. נוכל לאפשר לעצמנו להתבונן במה שקורה, להיות חלק ממה שקורה, ולאפשר לדברים חדשים להתפתח. נוכל לחוות חוויות חדשות, ולתת לאנשים חדשים להיכנס לחיים שלנו. אנשים שיכולים, אולי, אם רק ניתן להם רגע, לתת לנו דברים שנורא רצינו, אבל מנענו מעצמנו בגלל פחדים וזיכרונות. נסו לתת לעצמכם לעשות את המעבר הזה, תנו לעצמכם להיות בתוך החוויה של מה שאתם עושים, גם אם זה רק לשטוף כלים, שימו לב לכל האספקטים שלה. תתרכזו במה שקורה לכם עכשיו. נסו לשנות הרגלים, התנהגותיים וריגשיים. רגילים ללכת לישון בשעה מסוימת? נסו שעה אחרת ושימו לב מה קורה. רגילים לסיים את היום עם ג'וינט? תוותרו עליו ערב אחד ושימו לב מה קורה. רגילים להציב לאחרים סטנדרטים בלתי אפשריים? נסו לגלות מעט יותר חמלה. רגילים לנסות להרשים? שימו בצד את הדימוי העצמי שלכם ושימו לב מה קורה. אם אתם רגילים לסגת, נסו להישאר. אם אתם רגילים להיסגר נסו לעשות צעד לקראת האחר. תנו לעצמכם להיות, להשתנות, הניחו לרגע בצד את הזיכרונות והתשוקות שלכם, את הפחד מכאב והרצון בסיפוק קל ומיידי, ונצלו את ההזדמנות לתת לדברים חדשים לקרות, לחוויות חדשות, ולעצמכם להשתנות.

החמצה של דגלים אדומים, צמצום, הכחשה או תירוץ של התנהגות שאמורה לשמש כסימן אזהרה יכולה להיות קלה, קלה מדי. זה לא פועל לטובתנו או לטובת מערכת היחסים, אז למה זה קורה? למה אנחנו מדכאים את המודעות שלנו או מתרצים התנהגויות לא מקובלות? סיבה אחת למשל יכולה להיות "הורמוני האהבה", אלה שעושים לנו להרגיש טוב ומעיבים על כושר השיפוט שלנו, בעיקר בשלבים הראשונים של מערכת היחסים. הם עלולים ליצור תחושה של אופוריה ולהקשות על זיהוי של בעיות. בנוסף לכך, ובשלבים מאוחרים יותר, לפעמים גם עמוק בתוך מערכת היחסים, יכולים להיות גורמים לא מודעים לשמור על הדימוי שיש לנו על בן/בת הזוג, דבר שמוביל אותנו לרציונליזציה של המעשים שלהם. ישנם גם גורמים שקשורים לדימוי עצמי, מידת ההשקעה שלנו בקשר ועוד.  אם נבין את המנגנונים שמניעים התעלמות, הכחשה או צמצום של דגלים אדומים וסימני אזהרה, נוכל לנהל את מערכות היחסים שלנו בצורה מיטיבה ובריאה יותר, וגם לשמור על עצמנו מפני מצבים שרק יפגעו בנו יותר בהמשך.    הבנה של דגלים אדומים דגלים אדומים במערכות יחסים הם סימני אזהרה שמשהו לא עובד טוב או שמשהו עלול להזיק למערכת היחסים או לנו. הם יכולים להיות עדינים כמו ביטול של תכניות, הם יכולים להיות בצורת שקרים, חציית גבולות או בגידות. הסימנים האלה מצביעים הרבה פעמים על סימני אזרה חמורים יותר - חוסר כבוד בסיסי, מניפולציות והתנהגויות פוגעניות. הם יכולים להגיע בהמון צורות ולא תמיד קל לזהות אותם. גם כשאנחנו מזהים אותם, הרבה פעמים אנחנו מעדיפים להתעלם מהם או לצמצם אותם. יחד עם זאת, הבנה והכרה של הדגלים האדומים וסימני האזרה היא הצעד הראשון, וההכרחי, ליצירת דינמיקה של מערכת יחסים בריאה יותר. ההכרה בהם לא תמיד קלה, והיא דורשת מודעות עצמית ואומץ להתעמת עם אמיתות שעלולות להיות לא נוחות וכואבות.  