תחומי טיפול עיקריים

אלה הם תחומי הטיפול העיקריים, אך לא היחידים, בהם אני עוסק בקליניקה.אם התחום שמביא אתכם לחפש לעצמכם טיפול אינו מופיע כאן, כתבו לי ואחזור אליכם בהקדם - את כל דרכי ההתקשרות תוכלו למצוא בעמוד צרו קשר.

חשיבת יתר וחרדה - הזוג המושלם (אבל לא לכם)

חשיבת יתר, הנטייה האנושית להאכיל את עצמנו סרטים ולחשוב בלי סוף על כל דבר שרק אפשר, היא אחד מסימני ההיכר הבולטים והנפוצים ביותר של הפרעות חרדה. מעין מצב שבו המוח מתוח מאוד וכאילו נמצא על סטרואידים ומחפש כל דבר – קטן כגדול – שיכול להיות מטריד, מסוכן או בעייתי מכל בחינה שהיא. ההתנהגות הזו מובילה לא מעט לטענות מצד הסביבה שאנחנו ממציאים בעיות, עושים הר מעכבר. אבל בראש שלנו, הבעיה מאוד אמיתית, כי המוח החרד גורם לנו לחשוב יותר מדי, מכל כיוון אפשרי ובאופן חזרתי. באופן כללי, חשיבת יתר מופיעה בשתי צורות – הרהורים בנוגע לעבר או דאגה בנוגע לעתיד. חשיבת יתר שונה מפתרון בעיות משום שהיא אינה ממוקדת פתרון, היא התבוססות בבוץ של הבעיה (האפשרית, אך לא ודאית). חשיבת יתר גם שונה מרפלקציה עצמית משום שהיא אינה מובילה ללמידה כלשהי או נקודות מבט חדשות על המצב, היא התבוססות בכמה רע אנחנו מרגישים, כמה דברים רעים יכולים לקרות וכמה אנחנו חסרי שליטה. ההבדל בין הדברים הוא לאו דווקא כמות הזמן המושקע במחשבות, אלא האם יש להן אפקט מועיל או לא – בפתרון בעיות או רפלקציה עצמית ישנה תוצאה, בין אם מדובר בפתרון יצירתי לבעיה או תובנה חדשה לגבי עצמנו; בחשיבת יתר, בין אם מדובר בעשר דקות או עשר שעות, אין שום דבר שמשנה את החיים שלנו, מלבד זמן שהלך לאיבוד. חשיבת יתר היא דבר שאפשר להתמודד איתו ולהפחית בו, אבל כדי לעשות זאת אנחנו צריכים קודם כל לדעת ולזהות שזה מה שאנחנו עושים. הנה כמה צורות נפוצות בהן מופיעה חשיבת יתר: השאלה "מה אם?" לגבי כל דבר נורא שיכול לקרות ובלי קשר לסבירות שיתרחש באמת אובססיביות לגבי דברים שאמרנו, או לא אמרנו, או היינו צריכים להגיד מחשבות ודאגות חוזרות ונשנות לגבי המצב הבריאותי שלנו, דברים חריגים וסימנים שעלולים להעיד שהנה, אנחנו חולים בשלל מחלות שגומרות לנו את החיים דמיון פרוע לגבי כל הדרכים כולן שבהן אנחנו יכולים להיכשל, וגם נצליח להיכשל, ובעקבות זה נחיה בקרטון מתחת לגשר שחזור של רגעים מביכים שוב ושוב קושי להירדם או לישון מתוך תחושה שאי אפשר "לכבות" את המוח שחזורים ו"שידורים חוזרים" של טעויות מעגל אינסופי והרסני מכירים את גלגלי הריצה לאוגרים, אלה שהם רצים בתוכם בלי להגיע לשום מקום? זה מה שקורה בראש כשאנחנו חווים חרדה, רק שהאוגר הוא חשיבת יתר ויש לו אינסוף אנרגיה להמשיך לרוץ לנצח בלי להתעייף, עד שאנחנו מתישים את עצמנו. המחשבות, תוצאה של חשיבת יתר, רצות לנו בראש שוב ושוב ושוב, בלי להפסיק. הן רצות במעגלים וחוזרות על עצמן, בלי להגיע לשום מקום ובלי לקדם אותנו. אחת הבעיות עם מצב כזה היא שאנחנו מוציאים על המחשבות האלה המון אנרגיה, וכתוצאה מכך אנחנו עייפים ומתוחים. העייפות והמתח הם בעלי השפעה שלילית על המצב הנפשי והגופני שלנו, ומחזירים אותנו שוב לתחילת המעגל של חשיבת היתר והחרדה, וחוזר חלילה. חוצמזה, בסוף אנחנו גם מתחילים להאמין לעצמנו, כי הרי אם אנחנו חושבים על משהו כל כך הרבה בלי הפסקה, הוא בטח אמיתי לא? אז זהו, שלא. מחשבה על משהו לא אומרת שהוא אמיתי, רק שהוא אפשרות. אבל מעבר לאפשרות הזו יש עוד מלא אפשרויות אחרות, נכונות ואמיתיות באותה המידה, רק שאנחנו לא חושבים עליהן. אז מה אפשר לעשות? לשלוט במחשבות זה לא בדיוק הדבר הכי קל, ולהפסיק את חשיבת היתר זה קשה, בעיקר כי זה לא ממש מתוכנן או רצוני. המשפט "פשוט אל תחשוב על זה" לא באמת עבד למישה אי פעם. למרות זאת, יש כמה דברים שכן אפשר לעשות, הנה שניים מהם: 1. דמיינו שהראש שלכם הוא ספריה עצומה, רק שבמקום ספרים, על המדפים מסודרות מחשבות. כמו בכל ספריה, הן מחולקות לנושאים. כשאתם שמים לב שאתם נוטים לחשיבת יתר בנוגע לנושא מסוים ועוסקים בו באובססיביות, גשו לספריה ובקשו להחליף מחשבה. את המחשבה החדשה נסו לקחת מאזור אחר של הספריה, לא זה שכתוב עליו "מחשבות על איך אפשר להיכשל" 2. כשאתם שמים לב שאתם דואגים ועוסקים בחשיבת יתר, נסו לשאול את עצמכם את סדרת השאלות הבאה: · האם הדאגה שלי הגיונית? מה הסבירות שהדבר שממנו אתם דואגים כל כך יתרחש? איך אתם יכולים להיות בטוחים בזה? האם זה ההסבר היחיד או התוצאה היחידה האפשרית או שיש עוד הסברים ותוצאות אפשריות? כמה באמת אתם יודעים ושולטים בעתיד שבו הדבר ממנו אתם מודאגים יכול לקרות? אם זה יקרה, עד כמה זה באמת ישנה? · האם לדאגה שלי יש תרומה? לדאגה יכול להיות ערך הישרדותי – היא מציבה דבר מסוים בחזית החשיבה שלנו וממקדת את תשומת הלב שלנו בו כדי שנפעל. זה מצוין למצבי חירום שדורשים פעולה מיידית, אבל פעמים רבות אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לדבר שלגביו אנחנו דואגים, ואם זה המצב אז הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבל את המצב ולשחרר את הדאגה. אם רמת המיומנות של הדאגנות שלכם גבוהה, זה יכול להישמע קשה לביצוע. נסו להגיד לעצמכם "אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את המצב, ולכן אין טעם בדאגה שלי". · האם קיימת בעיה שמצריכה פתרון? נסו להסתכל על דאגה כעל אסטרטגיה לפתרון בעיות – אם יש בעיה, כדאי להתמקד במציאת פתרון, ואם אין בעיה אין טעם לדאוג. נסו את זה כדי למצוא ולפתור את הבעיה: כתבו מה אתם חושבים שהבעיה כתבו את כל הפתרונות עליהם אתם יכולים לחשוב, גם אם הם נראים לכם מטופשים וגרועים חשבו על כל אחד מהפתרונות שכתבתם באופן מעשי, האם הוא ניתן לביצוע ואם כן מה הוא דורש בחרו את הפתרון המעשי הטוב ביותר תכננו איך מוציאים לפועל את הפתרון הנבחר עשו את זה אם זה עזר לכם, מצאתם אסטרטגיה לחשוב קצת פחות. אם לא, יכול להיות שחשבתם בדרך על הגדרה טובה יותר לבעיה (לדאגה שלכם), אם כן נסו שוב עם ההגדרה החדשה, עבור רבים מדובר בתהליך מועיל. למרות זאת, אם לא הצלחתם למצוא פתרון, או שהפתרון שמצאתם אינו אפשרי לביצוע, חזרו לסעיף הקודם ונסו להעסיק את עצמכם במשהו אחר, מכיוון שלדאגה שלכם אין ערך כרגע. בכל מקרה, השתדלו לא להימנע מלעשות דברים או לדחות אותם רק בגלל הדאגות שלכם. כל מה שזה יעשה זה לחזק את הדאגות ולהפוך אותן לאמינות יותר, וכך יקשה עליכם עוד יותר את ההתמודדות.