הנטייה שלנו לפספס דגלים רדומים  כאומר, לא תמיד קל לזהות דגלים אדומים במערכות יחסים, ויש סיבות שונות לכך שאנחנו מתעלמים או לא שמים לב אליהם. גורם משמעותי אחד הוא "שלב ירח הדבש" המאפיין מערכות יחסים בתחילת דרכן. זה השלב שבו האופוריה של התאהבות חדשה הופכת את המסוגלות לראות פגמים אצל בן/בת הזוג למאתגרת. בנוסף לכך, השאיפה והרצון שלנו שהקשר יצליח עלולים להוביל אותנו לשימוש ברציונליזציה או אפילו ביטול של מעשי בן/בת הזוג. חוויות העבר שלנו גם הן משפיעות על התפיסה שלנו - אם בעבר היינו במערכות יחסים בהן התנהגויות מסוימות היו מנורמלות, ייתכן שלא נזהה אותן כסימני אזהרה במערכת היחסים הנוכחית. פחד להיות לבד או לחץ חברתי להיות בזוגיות יכולים גם הם לגרום לנו להמעיט בחשיבות אותן התנהגויות בעייתיות. חשוב לציין שהחמצה של אותם דגלים אדומים לא הופכת אותנו לטיפשים או תמימים. זה שכיח הרבה יותר ממה שנדמה לכם ויכול לקרות לכל אחד. זה כנראה באמת קורה לכל אחד. הנוחות שבהכחשה  הכחשה היא מנגנון פסיכולוגי נפוץ שכולנו משתמשים בו לעיתים קרובות על מנת להגן על עצמנו מפני מציאות לא נוחה או מאיימת. בהקשר של מערכות יחסים, הכחשה יכולה לספק מפלט זמני מהכאב של הכרה בהתנהגות בעייתית של בן או בת הזוג שלנו. היא יכולה לעזור לנו ליצור אשליה מנחמת שהנה, הכל בסדר, גם כשיש סימנים ברורים לצרות. על ידי הכחשה של דגלים אדומים אנחנו יכולים לשמור על סטטוס קוו ולהימנע מאי הנוחות שכרוכה בהתמודדות עם בן/בת הזוג או עם הסיכון לסיום הקשר. עם זאת, בעוד שהכחשה מספקת לנו הקלה זמנית, בסופו של דבר היא מונעת מאיתנו לטפל בבעיות הבסיסיות ויכולה בקלות להוביל לנזק גדול יותר בטווח הארוך. זה כמו להתעלם מנזילה בברז או נורת אזהרה ברכב. זה לא ייעלם רק בגלל שאנחנו בוחרים לא להסתכל על זה, ועם הזמן זה יסלים ויביא לתוצאות חמורות יותר.  מנגנונים פסיכולוגיים נוספים מעבר להכחשה, ישנם מנגנונים פסיכולוגיים נוספים שפועלים במצבים כאלה. דיסוננס קוגניטיבי, למשל, הוא מצב שבו קיים פער בין הפעולות שלנו לבין האמונות או הערכים שלנו. אם איכפת לנו ממישהו שמתנהג בדרכים שנוגדות את האמונות או הערכים שלנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מצמצמים את החשיבות של ההתנהגות שלו או ממש מתכחשים לה בכדי להפחית את המתח והקונפליקט הפנימי שלנו. מנגנון נוסף הוא הטיית האישור, שבה אנחנו נוטים לשים לב ולתת יותר ערך למידע המאשש ותומך באמונות הקיימות שלנו תוך התעלמות ממידע שמאתגר אותן. אם אנחנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו לא יכולים לעשות רע, אנחנו עלולים להתעלם מההתנהגויות הבעייתיות שלהם ולהתמקד רק בתכונות החיוביות. לבסוף, עלות שקועה יכולה גם היא לגרום לנו להישאר ולהיצמד למערכת יחסים לא בריאה מכיוון שכבר השקענו בה כל כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים, ויציאה ממערכת היחסים אחרי כל ההשקעה הזו נתפסת כהפסד. אבל ממש כמו בכלכלה, לפעמים צריך לדעת לצמצם הפסדים ולצאת בזמן.   אומנות הצמצום, התירוץ והרציונליזציה  משחק של עיוותים קוגניטיביים - עיוותים קוגניטיביים הם דרכי חשיבה פגומות שעלולות לגרום לנו לתפוס את המציאות בצורה לא מדויקת. בהקשר של מערכות יחסים, עיוותים כאלה יכולים להוביל אותנו לצמצום, תירוץ או הנמקה של הדגלים האדומים. למשל, צמצום יהיה מצב שבו אנחנו מזהים את הבעיה, אך ממעיטים בערך ובמשמעות שלה. אנחנו עשויים להגיד לעצמנו דברים כמו "זה לא כזה עניין גדול" או "הם לא התכוונו לזה".  עיוות נפוץ נוסף הוא הכללת יתר. זהו מצב שבו אנחנו לוקחים דומה אחת ומיישמים אותה על כל התרחישים העתידיים. אם בן/בת הזוג עשה משהו נחמד פעם אחת, אנחנו עלולים לחשוב שהם תמיד כאלה ולהתעלם ממקרים שהם לא. היגיון רגשי הוא עיוות נוסף שיכול להיות מסוכן במערכות יחסים. זהו מצב שבו אנחנו מניחים שהרגשות שלנו משקפים את המציאות כפי שהיא. אם אנחנו מרגישים שאוהבים אותנו ודואגים לנו, אנחנו עלולים להתעלם או לבטל כל התנהגות שתסתור את הרגשות האלה.   הורמוני אושר - בורות או אושר? - כשאנחנו מתאהבים, משוחרר לנו במוח קוקטייל של כימיקלים שונים, ביניהם אוקסיטוצין, דופמין וסרוטונין, השילוש הקדוש שמכונה "הורמוני אושר". ההורמונים האלה יכולים ליצור מצב של אופוריה, מה שיכול לגרום לכך שכל דבר בפרטנר שלנו ייראה נפלא, ושוב נמזער או נתעלם מדגלים אדומים. זה כאילו שאנחנו רואים את בן/בת הזוג דרך משקפיים ורודים ממש, דבר שיכול לעוות את התפיסה והשיפוט שלנו. זה כמובן לא אומר שתחושות האושר האלה הן רעות. הן חלק טבעי מהחוויה האנושית, וחלק חשוב. עם זאת, הן הופכות את היכולת לראות את הפרטנר שלנו באופן אובייקטיבי ולשים לב גם להתנהגויות בעייתיות. חשוב לזכור שההצפה ההורמונלית שמופיעה בתחילת הקר מתפוגגת בסופו של דבר ככל שהקשר ימשיך ויעמיק.  כשזה קורה, הדגלים האדומים שהתעלמנו מהם בשלבים ההתחלתיים עשויים להיות כבר ברורים יותר, אבל אנחנו גם נהיה מושקעים יותר. לכן חשוב לשים לב לשמור על מידה של תשומת לב גם בשלבים המוקדמים ובשלב ירח הדבש של מערכת יחסים. התפקיד של מערכות יחסים קודמות - מערכות היחסים הקודמות שלנו מעצבות ומשפיעות על האופן שבו אנחנו מנהלים את מערכת היחסים הנוכחית וגם את הדרך שבה אנחנו תופסים ומגיבים לדגלים אדומים שמופיעים בה. אם היינו במערכת יחסים שבה התנהגויות בעייתיות עברו נורמליזציה, ייתכן מאוד שלא נזהה אותן כסימני אזהרה במערכת היחסים החדשה, גם אם הן יהיו מול הפנים שלנו. באופן לא מודע אנחנו אפילו עשויים לחפש מערכות יחסים שמשכפלות את אותה דינמיקה של מערכות יחסים מהעבר כי הן מרגישות מוכרות. אנחנו יכולים לקרוא לדפוס הזה "כפיית החזרה", דפוס שבו אנשים חוזרים על דפוסים מהעבר גם כשהם מזיקים. לעומת זאת, אם נפגענו בעבר, אנחנו עלולים להיות עירניים ורגישים במיוחד ולתפוס דגלים אדומים גם כשהם לא שם. זה קצת כמו השאלה הנצחית איזו טעות עדיפה - להכניס לכלא אדם שלא אשם או לשחרר לחופשי אדם אשם. זו אחת הסיבות שחשוב לשקף לעצמנו את מערכות היחסים הקודמות שלנו מהעבר ולהבין כיצד הן עשויות להשפיע על התפיסות וההתנהגויות הנוכחיות שלנו. על ידי הבנה כזו אנחנו יכולים לצאת מדפוסים מזיקים ולנווט את מערכת היחסים שלנו במודעות ובבהירות. השפעת האמונות האישיות שלנו על התפיסה - לאמונות האישיות שלנו יש תפקיד חיוני באופן שבו אנחנו תופסים ומגיבים לעולם באופן כללי, למערכות יחסים ולדגלים האדומים שבהן. למשל, אם אנחנו מחזיקים באמונה ש"אהבה מנצחת הכל", אנחנו עלולים להתעלם מהתנהגויות בעייתיות אצל בן/בת הזוג ביתר קלות, מתוך מחשבה שאהבה לבד יכולה לפתור כל בעיה. לחלופין, אם אנחנו מאמינים ש"לכולם יש פגמים", אנחנו עלולים לתרץ התנהגויות מזיקות כחלק מהאופי של בן/בת הזוג. גם האמונות התרבותיות והחברתיות משפיעות על התפיסה שלנו. לדוגמה, תרבויות רבות עשויות לראות בהתנהגויות מסוימות כמקובלות, גם אם בתרבויות אחרת הן נחשבות ללא לגיטימיות וייתפסו כדגל אדום בוהק. חשוב לבחון באופן ביקורתי את האמונות שלנו ואת האופן שבו הן משפיעות על התפיסה שלנו לגבי גדלים אדומים. האם אנחנו מתעלמים מהתנהגויות מסוימות בכלל האמונות האלו? האם אנחנו מתרצים התנהגות מזיקה כי היא תואמת את הנורמות החברתיות או