כוחן של הצלחות קטנות

לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני רוצה לבקש מכם לעשות תרגיל קצר - קחו דף ועט, ועשו רשימה של ההצלחות שהיו לכם בעשור האחרון. כתבתם? מצוין. נחזור אל הרשימה הזו בסוף. בשבוע שעבר קראתי כתבה באחד מאתרי האקטואליה על צעיר שהקים חברה בגיל 17, ועכשיו כשהוא בן 25 מכר אותה והפך למיליארדר. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה "איפה טעיתי ומה עשיתי לא נכון בין גיל 17 ל-?25" (בגיל 17 הברזתי משיעורים בתיכון, מה שככל הנראה הוביל לזה שבגיל 25 העדפתי לשבת בקפיטריה מאשר בהרצאה ולא להיות מיליארדר). זה מסוג הכתבות שמזכירות לי סיפורים מפוצצים על ההוא שחצה את האטלנטי בשחייה עם רגל קשורה, ההיא שסיימה מרתון בהליכה על הידיים וכל מיני דברים שרק יחידי סגולה מסוגלים להם. אין ספק שמדובר בהישגים והצלחות יוצאי דופן, כאלה שרק מעטים מאוד מסוגלים להן וזוכים שיקרו בחייהם. אבל לפני שאני מנסה להסביר לכם מה הבעיה עם סיפורים כאלה ואיך הם יכולים לבאס אתכם, אל תבינו אותי לא נכון - לסיפורים כאלה בהחלט יש משמעות חיובית ותרומה לחיים של כולנו, הם מעוררי השראה. וגם, אתם יודעים, מדי פעם זה דווקא נחמד לשמוע על הצלחות ענק ולהיזכר שלמרות הכל, יש יכולות אנושיות יוצאות דופן, גם אם הן לא שלנו. קצת אסקפיזם מעולם לא הרג אף אחד. אבל הנה העניין. סיפורים כאלה, מרתקים ומעניינים ככל יהיו, מחביאים שתי הנחות. הראשונה היא שיש הגדרה ברורה ומוחלטת של "הצלחה" או "הישג". השניה היא איזו רמיזה שהבעיות שלנו, ההתמודדויות האישיות ו"הקטנות" שלנו, הן חסרות חשיבות. מה זה כבר לקום בבוקר מול לכבוש את פסגת ההר הכי גבוה? אפשר כמובן (ורצוי) להתווכח על שתי ההנחות הללו, אבל הויכוח הוא מול סולם ערכים מערבי שחלק ממנו הוא דירוג של הצלחות, על פי סדר עדיפויות מסוים, והדירוג הזה קשוח, קשיח, וקשה מאוד לערער אותו ועליו. בהתאם לסולם הזה, החברה מסמנת לנו מה הן הצלחות "נחשבות" שמוערכות על ידה, כאלה ששווה לתגמל אותן ולחגוג אותן. זה בסדר כמובן, כי כל הצלחה ראויה לחגיגה – מדליה, הרמת כוסית משרדית או מדבקת כוכב זהב. הבעיה היא שלאור הסולם החברתי תרבותי הזה, ישנו סוג של הצלחות שאינו מגיע לרף הסימון, לעיתים קרובות אפילו לא נתפס כהצלחה, אלא כדבר טריוויאלי וברור מאליו, ולכן לא ראוי להערכה וחיזוק. כשאנחנו עושים טעות קטנה, כמעט תמיד אנחנו מרגישים רע לגבי זה. אבל כשאנחנו משיגים מטרה קטנה, אנחנו כמעט אף פעם לא מרגישים טוב לגבי זה. קל לנו מאוד להיות שיפוטיים כלפי עצמנו, לנזוף בעצמנו ולהרגיש אשמים כשאנחנו עושים טעות או לא מצליחים במשהו, קטן כגדול. לעומת זאת, כשזה מגיע לתחושת גאווה על הצלחה כזו או אחרת, קל לנו לתת לה לחמוק מבין האצבעות ולא להשתהות בה. אי ההתאמה הזו היא (בחלקה הגדול) תוצאה של אותו סולם חברתי שמודד הצלחות, והיא בעייתית משום שהיא פוגעת במוטיבציה שלנו ובתחושת המסוגלות שלנו, וכך הופכת הצלחות עתידיות וארוכות טווח לקשות להשגה הרבה יותר. אנחנו נוטים לחשוב על הישג או הצלחה כמשהו שמביא איתו גמול חומרי נראה לעין – מעמד חברתי, מעמד מקצועי, כסף. בחלק מהמקרים (אך בוודאי שלא תמיד), אותו מעמד חברתי וכסף שמגיע איתו, מגיעים - תסלחו לי על הישירות – מכלום. תרבות הסלבריטי וכו'. ויותר מדי פעמים אלה הדברים שמעצבים את התפיסה החברתית ל"מהי הצלחה". אבל האמת היא, שיש עוד כל כך הרבה דברים שמושגים בעולם בכל יום, בכל רגע. אלה הישגים מסוג אחר, שנדחקים לפינות חשוכות – המאבקים הפנימיים שלנו, סמויים מהעין. אלה שהרבה פעמים אף אחד אחר מלבד עצמנו כלל לא יודע עליהם. אלה שלא זוכים ל-15 דקות של תהילה, צילומי פפראצי או זרי דפנה להתרפק עליהם. עבור חלק מהאנשים זה לקום בבוקר או להתחיל שיחה עם אדם זר, עבור אחרים זה להתגבר בעצמם על חרדה או להצליח לאכול בצורה מסודרת. לעיתים קרובות מדי אנחנו עסוקים כל כך בעתיד ובדבר הבא, עד שאנחנו לא עוצרים ולו לרגע אחד כדי להרגיש טוב בנוגע למה שהשגנו. למשל יוסי, שעשה דיאטה ולמרות הקושי הצליח לרדת שלושה ק"ג, אבל ישר חשב על החמישה הבאים ולא פינק את עצמו בחטיף בריאות כדי לסמן לעצמו "היי יוסי, זה אולי רק שלושה ק"ג אבל זו הצלחה!". דוגמה אישית? הפעם הראשונה שהתארחתי לראיון טלוויזיוני בתכנית בוקר מהסוג שכנראה רק אמא שלי רואה, והדבר הראשון שחשבתי עליו שראיתי את השידור היה "בפעם הבאה אני צריך להסתפר לפני זה וללבוש חולצה אחרת", ולא "היי אמא, תראי אני בטלוויזיה!". הנטייה הזו שלנו, לא לשים לב ולהתעלם מההצלחות "הקטנות" שלנו לא מגיעה משום מקום. יש דברים שפשוט לא נראים לנו כמו הצלחה כשאנחנו מודדים אותם לפי הסולם החברתי להצלחה, למרות שיש אינספור מאבקים פנימיים שאנשים מתמודדים איתם יום יום – התמודדות עם אי ודאות, לחץ כלכלי, געגוע לאדם יקר שנפטר, בעיות רפואיות כרוניות, חוסר משמעות, תחושת בדידות, פחד מהמוות, ריבים עם בני משפחה, חוסר הבנה אלה רק חלק קטן מהדברים. כל אלה מספקים לנו ערב רב של התמודדויות ושגרת חיים מאתגרת. חיים נורמליים בתוך הכאוס הזה נשמעים כמו הישג די מרשים, אבל מה לעשות, לא מקובל חברתית להציג את ההתמודדויות האלה או אפילו להתייחס לכך כאל הצלחה. זה עלול להוביל למצב שבו אנחנו מרגישים שפשוט אין לנו הצלחות, שאנחנו לא טובים, ושאנחנו לבד. כלומר, לא רק שמשהו לא בסדר איתנו כי אנחנו מתמודדים עם משהו שהחברה לא מסמנת כהצלחה, אלא משהו לא בסדר איתנו באופן ייחודי. רק אנחנו לא בסדר באופן הספציפי הזה, ולכן זו כנראה אשמתנו. ובכן, לא. צר לי לאכזב אתכם, אבל אתם לא מיוחדים, לפחות לא באופן הזה. חיים נורמטיביים מספקים יותר ממספיק סיבות להתמודדויות, סבל וצער יום יומיים, וכולם חווים את זה. וכן, להתמודד איתם זה בהחלט הישג. ולמרות זאת, למרות שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מתמודדים עם מאבקים פנימיים כאלה באופן כמעט יום יומי, אנחנו לא מתייחסים אליהם ברצינות הראויה. למה? אותם מאבקים "קטנים", יום יומיים, נתפסים כטריוויאליים, כבעיות קטנות שאינן דורשות התייחסות. חשבו רגע על הברז שלכם במטבח – מתי תתייחסו אליו ברצינות, כשיש בו נזילה קטנה ומאוד איטית, טיפה אחת בכל פעם, או כשיהיה בו חור שדרכו דולפים מים בזרם משמעותי? סביר מאוד להניח שתשימו לב לדליפה הקטנה, אבל שתיכנסו לפעולה רק כאשר היא תהיה משמעותית. הסיבה לכך היא ששיבושים גדולים, תופסים את מירב תשומת הלב שלנו משום שהם דורשים מאיתנו תגובה מיידית. הם מעוררים את מערכת ההגנה שלנו כי הם נתפסים כאיום מיידי – אם לא נעשה משהו עכשיו המצב עלול לצאת מכלל שליטה, אבל אם הטפטוף היא קטן, אנחנו יכולים לטפל בזה אחר כך. ההבדל בין שני סוגי ההתמודדויות הוא כמו מתקפת בליץ למלחמת התשה. כך נוצר מצב שיש בו שלושה מאפיינים שגויים:
1. אותם מאבקים פנימיים נתפסים כייחודיים אך ורק לנו
2. אותם מאבקים פנימיים הם טריוויאליים וחסרי חשיבות
3. אותם מאבקים פנימיים אינם דורשים מאיתנו יחס מיוחד הצעד הראשון להישגים קטנים הוא הכרה בכך ששלושת המשפטים האלה אינם נכונים, והכרה בכך שמדובר במאבקים שיש להתייחס אליהם באותו האופן שבעיות "גדולות" זוכות לו. אם אנחנו לא מתייחסים למשהו כאל בעיה, לא נוכל להתייחס לאופן ההתמודדות שלנו איתו כאל הישג. וההישגים האלה, ההצלחות הקטנות שלנו בהתמודדות עם המאבקים הפנימיים שלנו, שווים את כל האנרגיה המושקעת בהם בדיוק כמו כל הישג אחר שמוכר על ידי החברה. הכאב של אדם אחר אינו גדול יותר מהכאב שלכם והמאבק של אדם אחר אינו חשוב יותר מהמאבק שלכם. הערך של המאבק שלכם לא נובע מכך שהחברה מתייחסת אליו ומתייגת אותו ככזה, אלא מתוך היכולת שלכם להתגבר עליו. אף מאבק אינו קטן מדי או חסר משמעות אם יש דבר שאתם יכולים לעשות לגביו. הפסיכואנליטיקאי האמריקאי דולנד ויניקוט טען שהאם צריכה לתסכל את התינוק, אבל רק במידה מסוימת – היא צריכה להציב בפניו אתגרים שיש לו יכולת לעמוד בהם – בעיות "קטנות". אם האתגרים יהיו גדולים מדי ולתינוק לא יהיה סיכוי להתמודד איתם, הוא פשוט ירים ידיים. גם כשאנחנו כבר מבוגרים, יש חשיבות לבעיות שאנחנו לוקחים על עצמנו. אם תחליטו שאתם יוצאים מחר לריצת מרתון כשהפעם האחרונה שרצתם היתה ב-1994, כנראה שתתעלפו אחרי 300 מטר. אבל אם תחליטו שאתם רוצים לרוץ מרתון בעוד שנה, ומחר תתחילו מריצה של 200 מטר, יש סיכוי שתצליחו יותר, ויש הרבה יותר סיכוי שזה יעודד אתכם להמשיך לנסות מאשר אם תיכשלו. ה"סוד" להישגים קטנים, שערכם רב כי הם תורמים באופן משמעותי לתחושת המסוגלות שלנו, לתחושת ההצלחה שלנו ולערך העצמי שלנו, הוא להתייחס לקשיים שלנו כראויים, כבעלי משמעות ולא כסתמיים. חשוב לשים לב גם לדברים הקטנים, ולא רק לבעיות גרנדיוזיות שהטיפול בהן יכול להיות הרבה יותר קשה ומורכב, וסיכויי ההצלחה נמוכים יותר. זוכרים את הרשימה שעשיתם בהתחלה? תחזרו אליה רגע ותסתכלו עליה. האם רשומות של כל ההצלחות שלכם? האם ישנן הצלחות שלא נכנסו לרשימה הזו? נסו לעשות עכשיו רשימה חדשה של כל ההצלחות שלכם בתקופה הזו, והשוו בין שתי הרשימות. אני מהמר בזהירות, שהשניה תהיה ארוכה יותר.