התרבותיות? על ידי בחינה ואתגור של האמונות האלו ושאילת שאלות, נוכל להבין טוב יותר את הדינמיקה של מערכת היחסים ולנהל אותן בצורה אובייקטיבית ומיטיבה יותר. ההשפעות של התעלמות מדגלים אדומים  לטווח הקצר - התעלמות או צמצום של דגלים אדומים יכולה להיות בעלת השלכות מיידיות על מערכת היחסים לטווח הקצר. אחת ההשפעות הנפוצות ביותר היא רמה מוגברת של מתח וחרדה. אם כל הזמן אנחנו מתרצים את ההתנהגות שלש בן/בת הזוג שלנו או חיים בהכחשה, זה יכול בקלות ליצור סערה פנימית, תחושת בלבול ולחץ. בנוסף, התעלמות מדגלים אדומים עלולה להוביל לאובדן של הערכה  עצמית. אנחנו עלולים להתחיל לפקפק בשיקול הדעת שלנו או להאשים את עצמנו במעשיו של בן הזוג שלנו, מה שיכול פגוע בתחושת הערך העצמי שלנו. בטווח הקצר, התעלמות מדגלים אדומים עלולה גם לגרום דווקא להעמקת המחויבות למערכת יחסים לא בריאה. אנחנו עלולים להשקיע יותר זמן, אנרגיה ומשאבים במערכת היחסים מתוך תקווה שדברים ישתנו וישתפרו, מה שיכול להקשות על היציאה בשלב מאוחר יותר. חשוב לזכור שהשלכות אלו יכולות להיות בעלות השפעה מדורגת, שעלולה להוביל להשפעות ארוכות טווח חמורות יותר אם נמשיך להתעלם מהדגלים האדומים.  לטווח הארוך - להתעלמות או צמצום של דגלים אדומים במערכות יחסים יש השלכות לא רק לטווח הקצר, וזה יכול להוביל גם להשלכות ארוכות טווח קשות יותר. להיות במערכת יחסים לא בריאה לאורך זמן ולתקפה ממושכת עלול לגבות מחיר כבר מהרווחה הרגשית והפסיכולוגית שלנו. זה עלול להוביל למתח גרוני, חרדה ודיכאון. אם כל הזמן אנחנו עושים רציונליזציה או מתכחשים להתנהגות מזיקה ולא מקובלת של בן או בת הזוג שלנו, אנחנו עלולים לאבד את האמון ביכולת השיפוט ובתפיסות שלנו, ולהשפיע על מערכות יחסים עתידיות. יתרה מכל, התעלמות מדגלים אדומים עלולה להוביל למעגל של מערכות יחסים לא בריאות שבהן אנחנו שוב אם בני זוג שמפגינים את אותן התנהגויות בעיתיות. החזרתיות הזו יכולה לגרם לתחושה של חוסר תקווה ואמונה שאנחנו מיועדים וראויים רק למערכות יחסים כאלה.  איך לזהות דגלים אדומים טוב יותר?  פיתוח אינטליגנציה רגשית - אינטליגנציה רגשית ממלאת תפקיד קריטי ביכולת הזיהוי ובתגובה שלנו לדגלים אדומים במערכות יחסים. זה דורש את היכולת להבין ולנהל את הרגשות שלנו ושל אחרים. מיומנות כזו יכולה לעשות לנו להיות מודעים יותר לרגשות שלנו ולתגובות שלנו להתנהגות של בן/בת הזוג שלנו, ולאפשר לנו לזהות גדלים אדומים כשהם מופיעים. זה גם מאפשר לנו להזדהות עם בן/בת הזוג ולהבין טוב יותר את ההתנהגות מנקודת המבט שלהם, דבר שיכול לעזור לנו בטיפול בבעיות. פיתוח אינטליגנציה רגשית כרוך השיקוף עצמי, פתיחות מחשבה ותרגול. מדובר בהתכווננות לרגשות שלנו, הכרה לא שיפוטית שלהם ויכולת להביע אותם בצורה מאוזנת ומכבדת. זה כרוך גם בפתיחות לרגשות של בן/בת הזוג שלנו, גם אם הם לא נוחים או נעימים לנו. על ידי שיפור וחיזוק האינטליגנציה הרגשית שלנו נוכל לזהות דגלים אדומים יותר בקלות ולהגיב להם בצורה טובה יותר.  חיזוק מיומנויות תקשורת - תקשורת יעילה היא המפתח המרכזי להתמודדות עם גדלים אדומים במערכות יחסים. זה כרוך בביטוי החששות והרגשות שלנו בצורה ברורה, הקשבה לנקודת המבט של הצד השני ועבודה משותפת כדי למצוא פתרון. כאשר אנחנו מזהים דגל אדום, חשוב לתקשר אותו לבן/בת הזוג בצורה מכבדת ולא מאשימה. אנחנו יכולים לבטא איך התנהגות מסוימת שלהם גורמת לנו להרגיש ואיך היא נוגעת בנו בעיקר בשימוש במילה "אני" כדי למנוע פרשנות מעמתת או מאשימה. למשל, במקום להגיד "אתה תמיד מבטל את התכניות שלנו" כדאי להגיד "אני מרגיש מאוכזב כשהתוכניות שלנו מתבטלות". הקשבה פעילה גם היא מיומנות קריטית. המשמעות של הקשבה פעילה היא התמקדות מלאה בפרטנר כאשר הוא או היא מדברים, תוך גילוי אמפתיה וניסיון אמיתי להבין את נקודת המבט שלו או שלה. חיזוק מיומנויות התקשורת שלנו יכול לעזור ליצור מרחב בטוח שבו שני הצדדים יכולים לבטא את עצמם בפתיחות ובביטחון, מה שיקל על ההתייחסות לדגלים האדומים ופתרון אפשרי שלהם.    זיהוי של דגלים אדומים הוא לרוב לא תהליך נוח, אחרת לא היינו מנסים להימנע ממנו. הוא יכול להעלות תחושות של פחד, חוסר ודאות ואכזבה. יחד עם זאת, הכרה באותם גדלים אדומים היא צעד הכרחי לבניית מערכות יחסים בריאות ומספקות. חשוב לזכור שזיהוי של דגלים אדומים לא בהכרח מוביל לסיום הקשר. זו הזדמנות לטפל בבעיה, ולתקשר בפתיחות עם בן/בת הזוג ולשפר את מערכת היחסים. זו גם הזדמנות טובה להרהר על הגבולות האישיים שלנו ועל הדברים וההתנהגויות שאנחנו מוכנים או לא מוכנים לקבל במערכת היחסים. למרות שזה לא קל, הכרה בדגלים אדומים צריכה להיעשות ללא חשש. אל תתנו לפחד מעימות או לפחד להיות לבד למנוע מכם לטפל בנושאים שמעסיקים אתכם. עדיף להתמודד עם הפחדים האלה ולהתעמת איתם בשלב הזה, מאשר להתעלם מהבעיות ולהתמודד איתן בשלב מאוחר יותר, כשהן גדולות יותר והכל יהיה קשה יותר. ברגע שאנחנו מכירים בדגלים האדומים, השלב הבא הוא לעשות בחירות בונות לרווחה הנפשית שלנו. המשמעות של זה עשויה להיות שיחה רצינית עם בן/בת הזוג לגבי החששות שלנו, לבקש עצות מחברים או בני משפחה שאנחנו מעריכים וסומכים עליהם או לשקול ייעוץ מקצועי. בהתאם למידת החומרה של הדגלים האדומים שזיהינו, פירוש הדבר יכול להיות גם הערכה מחדש של מערכת היחסים ואולי גם בחירה לסיים אותה ולהיפרד. זכרו, זה ממש בסדר לתעדף את הרגשות שלכם ואת הבריאות הרגשית והנפשית שלכם. מגיעה לכם מערכת יחסים שמביאה לכם שמחה ומרגיעה אתכם, ולא כזו שבאופן עקבי מעלה דגלים אדומים וגורמת למתח וחרדה. סמכו על האינסטינקטים שלכם ועל היכולת שלכם לעשות בחירות ולקבל החלטות שתואמות לכם ותומכות בערך ובהערכה העצמית שלכם. בסופו של דבר, הכרה וזיהוי של דגלים אדומים וקבלת החלטות בונות יובילו למערכת יחסים בריאה, מיטיבה ומספקת יותר, ולתחושת עצמי ברורה וחזקה יותר. זה מחייב אותנו לשמור על הגבולות שלנו ולא להסתפק בפחות מזה. הבנת המנגנונים שמאחורי הכחשה וצמצום של גדלים אדומים היא הצעד הראשון בתחילת המסע.

אנחנו בוחנים את החיים שלנו כל הזמן, בודקים את עצמנו ומנסים לתקן מסלול. אבל לעיתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו עושים את זה דרך עדשה ביקורתית במיוחד. אנחנו מסתכלים על ההישגים שלנו, על מערכות היחסים השונות שלנו (משפחתיות, חבריות, רומנטיות), על הקריירה שלנו – ומרגישים שזה פשוט לא מספיק. התחושה הזו, של "לא מספיק", יכולה להוביל אותנו למקומות מורכבים – לעיתים מסוכנים – והתנהגות שעלולה להיות הרסנית. את ההסתכלות הזו, השיפוטיות הקשה, הביקורתיות הקיצונית, אני פוגש לא מעט בקליניקה. בואו ננסה להבין יותר לעומק מה הקשר בין ערך עצמי נמוך לבין הסתכלות כזו על עצמנו ולהתנהגויות שנובעות מכך. מה זה בעצם ערך עצמי נמוך? קל לבלבל ערך עצמי נמוך עם ביטחון עצמי