התמודדות עם מחשבות אוטומטיות וקטסטרופליות

מחשבות הן דרך לתאר את המציאות, ומכיוון שכך הן יכולות להיות מבלבלות לפעמים. לא כל מחשבה היא בהכרח אמת, וישנן דרכים רבות לתאר את המציאות. חלק מהמחשבות מופיעות ללא פעולה אקטיבית שלנו, מבלי שאנחנו מזמינים אותן או שולטים בהופעתן, ולמרות זאת נחוות כאמת אבסולוטית. מחשבות מהסוג הזה נקראות מחשבות אוטומטיות שכן הן פועלות כמו רפלקס, דבר שאנחנו לא שולטים בו. כל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, חווים מחשבות מהסוג הזה מפעם לפעם. הבעיתיות שיכולה להיות כרוכה במחשבות אוטומטיות היא שהן עלולות להוביל לרגשות לא נעימים ולחרדה שעלולה לפגוע בנו, ולעיתים עלולות גם להוביל לתגובות התנהגותיות שפוגעות בתפקוד היום יומי שלנו. סוג ספציפי של מחשבות אוטומטיות הוא מחשבות קטסטרופליות. במחשבות מהסוג הזה הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע מסוים היא תחזית של התוצאה הגרועה ביותר, של אסון או קטסטרופה. מחשבות קטסטרופליות מאופיינות בשאלות מהסוג של "מה אם?", ופעמים רבות מתחלפות במחשבה מהסוג של "רק שלא...". למשל, "עמדתי קרוב לאדם שהשתעל, מה אם הוא חולה בקורונה?", שאלה שיכולה להתחלף במחשבה "רק שלא נדבקתי". מחשבות כאלה יכולות להוביל לחרדה גבוהה, למרות שאין להן בהכרח קשר למציאות. הבסיס למחשבות כאלה הוא תחושה של אי ודאות ושל חוסר שליטה. יש מה לעשות כדי להחזיר לעצמנו תחושה מסוימת של שליטה, ועל ידי כך להתמודד עם מחשבות כאלה ולהפחית את רמת החרדה. ראשית, נסו לתת למחשבה מקום ולהתבונן בה, במקום לנסות לסלק אותה. הסתכלו עליה ונסו להכיר בה כמחשבה, ולא מציאות מוחלטת. כשמדובר במחשבה ולא במציאות, יכולה להיות יותר גמישות. מכיוון שמחשבה היא דרך לתאר את המציאות, נסו לתאר את המציאות בדרכים אחרות – נסו להציע מחשבות אלטרנטיביות. כך המחשבה האוטומטית והקטסטרופליות תחלש וההפשעה שלה עלינו תפחת, ויהיה מקום למחשבות אחרות. כשעולות מחשבות מהסוג הזה, ניתן להיעזר בשאלות הבאות. שימוש רב יותר בשאלות המנחות יעזור להפוך אותן להרגל ויגביר את היעילות שלהן, ובכך יקל את ההתמודדות עם מחשבות אוטומטיות וקטסטרופליות. 1. מה המחשבה שמדאיגה אותי כרגע?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 2. האם המחשבה המדאיגה קשורה לאירוע חיצוני (למשל משהו ששמעתי בחדשות, שיחה שהיתה לי עם חבר/ה או בן/בת משפחה או משהו ששמעתי בחדשות) או תחושה פנימית (חוויה, רגש, תחושה גופנית)?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 3. בהתבסס על העבר ועל מקורות מידע מהימנים, נסו להעריך מה הסיכוי שהדאגה שלכם תתממש
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 4. במידה ובכל זאת הדאגה שלכם תתממש, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 5. במידה ובכל זאת הדאגה שלכם תתממש, מה הדבר הסביר ביותר שיכול לקרות?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 6. במידה ובכל זאת יתרחש הדבר הגרוע ביותר, מה אני יכול/ה לעשות כדי להתמודד איתו?
א. במי אני יכול/ה להיעזר (למשל בני משפחה או חברים) ___________________________________________
_________________________________________________________________________________________
ב. במידה וזה קרה בעבר, מה עשיתי? __________________________________________________________
_________________________________________________________________________________________
ג. אילו כישורים ומשאבים עומדים לרשותי כדי להתמודד? ___________________________________________
__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ נסו להציע מספר תרחישים אפשריים נוספים ונסו להעריך אותם באמצעות השאלה הקודמת.