נמוך. אבל ערך עצמי נמוך הוא לא סתם עניין של ביטחון עצמי, הוא תפיסה מושרשת ועמוקה של כמה אנחנו שווים, אם בכלל, ובעצם תחושה עמוקה שאנחנו פשוט לא ראויים. התפיסה הזו משפיעה על כל תחומי החיים שלנו, וכשאנחנו חווים ערך עצמי נמוך אנחנו נוטים: לפקפק בהחלטות שלנו להיות ביקורתיים ושיפוטיים במיוחד כלפי עצמנו להרגיש שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו (לעצמנו ולסביבה) כל הזמן מתקשים לקבל מחמאות או הערכה מאחרים להשוות את עצמנו לאחרים באופן תמידי להרגיש שאנחנו צריכים להיות "מושלמים" (מה זה בכלל?) כדי להיות ראויים לאהבה מאיפה זה מגיע? לערך עצמי נמוך יכולים להיות גורמים שונים, החל מהילדות המוקדמת ועד מערכות יחסים שדפקו אותנו בחיים הבוגרים שלנו. חוויות ילדות מוקדמות חלק גדול מאיתנו סוחבים ונושאים איתנו צלקות ושריטות מהילדות, בין אלה אפשר למצוא: ביקורת מתמדת מצד ההורים או דמויות סמכותיות אחרות השוואות חוזרות לאחים או לחברים היעדר תשומת לב ריגשית, הזנחה או היעדר גבולות וחופש מוחלט ציפיות גבוהות מדי שלא תאמו ליכולות שלנו או לגיל שלנו חוויות של נטישה או דחייה מסרים חברתיים ותרבותיים החברה שלנו מציבה ציפיות ומעבירה מסרים מורכבים, בעיקר לנשים אך לא רק: לחץ להיראות ולהתנהג בצורה מסוימת ציפייה להצליח בכל התחומים: משפחה, קריירה, זוגיות, הורות מסרים סותרים ומבלבלים לגבי מיניות ואסרטיביות סטנדרטים בלתי אפשריים של יופי ומראה חיצוני טראומות ופגיעות חוויות קשות וטראומטיות יכולות גם הן להשפיע בצורה עמוקה על תפיסת הערך העצמי שלנו: פגיעות מיניות או פיזיות דחייה חברתית או בריונות חוויות אובדן משמעותיות משברים במערכות יחסים דפוסים במערכות יחסים: למערכות יחסים יש השפעה עצומה על תחושת הערך העצמי שלנו, ו מערכות יחסים רעילות , לא בריאות או מורכבות יכולות לפגוע בתחושת הערך העצמי שלנו ולחזק תחושה של ערך עצמי נמוך: מערכות יחסים עם בני/בנות זוג ביקורתיים או מתעללים (פיזית או ריגשית) תלות ריגשית או כלכלית קושי לבטא צרכים, רצונות ורגשות במערכות יחסים דפוסים חוזרים של בני/בנות זוג לא מתאימים איך ערך עצמי נמוך יכול להתבטא ביום יום? בקליניקה אני פוגש לא מעט גברים ונשים שמתארים חוויות ודפוסי התנהגות שונים בחיי היום יום, שהם מציגים כ"בעייתיים" אך לא בהכרח מקשרים אותם לערך עצמי נמוך, הרבה פעמים פשוט בגלל שזה לא ממש נעים לחשוב על עצמנו ככאלה. בין הדפוסים האלה אפשר למצוא: קושי בהצבת גבולות – כשאנחנו לא מעריכים את עצמנו אנחנו מתקשים, שלא לומר לא מסוגלים, להאמין שהצרכים, הרגשות והרצונות שלנו חשובים. כשאנחנו לא מאמינים שהדברים האלה חשובים ומשנים משהו, אנחנו לא יודעים להציב גבולות ומוצאים את עצמנו אומרים "כן" כשבעצם אנחנו רוצים להגיד "לא", אנחנו מזניחים את הצרכים שלנו לטובת אחרים, לא נותנים לאחרים לעזור לנו או להתקרב ולוקחים על עצמנו יותר מדי אחריות שלא תמיד צריכה להיות עלינו. דפוסי עבודה של "הכל או כלום" – במקרים רבים תחושת הערך העצמי שלנו מתבססת ושואבת את הבסיס שלה מהעבודה שלנו. אז אנחנו עובדים שעות נוספות מטורפות, לוקחים על עצמנו יותר מדי פרויקטים שונים ומרגישים באופן כללי שאנחנו חייבים להיות הכי טובים. העניין הוא שזה קצת טריקי, כי העומס הזה יוצר סטנדרטים בלתי אפשריים שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם, וזה יכול להכניס אותנו למצב של שיתוק וחוסר מוטיבציה מוחלט, שמובילים בתורם להלקאה עצמית, האשמה עצמית וריסוק של הערך העצמי כי הנה שוב לא הצלחנו. שימוש מוגבר באלכוהול או סמים – אלכוהול זה לא דבר רע במהותו, גם לא סמים. השאלה בנוגע לשני הדברים האלה היא תדירות ואופן השימוש. בשימוש מפוכח, הם אפילו יכולים לעזור לנו, ולפעמים הם באמת מרגיעים את הקולות הביקורתיים בראש שלנו. אבל זה לא חכמה להשתמש בהם בשביל זה, כי אז אנחנו לא לומדים לעשות את זה בעצמנו ומפתחים תלות בחומרים. זה מתחיל כדרך להרגיע איזו חרדה והאשמה עצמית, אבל יכול להתפתח להתמכרות שתפגע בתפקוד ובחיים שלנו מאוד בקלות. התנהגות מינית לא מותאמת – במקרים מסוימים הערך העצמי שלנו כל כך פגוע שאנחנו לא מצליחים לבסס אותו על שום דבר, ומשתמשים במין ומיניות כדי לנסות למצוא משהו. זה קורה בעיקר לנשים, אבל לא רק. זה יכול להתבטא בסיטואציות מיניות לא מכבדות או מסוכנות, שימוש במין ומיניות כדי לזכות באישור חיצוני, קושי לשים גבולות ולהגיד לא, ניסיון לזכות בתשומת לב, בגידות (אם נמצאים במערכת יחסים) או ניסיון לזכות בהטבות כלשהן. במקרים קיצוניים, זה נובע פשוט מהאמונה שזה כל מה שאנחנו שווים ופשוט לא ראויים ליותר מזה. אם לנסח את זה בבוטות – אנחנו מאמינים ומאמינות שכל מה שאנחנו שווים זה זיון ולא יותר מזה. מה עומד מאחורי ההתנהגויות האלה? נשים וגברים כאחד שמעלים את הנושאים האלה ואת דפוסי ההתנהגות האלה בקליניקה, לא מקשרים אותם לנושא של ערך עצמי בדרך כלל, ובטח שלא לערך עצמי נמוך. לא רק שזה לא נעים לחשוב על עצמנו ככה, זה גם יכול להיות קשה, מאוד, להגיד את זה בקול רם. למרות זאת, ההתנהגויות האלה, הרסניות ככל שיהיו, הן לא "הבעיה" עצמה, אלא רק סימפטום של משהו אחר, עמוק יותר שמוצא את הדרך שלו החוצה דרכן – ערך עצמי נמוך. דפוסי ההתנהגות האלה לא נמצאים שם סתם ככה, הם משרתים פונקציה: הן מספקות הקלה זמנית כשאנחנו חווים קושי – מדובר בקושי בוויסות ריגשי. כשאין לנו מנגנונים מיטיבים ומועילים לוויסות התחושות והרגשות שלנו, אנחנו פונים להתנהגות ולשימוש ב"עזרים" חיצוניים שירגיעו אותנו. הן מהוות דרך להעניש את עצמנו – הערך העצמי הנמוך מלווה גם בשיפוטיות עצמית גבוהה מאוד ומענישה. בכל פעם שאותה שיפוטיות נכנסת לפעולה היא אומרת "זה מה שמגיע לך ואת/ה צריך להעניש את עצמך כי אתה לא מספיק טוב". הן מאפשרות לנו להרגיש בשליטה, גם אם היא הרסנית – ערך עצמי נמוך וביקורתיות גבוהה מאופיינים בתחושה של חוסר שליטה על הסיטואציה, וחוסר שליטה זה דבר שבני אדם מאוד לא אוהבים. איך זה יכול להיות שאני לא מצליח? איך זה יכול להיות שאני לא עומד בציפיות? איך זה יכול להיות שאני לא מספיק טוב? דפוסי ההתנהגות ההרסניים מאפשרים לנו להחזיר לעצמנו, לכאורה, חלק מתחושת השליטה. "אני אחליט עם מי אני שוכבת", "אני אחליט שעכשיו אין גבולות", אני אחליט כמה אני שותה" וכו'. לכאורה זה מתרכז ב"אני אחליט", אבל זה אני אחליט שעכשיו שוברים את הכלים ואהרוס את עצמי, ומחר בבוקר אשנא את עצמי קצת ואהיה עוד יותר שיפוטי וביקורתי, עם קצת פחות ערך עצמי. הן יכולות להוות דרך למשוך תשומת לב או לבקש עזרה – לא תמיד אנחנו שמים לב שאנחנו הורסים את עצמנו. לפעמים אנחנו כן שמים לב, כן יודעים שקשה לנו, ולא ממש יודעים מה לעשות עם זה ולא יודעים איך לבקש עזרה. אז אנחנו הולכים לקצה, כי אם נתנהג בצורה הרסנית אולי מישהו שאנחנו חשובים לו ושאיכפת לו מאיתנו ישים