חרדה בימי קורונה

* רשימת מקורות מידע מהימנים מצורפת בסוף הפוסט * כבר מעל שלושה חודשים שוירוס הקורונה (COVID-19) נמצא איתנו. נגיף שגם הוא, כמו SARS ו-MERS, התפרץ בסין והדביק במהירות עצומה אלפי אנשים וגרם למיליונים להיות בבידוד. שלושה חודשים שבהם רוב האנשים כלל אינם מתמודדים עם הנגיף עצמו, אלא עם החרדה הגדולה שנוצרת סביבו. ההשפעות הגופניות והבריאותיות של הנגיף עדין אינן ידועות בודאות ובקהילה הרפואית יש ויכוח לגביהן (עד כמה הוא מסוכן? עד כמה הוא מדבק?), אך ההשפעה הנפשית על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם ברורה – מספיק מבט קצר בתמונות של מדפים שלמים בסופרמרקטים עומדים ריקים, בסרטונים של אנשים הולכים מכות על נייר טואלט וחדרים שהוסבו למקלטים לשעת חירום ומולאו עד אפס מקום במזון יבש וקופסאות שימורים. בעוד שמהנגיף עצמו אפשר להתגונן ולהימנע, מהדיבור עליו זה בלתי אפשרי – השיח החרדתי נמצא בכל מקום ונראה שאי אפשר להתחמק ממנו, אלא אם אתם בבידוד בלי גישה לאמצעי תקשורת. החרדה מפני הנגיף פוגעת ביותר אנשים מאשר הנגיף עצמו, וייתכן שאף יש לה השפעות קשות יותר, והיא אינה קשורה לסיכון מציאותי. הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים גדול יותר מאשר להיפגע מקורונה, ובכל זאת, אנחנו לא רואים אנשים מפסיקים לנהוג, למה? משום שהחרדה נובעת מתחושה קשה של אי ודאות וחוסר שליטה. כ-60,000 בני אדם מתים משפעת בארה"ב בכל שנה, ובכל זאת אף אחד כמעט לא נכנס להיסטריה סביב הנתון הזה. הסיבה שאנחנו לא חרדים מכך היא שמדובר בנגיף שאנחנו מכירים ויש לו חיסון, כלומר, יש לנו מידה של שליטה ואי הודאות סביבו נמוכה בהרבה. לעומת זאת, במקרה של קורונה מדובר במצב מובהק של אי ודאות – וירוס חדש, שאנחנו לא מכירים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה דרכי ההידבקות בו, אנחנו לא יודעים מה אחוז התמותה ממנו, ואין לו חיסון. שילוב קטלני של אי ודאות ושל חוסר שליטה, מתכון מושלם לחרדה שנובעת מתוכנו ואין לה קשר לסיכון המציאותי, וחלק מהסימפטומים שלה אף יכולים להיות דומים לקורונה. סימפטומים של חרדה יכולים להתבטא בארבעה מישורים: 1. רגש – הרגש הדומיננטי הוא פחד, המלווה לרוב באי שקט כללי ולעיתים קרובות גם בתחושות כמו כעס למשל. הפחד הוא מדבר ספיציפי (למשל להידבק בקורונה) אך יכולה להתפתח גם פחד מהחרדה עצמה. במקרה של קורונה, יכול להיות שנפחד להסתובב או לשהות בחברת אנשים, וייתכן שנכעס על אנשים שאינם מקפידים על היגיינה מספיקה או מפרים את תנאי הבידוד (משום שהם נתפסים ככאלה שמגדילים את הסיכון שלנו להידבק, ובכך מגבירים את תחושת הפחד שלנו) או למשל על משרד הבריאות והרשויות על כך שהם לא נוקטים בצעדים מספקים לדעתנו. 2. מחשבה – סוג המחשבות העיקרי הוא מחשבות קטסטרופליות, המחשבה שדבר נורא עומד להתרחש ממש עוד רגע. המחשבה היא שמשהו רע בטוח יקרה לנו (שנידבק בקורונה ונמות) ומתחלפת במחשבה טורדנית לא פחות, רק שלא יקרה לי. המחשבות הקטסטרופליות חוזרות על עצמן שוב ושוב ולא מרפות. 3. גוף – לחרדה יש סימפטומים גופניים ברורים. היא מתחילה באי שקט גופני ומתח שרירים גבוה (מה שיכול להוביל לכאב בשרירים), ותחושה של מועקה ולחץ באיזור החזה ו/או הבטן. ככל שהחרדה גדולה יותר יופיעו גם סימפטומים כמו דופק מואץ, עליה בלחץ הדם, הזעה אפשרית וייתכנו גם קשיי נשימה ממשיים. שימו לב שחלק מהסימפטומים (כאבי שרירים, קוצר נשימה) הם גם סימפטומים של קורונה, דבר שיכול להזין את החרדה למרות שהם נובעים ממקור שונה לחלוטין. 4. התנהגות – התנהגות היא הדרך שלנו להחזיר לעצמנו חלק מהשליטה ולהפחית את אי הודאות. במקרים שזה אפשרי, נעשה כל מה שנוכל על מנת להתרחק מהדבר שמאיים עלינו (למשל, לא ניסע בתחבורה ציבורית בניסיון להימנע מהידבקות, ובמקרה החמור יותר ממש לא נצא מהבית). אך לא תמיד זה אפשרי להתרחק פיזית. במקרים כאלה ננסה למצוא את כל המידע האפשרי מתוך ניסיון לדעת מה אנחנו כן יכולים לעשות. הניסיון הזה יכול להתבטא בהיצמדות למהדורות החדשות ולדיווחים על מספר הנדבקים/חולים ועל מוקדי התפרצות ויכול להתבטא גם בחיפוש בלתי פוסק באינטרנט, אגירה של מזון, חיטוי בלתי פוסק של הסביבה שלנו וגם של עצמנו. פחד הוא דבר טבעי, ואין סיבה עקרונית לנסות להסיר אותו לחלוטין מהחיים שלנו (זה גם לא אפשרי, ולא כדאי משום שלפחד יש גם תפקיד הישרדותי חשוב). יחד עם זאת, אם הפחד הופך לחרדה, אם אתם מזהים את התחושות האלה אצל עצמכם והן פוגעות בחיים שלכם, כדאי להקדיש לכך התייחסות. אם רמת החרדה שלכם גבוהה ופוגעת בתפקוד שלכם, כדאי לשקול לפנות לטיפול מקצועי. בנוסף, וגם אם החרדה שלכם נמוכה אך עדיין מציקה לכם, ישנם דברים שאתם יכולים לעשות לבד. - היו מודעים לגוף שלכם. הסימפטומים הגופניים של חרדה בולטים ועלולים להיות מבלבלים. אם אתם מרגישים בהם זיכרו שלא בהכרח מדובר בקרונה ובהחלט ייתכן שהמתח המוגבר שאתם מרגישים בשרירים נובע מסיבות אחרות, כך גם קוצר נשימה אם אתם חווים אותו (אנחנו בתקופה שבה הרבה אנשים סובלים למשל מאלרגיות שיכולות בהחלט לגרום לכך). בנוסף נסו לחשוב מה עוזר לכם לשחרר ולהקל את המתח הגופני – נשימות איטיות ועמוקות? סיבוב הליכה רגועה בשכונה? ריצה? כל דבר שעוזר לכם להוציא את האנרגיה שנאצרת בגוף ולהפחית את המתח הוא טוב. - שימו לב לאופן צריכת המידע שלכם והקפידו על נתונים מלאים ואמיתיים –חשוב להיות מעודכנים, אבל ישנה נקודה שבה צריכת מידע הופכת לבעייתית ויכולה להיות בעלת השפעה שלילית. צריכה אובססיבית של מידע כנראה לא רק שלא תעזור לכם, אלא תגביר את רמת החרדה שלכם. נכון להיום (יום שלישי, 10.3) נדבקו בנגיף כ-115,000 אנשים. זה בהחלט מספר מפחיד כשהוא עומד בפני עצמו, אך שימו לב שזה לא מספר שמשקף את מספר החולים כרגע. אמנם מתוך כלל הנדבקים נפטרו כ-4,000, אך כ-65,000 ממי שנדבקו כבר החלימו, מה שאומר שאין מעל מאה אלף חולים, אלא כ-45,000. נתונים מהסוג הזה אתם יכולים לראות כאן. לדיווחים בתקשורת ובמהדורות החדשות יש נטיה להתמקד בנתונים השליליים, ובכך לתת תמונה חלקית ומעוותת של המצב, שרק מגבירה את החרדה. תמונת מצב מלאה ומבוססת יכולה להרגיע ולהפחית את רמת החרדה שלכם. - שמרו על קשרים חברתיים – ההיסטריה העולמית סביב נגיף הקורונה והחרדה שמתעוררת, עלולה להוביל לבידוד גם את מי שממש אין לו צורך בכך, אך ורק מתוך פחד. רוב הסיכויים שזה לא יביא להקלה ברמת החרדה ורק יגביר אותה. במקום להסתגר ולהתבודד, שימרו על קשרים חברתיים ודברו על התחושות שלכם. זיכרו שאתם יכולים לבחור עם מי לדבר על איזה נושאים – אם החבר/ה הכי טובים שלכם נמצאים באי שקט בעצמם והם מלחיצים אתכם יותר, כדאי למצוא אנשים אחרים לחלוק איתם, כאלה שרגועים בעצמם ושאתם מוצאים אותם מרגיעים. - עשו מה שאתם יכולים כדי להרגיש בשליטה יחסית, אך בלי להגזים – במקרה של וירוס הקורונה, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות ושנמצא בשליטה שלנו, הוא ככל הנראה שמירה על היגיינה. המחשבה שלנו היא שנגד אירועים קיצוניים יש צורך בתגובות קיצוניות, ושטיפת ידיים היא הרבה דברים פרט לפעולה קיצונית. למרות זאת, היא כנראה אחד הדברים הכי יעילים שאנחנו יכולים לעשות. - זכרו שאין קשר בין רמת הדאגה שלכם לבין רמת הסיכון שלכם. חרדה לא תפחית ולא תגביר את הסיכון שבו אתם נמצאים, הפעולות שאתם עושים הן אלה שיש להן השפעה על כך, ולכן התמקדו בדברים שאתם יכולים לשלוט בהם. - נסו לסנן את המחשבות שלכם. זה לא קל, והרבה פעמים נעשה בטיפול, אך לא כל מחשבה ראויה להיחשב, ובטח שלא להתיישב בראש שלכם ולהקים מאחז שמסרב להתפנות. מחשבות קטסטרופליות חוזרות ונשנות לא ישנו דבר בתחושת השליטה שלכם (מלבד מלגרום לכם להרגיש יותר ויותר חסרי שליטה) ולא ישנו את חוסר הודאות שאתם נמצאים בו, ביחד עם שאר העולם. לכן כדאי לנסות ולהגביל את המחשבות מהסוג הזה, ולהזיז אותן הצידה. אחד הדברים הקשים בכך הוא שזה מאלץ אותנו לקבל את התחושות הקשות של אי ודאות וחוסר שליטה, דבר שקשה לקבל בפני עצמו מבלי קשר לקורונה, ולעיתים קרובות תהליך שמורכב לעשותו לבד. בכל מקרה כדאי לשמור על היגיינה גבוהה ולהקפיד על הוראות משרד הבריאות. במידה ואתם לא מצליחים להפחית את רמת החרדה שלכם, כדאי לשקול לפנות לטיפול. רשימת מקורות מידע מהימנים אודות וירוס הקורונה: עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל בעברית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל ברוסית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל בערבית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל באנגלית עמוד ייעודי של עמותת מדעת אודות קורונה - עמותת מדעת נאבקת בפייק ניוז אודות נושאים רפואיים, היא אינה קשורה לממשלה או למשרד הבריאות, אך המידע המתפרסם דרכה אמין ומאומת. עמוד ארגון הבריאות העולמי אודות וירוס הקורונה (אנגלית) המרכז למניעת התפשטות מחלות של ארה"ב (CDC) המקבילה האירופאית ל-CDC

חירות, עבדות ומה שביניהן

פסח, אביב. האוסציאציה הראשונה שעולה לרבים מאיתנו בהקשר הזה היא "חופש", ולא רק בגלל החופש הארוך (מדי?) של הילדים מהגן ובית הספר. הרי פסח מכונה "חג החירות" על שם היציאה מעבדות מתמשכת והחירות שקיבלו בני ישראל מפרעה והמצרים. ואף יותר מכך – בהגדה שנהוג לקרוא בליל הסדר נכתב "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" – מצווה עלינו לראות את עצמנו כמי שזכו בחירות שלהם ואינם עבדים עוד. אבל אנחנו חיים במאה ה-21, ופרעה קבור אי שם באחת הפירמידות, ואין יותר עבדות. קשה לנו קצת לדמיין איך זה להיות עבדים, כי נולדנו אל תוך חופש ואנחנו רואים את עצמנו כחופשיים. אנחנו אחרי המהפיכה הצרפתית שהולידה סדר חברתי חדש, אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית שביטלה את העבדות, ובאופן כללי אנחנו נוטים לחשוב שהמושג "עבדות" כבר לא שייך לעולם שבו אנחנו חיים – אנחנו לא רכוש של אף אחד. אך האם זה אומר שאנחנו באמת חופשיים? האם זה אומר שאנחנו לא עבדים למישהו או משהו אחר? האם אין איזה פרעה קטן ומרושע שאומר לנו מה לעשות? האם אנחנו באמת חיים כפי שאנחנו רוצים לחיות, או שמא חלקים מהחיים שלנו מוכתבים על ידי דבר אחר? בואו נחשוב על עבודה, למשל. בעולם שגלובליזציה היא אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שהוא עובר, העבודה הולכת ונוגסת עוד ועוד חלקים מהחיים. שעות העבודה הולכות ומתארכות ונכנסות לא פעם גם לשעות הלילה, הורים לילדים מגיעים הביתה מותשים אחרי יום עבודה ארוך ולעיתים אף אוספים את ילדיהם מצהרונים רק בשעות הערב. לעיתים קרובות כשחוזרים הביתה כבר מותשים כל כך שהדבר היחיד שרוצים לעשות זה מה שדורש מאיתנו הכי מעט אנרגיה – נגיד לבהות בנטפליקס. לעיתים זה יכול להיות הרסני עבור מערכות יחסים משום שהיכולת להתעניין בבן/בת הזוג ולנהל דיאלוג שמראה כמה קרובים וחשובים הם פשוט נפגעת. והעבודה לא תמיד נשארת מאחורינו, היא גם באה איתנו הביתה – אי מיילים דחופים, טלפונים ניידים שלא מפסיקים לצפצף עם הודעות דחופות למחר בבוקר, עבודה מול לקוחות במדינות ששעות העבודה שלהן מקבילות לאחת בלילה שלנו, כל אלה תורמים לכך שהעבודה חודרת לכל חלקה בחיים שלנו. לעיתים גם לחופשות. הניידים פולשים לחיים שלנו גם בלי קשר לעבודה. נסו לעצור ולהיזכר מתי בפעם האחרונה נפגשתם עם חבר או חברה, ובמשך כל הפגישה הטלפון של שניכם זכה להתעלמות מוחלטת ואף אחד לא הרים אותו כדי לראות איזה הודעה הוא קיבל עכשיו. אז האם אנחנו באמת חופשיים? ממה ולמה קשה לנו כל כך להתנתק ולמה חשוב כל כך שנהיה זמינים בכל רגע נתון, לא משנה מה אנחנו עושים? מה בהתנתקות הזו מפחיד כל כך עד שהיא מונעת מאיתנו לפנות זמן לעצמנו וליקרים לנו ולהראות להם עד כמה הם משמעותיים וחשובים? דוגמה נוספת, שיכולה להיות מפתיעה במקצת, היא הרגשות שלנו, והמחשבה על כך שאנחנו עבדים להם היא לא מחשבה אינטואיטיבית עבור כולם, אבל בחלק מהמקרים הם לחלוטין האדון ואנחנו העבד. בהקשר הזה אנחנו יכולים לחשוב גם על רגשות שליליים וגם על רגשות חיוביים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש רגשות שליליים והנטיה הטבעית שלנו היא לרצות להימנע מהם. אבל לפעמים, בלי שאנחנו שמים לב הרצון הזה מוביל אותנו לדפוס התנהגות שבו אנחנו נמנעים מלנסות ולעשות דברים שאנחנו רוצים, רק כי אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שלא נצליח ונרגיש רע אחרי זה, ובצורה הזו אנחנו מוצאים את עצמנו נשלטים על ידיהם. לפעמים אנחנו גם מפתחים כלפי הרגשות השליליים יחסי אהבה-שנאה. אנחנו לא באמת אוהבים אותם, אנחנו לא באמת אוהבים חרדה או דיכאון למשל, אנחנו לא באמת אוהבים להיות מלנכוליים כל הזמן, אבל באותו הזמן אנחנו גם לא יכולים בלעדיהם – עם הזמן הם עלולים להפוך לחלק גדול ומשמעותי כל כך מהאופן שבו אנחנו מכירים את עצמנו וחושבים על עצמנו, שאנחנו מתקשים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. גם במקרה הזה, הם משרתים משהו שאנחנו חוששים לאבד ובאופן הזה שולטים בנו. אבל לא רק רגשות שליליים עלולים להפוך לאדון, גם רגשות חיוביים. כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון לטוב ולחוות כמה שיותר רגשות חיוביים הוא טבעי ואנושי. אבל כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון הזה עלול להפוך לכזה שאנחנו מתמכרים עליו ועושים כל שביכולתנו כדי להרגיש רק רגשות חיוביים. אנחנו מחפשים בלי הפסקה אחרי חידושים וריגושים, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו במרדף אחרי משהו שלא ברור איפה הוא נמצא, משהו שהרבה פעמים אנחנו קוראים לו אושר, והמרדף אחרי אושר הוא מטרה נעה שעלולה לגרום לנו לחשוב שאם נרפה ממנה ולו רק לרגע, היא תעלם לבלי שוב. ומה קורה בזמן הזה? החיים. ואם אנחנו עסוקים כל הזמן בלרדוף אחרי משהו, אנחנו מפספסים חלק גדול מהם, ובצורה הזו גם רגשות חיוביים עלולים לצמצם את החוויה האנושית ולהפוך אותנו לעבדים. אז נכון, פרעה קבור עמוק באדמה וברוב המוחלט של העולם אין עבדות, אבל זה לא אומר שאנחנו חופשיים לגמרי. בחיבור " אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כתב ז'אן פול סארטר ש"האדם נידון לחופשי. נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו". החופש, אם כך, הוא מימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בנו להתנהל בעולם כמי שיכולים לנהל את חייהם מתוך מודעות, בחירה ואחריות, ולא מתוך טייס אוטומטי שפועל לפי אלגורתים אם-אז. להיות מסוגלים לנהל עם עצמנו (ועם אחרים) דיאלוג כנה, שמאפשר להבין את הרצונות והצרכים שלנו, לדעת מה מניע אותנו ומה חוסם אותנו, לדעת שיש לנו אפשרויות ומה הן, ולקבל החלטות שיכוונו את החיים שלנו באופן הטוב ביותר עבורנו מתוך רצון לגדול ולא מתוך פחד. זה יכול להיות במשפחה, עם בני/בנות זוג, בעבודה, ובכל מקום שתחשבו עליו. הסיפור של ההגדה מתחיל בשבר – יחץ, הזמן שבו שוברים את המצה ומחביאים חצי ממנה. וכמו שליל הסדר לא יכול להסתיים עד שלא מוצאים את האפיקומן ומביאים לאיחוד מרגש (בעיקר לילדים) בין שני חצאי המצה, גם החופש שלנו לא יכול להתממש כל זמן שאנחנו מחביאים מעצמנו חלקים פנימיים. החופש האמיתי אם כך, הוא היכולת שלנו לפקוח עיניים, לראות ולהיות מסוגלים להתמודד עם כל חלקי הנפש שלנו. יכול להיות שאת חלקם נאהב פחות מאחרים, אבל אם לא נדע על קיומם, לא נהיה חופשיים ולא נוכל לשנות אותם. #אושר #חרדה #חגים #דכאון #פחד #תקיעות #כישלון