לב ויגיד היי "שניה, קורה פה משהו ואני רוצה לעזור לך". אז איך מתחילים לשנות את זה? ערך עצמי נמוך ודפוסי ההתנהגות שהוא מביא איתו הם דבר שיכול להוביל להרס עצמי ולהחריב לנו את החיים, אבל הוא לא ברירת מחדל שצריך לחיות איתה לנצח ואפשר לשנות את זה. הנה כמה דברים שאפשר להתחיל מהם: זיהוי הדפוסים – ערך עצמי נמוך הוא חמקמק ולא תמיד קל להבנה, והוא בהחלט דבר שקשה להודות בו. הצעד הראשון הוא לזהות את דפוסי ההתנהגות ההרסניים – מתי אנחנו נוטים להתנהג בצורה הזו? מה מפעיל ומניע אותנו כשאנחנו מתנהגים ככה? איזה צורך אנחנו מנסים לספק ולמלא? פיתוח מודעות לקולות הפנימיים שלנו – דפוסי ההתנהגות ההרסניים שנובעים מערך עצמי נמוך הם תוצאה של קול פנימי ביקורתי. הקול הביקורתי הוא חזק, מאוד, אבל הוא לא תמיד צודק והוא לא הקול היחיד. הוא פשוט זה שצועק הכי חזק. התחילו לשים לב לאופן שבו אתם מדברים ומדברות לעצמכם, מה נאמר שם? יש שם עוד קולות אחרים שאולי מנסים להשמיע את עצמם? נסו לתת להם מקום. חוצמזה, לחברים וחברות שלכם לא הייתם מדברים ככה נכון, אז למה לעצמכם כן? בניית גבולות בריאים ונכונים לכם – אחת ההשפעות של ערך עצמי נמוך הוא טשטוש ופריצת גבולות. זה הזמן להתחיל ללמוד שמה שאתם רוצים וצריכים חשוב לא פחות ממה שאחרים רוצים, ושאתם יכולים, מותר לכם, וכדאי לכם להגיד לא. תתחילו בקטן, זה יכול להיות להגיד "לא" לבקשה קטנה שמישהו ביקש מכם, וזה יכול להיות לקחת חמש דקות הפסקה מהעבודה, סתם כי בא לכם. פיתוח חמלה עצמית – זה מתקשר למודעות לקולות הפנימיים שלנו. במקום לשאוף לאיזו שלמות בלתי אפשרית שרק תחזק ותעצים את הקול הביקורתי שיצליף בכם ויעורר את דפוסי ההתנהגות ההרסניים, תתחילו לפתח קצת חמלה וקבלה עצמית. אתם לא מושלמים, וזה בסדר, אתם בני אדם. לקבל את זה לא אומר לוותר על שאיפות, אלא להבין שאתם ראויים לאהבה והערכה גם כשאתם לא מושלמים, ומגיע לכם יותר. פניה לטיפול להתמודד עם ערך עצמי נמוך ודפוסי ההתנהגות שבאים איתו זה לא דבר קל. אם אתם מזהים בעצמכם או בעצמכן חלק מדפוסי ההתנהגות האלה, זכרו שאתם לא לבד, אתם לא היחידים שחווים את זה ומרגישים ככה, וטיפול יכול לעזור: לזהות את הדפוסים בצורה טובה יותר להבין את המקורות של הערך העצמי הנמוך לפתוח מנגנונים וכלים להתמודדות מיטיבה עם מחשבות ורגשות קשים לפתח ולבנות דפוסי התנהגות בריאים ומיטיבים יותר לחזק ולפתח תחושת ערך עצמי חזקה ואותנטית שמבוססת עליכם ולא על אישורים חיצוניים ויחס (משפיל לעיתים) מאחרים ערך עצמי נמוך הוא אתגר מורכב להתמודדות, והוא מוביל להתפתחות של דפוסי התנהגות הרסניים שיוצרים מעגל שרק מחזק את הקול הביקורתי ומוריד את הערך העצמי עוד יותר. למרות המורכבות, זה לא דבר שצריך לחיות איתו. התחלת השינוי היא הכרה בכך שאנחנו ראויים ליותר ובנכונות לעשות עבודה פנימית וגם לוותר על דפוסי התנהגות ועל אנשים בחיים שלנו שלא מאפשרים את ההתפתחות האישית. זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי, ואתם לא צריכים לעשות את זה לבד. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאתם ראויים לחיים טובים יותר, בריאים יותר ומספקים יותר, כמו שאתם. אתם ראויים לאהוב את עצמכם ולקבל אהבה והערכה מאחרים, בלי להרוס את עצמכם ובלי שיתייחסו אליכם חרא. לפעמים הדרך לשם עוברת דרך בקשת עזרה – אל תקשיבו לקול הביקורתי שאומר שגם זה לא מגיע לכם ושאתם חלשים. אתם לא.