מרגישים תקועים? תחשבו איך, לא מה

חלק גדול מהאנשים שאני פוגש בקליניקה חולקים דבר משותף – הם מתארים תחושה של תקיעות או חוסר מנוחה. שרון מספרת שהיא מרגישה משועממת עם החיים שלה – העבודה אותה עבודה, השגרה אותה שגרה, והיא מפנטזת על עבודה חדשה, חופשה אקזוטית, תספורת חדשה או אולי לעבור למדינה אחרת. ירון מכיר בכך שהוא חווה משבר אמצע חיים – הוא מרגיש לכוד וחסר מנוחה, חושב שיש לו עוד 20 שנים טובות במקרה הטוב והוא ממש לא רוצה שהן ימשיכו להיות כמו 20 השנים האחרונות. לכולנו יש תקופות ומצבים שבהם אנחנו מרגישים תקועים, משועממים, לכודים. מצבים בהם אנחנו מרגישים שהחיים שאנחנו חיים הם לא החיים שאנחנו רוצים, שאנחנו על טייס אוטומטי. האינסטינקטים שלנו אומרים לנו שצריך לשנות משהו – להחליף עבודה, לעבור דירה, לצבוע את השיער, לאמץ כלב, לעשות דיאטה, לקנות סירה, לצאת לחופשה של חודשיים בקאריביים, לעשות ילדים. לעיתים השינויים האלה עוזרים ומספקים הקלה לזמן קצר. אבל לעיתים קרובות יותר, הבעיה המהותית היא לא לשנות את התוכן של החיים שלנו – מה אנחנו עושים בעבודה או מה אנחנו עושים בשעות הפנאי שלנו למשל – אלא המבנה או התהליך של איך אנחנו מנהלים את החיים שלנו. אנחנו מרגישים תקועים כי אנחנו צריכים לגשת לחיים שלנו מזוית אחרת. תוכן מול תהליך באופן כללי, ניתן לחלק תקשורת לשני חלקים – תוכן ותהליך. תוכן הוא השאלה מה, עובדות, שמות עצם: הכותרות שמדברים עליהן בישיבות צוות, הפינג פונג בויכוח מהערב הקודם על כמה כסף מוציאים על מצרכים. תהליך הוא השאלה איך, מעשים, פעלים: לא הכותרות שמדברים עליהן בישיבת הצוות, אלא האופן שבו דניאל משתלט עליהן והופך אותן לחסרות תועלת. לא השאלה על מה אנחנו מוציאים כסף, אלא העובדה שבכל פעם שאנחנו מדברים על כסף זה הופך לויכוח. מפל הוא תוכן. המים שנופלים הם תהליך. אנחנו 'מתוכנתים' להתמקד בתוכן, בעיקר כשאנחנו אמוציונליים. כשהויכוח על כסף מתחיל (או באמת, כל ויכוח אחר) שני הצדדים מתחילים לשלוף עוד ועוד תוכן כדי להראות שהם צודקים – הודעות סמס, קבלות מהסופר, חיובי אשראי וכו'. או כשיש לנו איזו פריחה לא מוסברת ביד או כאב לא ברור בברך – אנחנו מבלים שעתיים ברחבי האינטרנט, נעזרים בד"ר גוגל כדי לגלות כל אבחנה אפשרית, כל גורם שעולה על הדעת, וכל טיפול שקיים (טיפ: תנסו להימנע מזה, אבחון עצמי באינטרנט בד"כ רק מגביר את הלחץ והחרדה). המוח הרגשי שלנו אומר לנו שאם רק נמצא את התוכן הנכון נשנה את התהליך ונרגיש טוב יותר – בן/בת הזוג שלנו יבינו סוף סוף שאנחנו צודקים והדאגה בקשר לפריחה ביד תדעך. תהליך לא מתפקד בשונה מהחשיבה האוטומטית שלנו, מה שנמצא בבסיס המצבים האלה הוא לרוב תהליך, ולא תוכן. החרדה של אבנר מתמקדת בכל פעם בדאגה הגדולה של אותו היום – העבודה שלו, הבריאות שלו – אבל מה שלא משתנה הוא תהליך הדאגה עצמו והתסריטים הכי גרועים שהוא מצליח לדמיין שמזינים את החרדה. איריס מרגישה לכודה במערכת היחסים שלה, אבל זה לא (רק) התוכן של הנישואים שלה שמהווה בעיה, אלא התגובה שלה לכך והרמת הידיים שלה אל מול מה שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את המצב ואת הדברים שמדכאים אותה (לכל כיוון). הכעס של מיכל הוא יוצא דופן, אבל בעוד שהדברים עליהם היא כועסת (התוכן) משתנים, העובדה שהיא לא מצליחה לווסת את הרגש שלה לא משתנה. האימפולסיביות של יניב גורמת לו לבזבז כסף על הדבר הראשון שעולה בדעתו, אבל מה שנשאר אותו דבר כל הזמן הוא האימפולסיביות. שינוי פרדיגמה כך שאולי הדבר הנכון לעשות הוא להסתכל על התהליך של המצב שלכם שמונע מכם לפתור בעיות, לקבל החלטות נכונות (עבורכם) או להרגיש טוב יותר באופן כללי, ולא על התוכן של המצב. אולי זה הזמן הנכון להפסיק לסדר מחדש את הכיסאות על הסיפון של הטיטאניק, להרים את הראש ולראות את התמונה הרחבה, זו שיש בה קרחון ענק שמאיים. הנה כמה נקודות שמהן אתם יכולים להתחיל: התמקדו ברוצה, לא בצריך – מה שמצית לעיתים קרובות משברים אישיים ותחושת תקיעות הוא הצורך להפסיק לבנות את החיים לפי חוקים מסויימים שיש לכם בראש שמכתיבים מה אתם צריכים לעשות ושלפיהם פעלתם במשך זמן רב, ובמקום זה להתחיל לבנות את החיים לפי הדברים שאתם רוצים. נסו לשנות את צורת החשיבה מ"מה אני צריך/ה לעשות" ל"מה אני רוצה לעשות". למדו לנהל עימותים – אם אתם חוששים מעימותים או מתגובות רגשיות חזקות של אחרים, אתם נושכים את הלשון, הולכים על ביצים, מתאימים את עצמכם ושמים אחרים לפניכם. ללמוד לנהל, להתמודד ולשאת עימותים יעזור לכם להפסיק לשים את עצמכם בצד, לפחד פחות ולהתקרב יותר לדברים שאתם רוצים. למדו לווסת את הרגשות שלכם – כאן אנחנו חוזרים לאיך הויכוחים שלכם נראים – כועסים, אימפולסיביים וחרדתיים? או שקטים? מחקרים מצביעים על כך שויסות רגשות היא אחת ממיומנויות המפתח לחיים טובים יותר. אלה שנאבקים בוויסות הרגשות שלהם – למשל חרדה, כעס או אימפולסיביות – לרוב גם חווים מערכות יחסים פחות טובות, קשיים במקום העבודה וקשיים בקבלת החלטות. סדרו מחדש עדיפויות – זה המקום בו מכבים את הטייס האוטומטי, ובמקום זה לוקחים צעד אחורה באופן אקטיבי כדי לראות את התמונה הגדולה של החיים שלכם. לא רק לקבל החלטה לבלות יותר זמן עם המשפחה למשל, אלא באופן מודע לעשות ריסט לסדר העדיפויות ולבנות אותו מחדש על בסיס רצונות וצרכים שלא קיבלו מענה. שחררו את העבר – אם אתם חושבים על ומהרהרים בעבר בלי הפסקה, אתם ככל הנראה מריצים שוב ושוב את אותן סצנות של כאב וחרטה, וכנראה גם שואלים את עצמכם בלי הפסקה למה זה קרה. לשחרר את העבר פירושו להפסיק את ההילוכים החוזרים האלה. המפתח לכך הוא לעשות באופן פרו אקטיבי דברים שיכולים לעזור לכם לסגור את המעגל – לשלוח מייל לאדם השני, לכתוב את המחשבות שלכם, להפוך את מה שלא נאמר למילים ממשיות. לשחרר את העבר זה לשנות את המוקד ולבנות את העתיד באופן אקטיבי למרות המשיכה של העבר. שינוי המוקד הזה מחליש את הכח של העבר ומאפשר לכם להסתכל קדימה. פתרו נושאים בסיסיים שמקשים עליכם לפתור בעיות – זה השילוב של הסעיפים הקודמים ביחד – ויסות רגשות, עימותים, סדרי עדיפויות צריך ורוצה. אלה נושאים כרוניים ומתמשכים כמו למשל טארומה לא פתורה שגורמת לכם לא רק לטריגרים עכשיווים, אלא גורמת לכם גם לחשוש ממערכות יחסים, או לאי אמון באחרים או לפחד לבקש עזרה. זה גם המקום לשים לב התמכרויות שלא קיבלו תשומת לב ומעוותות את מוקד ההתעסקות שלכם או מצבים רגשיים או רפואיים (למשל דכאון מתמשך או הפרעת קשב וריכוז שעלולים להסיח את דעתכם ולמנוע מכם לתפקד בצורה המיטבית) מתמשכים שהוזנחו. הצעדים הבאים כשאתם מסתכלים אחורה, על השנים האחרונות של החיים שלכם, היכן הקשיים שלכם והמקומות שאתם תקועים בהם? האם חלק מהבעיות והדפוסים האלה מונעים מכם להרגיש טוב ולהתקדם בכיוון שאתם רוצים? אם אתם מזהים כאלה, זה הזמן להתחיל לשנות אותם, בצעדים קטנים. אל תתמקדו בתוכן – בויכוח ספציפי, או בחרטה מסוימת – אלא בשאלה הגדולה יותר של איך אתם מתמודדים עם מצבים כאלה. ואז, צעד אחרי צעד התחילו לשנות אותם – אימון לויסות הרגשות, לחשוב איך לסגור מעגל ולהמשיך הלאה, פתרון הנושאים שבבסיס הדברים. התמקדו בדברים קונקרטיים ובהתנהגויות שאתם רוצים לשנות, פנו לעזרה כדי לקבל את התמיכה והכלים שאתם זקוקים להם כדי להתקדם. תוכן הוא מטרה נעה, תהליך הוא היכן שהחיים מתרחשים. * כל השמות בדויים, הסיפורים אמיתיים. #אותנטיות #חרדה #מחקרים #דכאון #משמעות #פחד #הצלחה #תקיעות

אני דואג, משמע אני קיים

המשפט הכי מפורסם בפילוסופיה הוא ככל הנראה משפט הקוגיטו של רנה דקארט - "אני חושב, משמע אני קיים" ("Cogito, ergo sum") – בעזרתו ניסה להוכיח את קיומו מעבר לכל הטלת ספק. החושים יכולים לתעתע בנו, ולכן אינם מספיקים לדקארט כדי להאמין שהוא באמת קיים ולא מדובר באשליה או תעלול של שד מתעתע כמו שחשב בשעת לילה אי שם בצרפת כשהוא לבוש כותונת שינה. אבל אם אני מטיל ספק בחושים שלי, אני חושב מחשבה אודותיהם, ואם יש מחשבה אז יש ישות שחושבת אותה, והישות הזו היא אני, אפשר לחזור לנשום. כך דקארט הרגיע את עצמו שהוא אמיתי ולא אשליה. אבל מה שהצליח להרגיע את דקארט במאה ה-17 כבר לא מספיק היום, ובנינו, רוב האנשים לא מטילים ספק בזה שהם אמיתיים. הם יודעים שהם אמיתיים, הם יודעים שהם קיימים, לפחות במובן הפיזי. מדובר גם במשפט שיכול להיות אחד מדגלי הרציונליות, ובני אדם לא תמיד רציונליים. חוצמזה, זה גם ממש תלוי במה בדיוק חושבים. אחד מסוגי המחשבות שמעסיקים חלק גדול מאיתנו הוא דאגה. אני פוגש את זה בכל יום בקליניקה – אנשים דואגים שהם לא מספיק טובים, דואגים שלא יאהבו אותם, דואגים שיחלו, דואגים שלא יצליחו, פשוט דואגים. התוכן משתנה מאדם לאדם, אבל הצורה נשארת זהה – מחשבה טורדנית לגבי העתיד ומה יקרה או לא יקרה בו. והמחשבה הזו, יש לה המון כח. מספיק כח כדי לשתק אותנו ולגרום לנו להתעסק במשהו שלא קיים ואין לנו מושג אם בכלל יקרה או לא ואם כן אז איך ומתי. אבל מה, זה נותן לנו יופי של תעסוקה, אף פעם לא חסר לנו מה לעשות כי תמיד אפשר לדאוג. אבל זה בדיוק העניין עם דאגה – היא נותנת לנו משהו לעשות, אבל לא מובילה אותנו לשום מקום. ממש כמו כיסא נדנדה, זזים, אבל נשארים במקום. קצת כמו ללכת תמיד עם מטריה בתיק במדינה שיורד בה גשם חודש וחצי בשנה למרות שזה בעיקר מכביד, לא נוח ומקמט את מה שיש לכם בתיק. כי אתם יודעים... מה אם. דאגה היא כמו המטריה, רק שהתיק לא על הגב שלכם אלא בראש שלכם, ובמקום שהיא תקמט את המחברות היא מקמטת את המחשבות, יוצרת בליטות של שליליות ובאופן כללי, פשוט מטרידה אתכם ומסיחה את דעתכם ממה שקורה ממש עכשיו. כי שוב, מה אם באמת ירד גשם? במקרים מסוימים זה נראה שהדאגה מעניקה לנו קיום. אם אתם נוטים להיות טיפוסים דאגנים, נסו לרגע לשאול את עצמכם "מי הייתי ללא הדאגה שלי?" זה לא שדאגה היא דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר, במצבים מסוימים יכולים להיות לה גם יתרונות – היא עשויה לסמן לנו שמשהו לא כשורה, היא משאירה אותו במודעות שלנו ובאופן הזה יכולה לדרבן אותנו לפתרון בעיות. הבעיה מתחילה כאשר הדאגה הופכת מזה, למשהו גדול יותר, מתמשך יותר ועקשן יותר. היא הופכת למחשבות רומינטיביות – באופן הפשוט ביותר מדובר בדאגה מתמידה ושחוזרת על עצמה שוב ושוב, מבלי להוסיף ידע חדש או פתרונות חדשים. מעין עיסוק שחוזר על עצמו שוב ושוב באותו הדבר בדיוק מבלי לשנות דבר במצב העיניינים. מה שכן קורה הוא שהמוקד של המחשבות הוא כבר לא הדבר שגורם לדאגה ולא מציאת פתרון, אלא לעיסוק אובססיבי למציאת והמצאת גורמי מתח חדשים ונוספים. למשל, במקום שדאגה מועילה תוביל אותנו לשאול "איזה דברים שליליים יכולים לקרות ואיך אני יכול/ה להתמודד איתם?" (פתרון בעיות) היא הופכת לשורת מחשבות שיכולה להיראות כך: "למה אני כזה לוזר? למה קיבלתי החלטות כאלה גרועות שהובילו אותי למצב הזה? למה אני לא יכול להתמודד? מה יקרה אם אני אמשיך להרגיש ככה?" . זה קצת כמו העלאת גרה – לועסים, בולעים, מעכלים, ואז לועסים שוב את אותו הדבר. אלא שאנחנו לא לומדים ולא רואים שום פרספקטיבה חדשה בתהליך המתיש הזה. מחקרים מראים שמחשבות רומינטיביות מהסוג הזה קשורות לרמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה, ושהן גורמות לנו להרגיש רע יותר בנוגע למצב. אחת המוטיבציות למחשבות מהסוג הזה הוא רצון להבין את גורם המתח ומה המשמעות שלו לחיים שלנו – שזו בהחלט מוטיבציה חיובית – אבל מה שקורה בפועל ברוב המקרים הוא שאנחנו מתמקדים ונתקעים בעבר במעין לופ של האשמה וביקורת עצמית. בנוסף, רומינציה גורמת לנו לתקיעות לא רק בעבר, אלא גם בהווה, ומונעת מאיתנו מלפעול על מנת למצוא פתרונות ומקשה עלינו לקבל החלטות ולהתחייב למסלול פעולה כזה או אחר. היא גם יכולה לגרום לתחושת בושה ולרצון להתרחק ולהסתגר, במקום להתמודד באופן אקטיבי. זה יכול להוביל לצריכת אלכוהול או אכילה מופרזת למשל, כאמצעי להשכיח מאיתנו את התחושות השליליות והקשות ולא להתמקד בביקורת עצמית ובושה. בסופו של דבר, מחשבות מהסוג הזה הופכות למלכודת מחשבתית שמצדיקה לכאורה התנהגות הימנעותית ואי לקיחת אחריות על פתרון בעיות ושינוי המצב, וגם על חיי היום יום שלנו. ואם כל זה לא מספיק, יכולות להיות לכך השפעות הרסניות גם על מערכות היחסים שלנו. מה אפשר לעשות במקום זה? אחד הדברים שיכולים לעזור במצב כזה הוא לשנות את דפוס החשיבה מדאגה לפתרון בעיות. פתרון בעיות דורש מאיתנו להגדיר בעיה באופן כזה שניתן לעשות משהו לגביה, ולרוב בניסוח בצורת שאלה (למשל: איך אני יכול להתכונן לאובדן הכנסה אפשרי? איך אני יכול ללמוד לקבל שבת/ן הזוג שלי לשעבר המשיכו הלאה? וכו'). ברגע שיש לנו בעיה מוגדרת, קל לנו יותר לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיה, ועל ההשלכות האפשריות של כל אחד מהם ("מה יכול לקרות אם אעשה X?"). באופן כזה, קל לנו יותר לחשוב על ולנתח את המצב באופן כזה שמקדם אותנו לעבר פתרון ושיפור של המצב, ולבחור את הפתרון שנראה לנו המועיל והטוב ביותר עבורנו וליישם אותו. ממש בקרוב אעלה פוסט נוסף על הפונקציה והחשיבות של דאגה, ועל האופן בו אפשר לשנות אותה ולרתום אותה לטובתנו. אם אתם לא רוצים לפספס אותו, הירשמו לקבלת עדכונים מהבלוג (ותקבלו עדכונים אך ורק על פוסטים חדשים, מבטיח). #כישלון #פחד #מחקרים #חרדה #דכאון #משמעות #פילוסופיה

למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה: "The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…" האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה בה מטרתם של אינדיבידואלים היא "להיות מאושרים" ובזה מסתכמים החיים שלהם? לא יודע מה איתכם, אבל אני לא, ואסביר למה. בימי התואר הראשון שלי היתה לי חברה טובה (היי תמר) שבאחת ההפסקות בין השיעורים אמרה לי שהיא מרגישה שכולם סביבה חושבים שהיא שמחה כל הזמן, ושזה מדכא אותה, כי זה לא נכון אבל זה גורם לה להרגיש שהיא צריכה להיות שמחה בכל מחיר. אני יכול להבין למה אנשים סביבה חשבו ככה, אבל אני יכול להבין עוד יותר למה היא הרגישה לא טוב עם זה. כשאושר הופך למטרה, כשכולם חושבים שהם (ואחרים) צריכים להיות שמחים כל הזמן, זה משטח את החוויה האנושית לרגש אחד, ובמובלע מעלה טענה שכל הרגשות האחרים – כמו עצב - לא לגיטימיים. סליחה, אבל זה קשקוש. זה חלק ממה שמוביל אנשים להגיד "קח את זה בקלות" או "צא מהבאסה" לאנשים עם דיכאון, וזה אסון, זה הדבר האחרון שצריך להגיד להם. במקום זה, עדיף לשבת לידם, להיות איתם, ולהבין שהם לא יכולים פשוט "לצאת מזה". לשהות איתם ולהבין את הכאב שלהם. החיים האנושיים מורכבים מטווח עצום של רגשות, וכולם לגיטימיים באותה המידה. אם ננסה לבטל חלק מהם, אם נחשוב שרגשות שליליים הם משהו שאנחנו לא צריכים להרגיש, נפסיק להיות בני אדם. כאב ועצב הם חלק טבעי ובלתי נמנע מהחיים. נכון, הם לא נעימים, אבל אי אפשר לא להרגיש אותם מבלי לוותר גם על הרגשות החיוביים. נסיון לא להרגיש ולא להכיר בהם יגמר בלא להרגיש כלום, גם לא אושר. אז למה אני חושב ש"יום האושר הבינלאומי" הוא רעיון רע? כי הוא מחנך אנשים לחשוב שאושר הוא מטרה, ושאושר הוא דבר שצריך לרדוף אחריו, וכי הוא פוסל טווח עצום של רגשות חיוניים לחיים. אני פוגש בקליניקה לא מעט מקרים של אנשים שמרגישים רע, מכל מיני סיבות, ופשוט מחפשים ולידציה לרגשות שלהם, הם רוצים להרגיש שזה בסדר שהם מרגישים ככה, ורק אחר כך לנסות להרגיש אחרת. ימים כמו "יום האושר הבינלאומי" מביאים לתוצאה הפוכה. #אושר #מצבירוח #דכאון #חרדה #אותנטיות

פחד מהצלחה - הסברים אפשריים ודרכי התמודדות

כולנו נתקלים לפעמים במצבים של תקיעות וחוסר התקדמות. אנחנו רוצים להשיג משהו, אנחנו משקיעים בכך הרבה משאבים ומכוונים את עצמנו להצלחה, ולפעמים למרות הרצון, המאמצים וההשקעה אנחנו לא מצליחים להגיע לשם. לעיתים קרובות, ובאופן אינטואיטיבי, נהוג לחשוב שמה שעוצר אותנו במצבים כאלה ומונע מאיתנו את ההתקדמות הוא הפחד מכישלון. ואכן, הפחד מכישלון יכול לגרום לכך, אך לעיתים קרובות זהו דווקא הפחד מהצלחה שגורם לנו להתנהגות הרסנית, לא מודעת, שבאופן פרדוקסלי מונעת מאיתנו להגשים ולהשיג את הדבר אותו אנחנו רוצים ושבו אנחנו משקיעים את מיטב המשאבים שלנו.הצלחה היא משהו שכולנו רוצים, ולמרות שמדובר בדבר חיובי ונחשק, היא מביאה איתה אתגרים ייחודים ושינויים רבים, כאלה שאין לנו צורך להתמודד איתם לפניה. אותם שינויים ואתגרים, יחד עם הרצון להימנע מלהתמודד איתם, עלולים להוביל אותנו לאמונות שגויות, לעיוורון להתנהגות שלנו ולמצב, ולהרס הזדמנויות והאפשרות לממש אותן. הפחד מהצלחה הוא דבר חמקמק, הוא פחד מתוחכם שיודע להסוות את עצמו היטב כמו זיקית ותיקה בג'ונגלים המנסה לברוח מטורפים ומתחפשת. הנה כמה הסברים אפשריים לפחד מהצלחה. תסביך אדיפוס ההסבר שמספקת זוית הראיה הפסיכואנליטית הוא ככל הנראה ההסבר הותיק ביותר, ומדובר ברעיון בן יותר ממאה שנים, אותו הגה לא אחר מאשר זיגמונד פרויד. פרויד תאר מצב שבו ברגע מימוש המשאלה או הגשמת הפנטזיה – הוא רגע ההצלחה – אנחנו נתקפים בפחד וייסורים שלעיתים קרובות מלווים בהתנהגות שבכוחה להרוס את מה שבדיוק השגנו, וזאת במקום להרגיש שמחה וסיפוק. פרויד קרא למצב הזה "נוירוזת הצלחה". המחשבה האנליטית שמאחורי רעיון נוירוזת הצלחה היא שהצלחה עשויה להתפרש ולהיתפס כמימוש של דחפים אדיפליים לרצח אב, ממש כמו המלך היווני מהטרגדיה של סופוקלס. המחשבה האנליטית בנוגע לפחד מהצלחה היא מעט קיצונית, ורבים לא יתחברו אליה באופן הניסוח הזה (ובצדק, אם אתם שואלים אותי), אך ניתן לחשוב עליה גם בצורה מעט אחרת, שאולי קלה יותר להבנה – ההצלחה והאפשרות להצליח אינן בהכרח ביטוי לאותם דחפים אדיפליים לא מודעים אודות לרצוח את אבינו, אבל ייתכן שהצלחה היא ביטוי לכך שאנחנו טובים יותר מההורים שלנו, מצליחים יותר, מתקדמים יותר, וזה עלול לעורר רגשות אשמה מהם אנחנו מנסים להימנע, ולכן מחבלים בהצלחה (באופן דו משמעותי) שלנו. תסביך יונה לעומת ההסבר האקסצנטרי של החשיבה הפסיכואנליטית, ישנו הסבר אחר שהוצע על ידי אברהם מאסלו – אחד התיאורטיקנים החשובים והבולטים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, וזכה להיקרא על שם הדמות התנ"כית של יונה הנביא. בראש פירמידת הצרכים המוכרת של מאסלו נמצא הצורך למימוש עצמי, הוא הצורך בהצלחה. לטענתו של מאסלו, בכל אחד מאיתנו קיימים הפוטנציאל והכישורים לאותו מימוש עצמי, אבל בו בזמן הם גם מעוררים גנו פחד טבעי לממש אותם. מעין פחד להכיר ביכולות שלנו, בכח שלנו ובכשרונות שלנו. אם תרצו, פחד להכיר ב"ייעוד" שלנו ובאחריות שתהיה לנו אם נממש אותו. הפחד הזה, כך לפי מאסלו, הוא פחד שמובנה בקיום האנושי ובכוחו למנוע מאיתנו להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו, הגרסה שמממשת את מלוא הפוטנציאל שלה. הפחד הזה יכול להיות חזק כל כך עד שנעדיף (באופן לא מודע) להישאר במקום שבו אנחנו נמצאים, ביחד עם רוב האנשים, ונוכל רק לפנטז ממה שהיינו יכולים להיות ולהתרגש מכך. חשש מאובדן זהות ומהלא נודע כל הצלחה היא שינוי, וגם אם מדובר בשינוי חיובי שנעשה ביוזמתנו, שינוי יכול להיות דבר מפחיד. שינוי משמעותו מעבר מאיזור מוכר לטריטוריה זרה שאינה מוכרת לנו. שינוי משמעותו כללי משחק חדשים, נורמות התנהגות אחרות, ואם אנחנו לא מכירים את הכללים ואת הנורמות, אנחנו חוששים מהן. נסו לרגע להיזכר במצבי מעבר ושינויים כאלה – היום הראשון שלכם בעבודה חדשה, בצבא, בבית הספר, אולי מעבר למדינה אחרת. באופן טבעי, לצד התרגשות ושמחה, זה יכול לגרום לנו גם לפחדים וחששות, שעלולים להיות חזקים מספיק כדי לגרום לנו להימנע מאותו מעבר.אבל השינוי שכרוך בהצלחה ומגיע ביחד איתה הוא לא רק שינוי בחוקי המשחק, הוא גם שינוי בזהות שלנו. נסו לחשוב על כמה אנשים שמעתם ש"מאז שהצליחו הם כבר לא אותו הדבר". אנחנו יודעים (לפחות ככה אנחנו מקווים) מי אנחנו עכשיו פחות או יותר, אבל מי נהיה אם נצליח ונגשים את החלומות שלנו? מי יבטיח לנו שמערכות היחסים שאנחנו אוהבים וחשובות לנו ימישכו להתקיים כמו שהן? שהחברים שלנו ישארו חברים שלנו ושהיחס שלהם אלינו (ולא פחות חשוב, היחס שלנו אליהם) לא ישתנה? שלא יעלה לנו השתן לראש או שכמו קצינים צעירים נחלה בסג"מת? שלא נהפוך לאדם אחר ונאבד מגע עם מי שאנחנו היום? התשובה המפחידה היא שאף אחד לא יכול להגיד לנו אף אחד מהדברים האלה. גם במקרה הזה, הפחד מאותם הדברים מספיק חזק כדי לגרום לנו לחשוש מהשינוי עד כדי תקיעות והרס האפשרויות שלנו להצליח, לא בגלל הפחד מכישלון, אלא דווקא בגלל הדברים שעלולים לקרות אם נצליח. אלה לא ההסברים האפשריים היחידים לפחד מהצלחה. לצידם אפשר לחשוב גם על הרעב לעוד הצלחה שמתעורר כשהיא מתחילה ועל התוקפנות שיכולה לבוא עם זה, על כך שהמאמצים האדירים שאנחנו משקיעים כדי להצליח יתגלו כלא מועילים ובניגוד למה שאנחנו חושבים ההצלחה לא תעשה אותנו מאושרים או שמחים יותר ולא תעניק לנו את המשמעות עליה אנחנו חושבים, ואולי פשוט אם נצליח באמת לא יהיה לנו יותר זמן לשום דבר אחר. ההסברים האפשריים האלה לפחד מהצלחה הם לא התמונה המלאה, וראוי לחשוב גם על הצדדים החיוביים שיש להצלחה. אם אתם מרגישים תקועים ושלמרות הנסיונות והמאמצים אתם לא מצליחים להתקדם לעבר הצלחה, שקלו לפנות לטיפול ולפרק את מה שמונע מבעדכם להצליח. #הצלחה #פחד #כישלון #אושר #משמעות

דחיינות - ככה תתמודדו איתה

מכירים את זה שאתם צריכים לשבת לכתוב עבודה למשל, ואתם ממש משתדלים ומכינים לעצמכם את סביבת העבודה באופן מושלם ככה שלא יהיו לכם הסחות דעת, ופתאום אתם מוצאים את עצמכם מחליפים נורה בחדר המדרגות או מקפלים כביסה או מחליטים להבריק את הכוסות שסבתא הורישה לכם? אם לא, אתם יכולים לסגור את החלון הזה ולעבור למטלה הבאה שמחכה לכם. אבל אם כן, אז אתם כנראה אחד מחמישה אנשים (או אחד מאחד וחצי אם אתם סטודנטים) שסובלים מדחיינות והפוסט הזה הוא במיוחד בשבילכם. מה זה דחיינות? למה זה? ומה אפשר לעשות? בפשטות, דחיינות היא עיכוב מכוון (גם אם לא מודע) בהתחלה או השלמה של מטלה. דרך אחת לחשוב על זה היא כעל הפער בין הזמן שבו אתם מתכננים לבצע מטלה לבין הזמן שבו אתם עושים את זה בפועל. הפער הזה יכול להיות תוצאה של קושי להתחיל את המשימה, או קושי להשלים אותה אחרי שכבר התחלתם. מדובר בתופעה נפוצה באופן כמעט יוצא דופן, כאשר מחקרים מצביעים על שכיחות של כ-20% באוכלוסיה הכללית, וכ-70% (!!) בקרב סטודנטים. כולנו חוטאים בהתנהגות כזו לפעמים, גם אם אנחנו לא סטודנטים. אבל לדחיינות עשוי להיות מחיר כבד שיכול להתבטא בפגיעה ממשית בתפקוד. דחיינות גורמת לאנשים לא רק לא ללמוד למבחן או לא לכתוב עבודה לסוף קורס באוניברסיטה, אלא גם לא לקבוע תורים לבדיקות וכתוצאה מכך להזנחת הבריאות, לא לשלם חשבונות וכתוצאה מכך צבירת חובות, לא לנקות וכתוצאה מכך צבירת לכלוך בבית (שיכול להוביל לריחוק חברתי) ועוד. במצבים כאלה ודומים להם יש חשיבות מיוחדת לטפל בבעיה. באופן כללי, ניתן לחלק את הגורמים לדחיינות לשתי קבוצות – גורמים שקשורים למטלה, וגורמים שקשורים לאדם. גורמים הקשורים למטלה מידת הקושי של המטלה – באופן צפוי, אך טבעי, ככל שהמטלה קשה יותר כך יש סיכוי גבוה יותר שנרצה לדחות אותה. יש לנו נטיה לחשוב שמטלות קשות יותר הן גם מסובכות יותר ושיש סיכוי קטן יותר שנצליח לעמוד בהן בהצלחה. מכיוון שכך, נעדיף לעסוק במשהו נעים יותר, קל יותר, שלא מעמיד את היכולת שלנו במבחן שיכול להיות שניכשל בו. העיסוקים האלה נעימים יותר וכיפים יותר, ומשאירים את האגו שלנו שלם ולא פגוע, אך גורמים לכך שנדחה את הדבר שאותו אנחנו צריכים לעשות. משך הזמן של המטלה ומועד הסיום – ככל שמשך הזמן שנדרש להשלמת המטלה הוא ארוך יותר, כך עולה הסיכוי שנדחה אותה, במיוחד אם אין בדרך חיזוקים שיעודדו אותנו להמשיך. סביר להניח שבזמן הזה נעדיף לעשות דברים אחרים, אותם נוכל להספיק להתחיל ולסיים, מאשר להתחיל משהו שיקח לנו נצח. חישבו על זה כמו על ריצת מרתון אחת ארוכה שהמדליה מגיעה רק בסופה מול מספר ריצות קצרות יותר שבסוף כל אחת מהן יש מדליה. מה תעדיפו, להשקיע את אותו הזמן ולקבל מדליה אחת, או כמה? באותה נשימה אפשר להזכיר גם את הדד ליין – ככל שהוא רחוק יותר כך הסיכוי שנדחה את המטלה גדולה יותר, לעיתים מתוך הערכת חסר של הזמן והמשאבים שידרשו לנו להשלמתה. ככל שהדד ליין יתקרב כך יופעל עלינו יותר לחץ והסיכוי לדחיינות ילך ויפחת. ערך ורלבנטיות – יש מטלות שרלבנטיות וקשורות למטרות שהצבנו לעצמנו, ויש כאלה שכל מה שיש לנו להגיד עליהן זה I couldn’t care less – הן פשוט לא קשורות לשום דבר בחיים שלנו. למטלות מהסוג הראשון נייחס ערך רב יותר, ולכן סיכוי נמוך יותר שנדחה אותן. אבל ככל שהמטלה תהיה רלבנטית פחות נייחס לה פחות ופחות ערך ובאופן מתאים יעלה הסיכוי שנדחה אותה. במילים אחרות, אם מדובר במטלה שקשורה לחלום חייכם, יש סיכוי נמוך יותר שתדחו אותה. אבל אם יש לכם נטיה להחליף חלומות על בסיס קבוע, סביר שהערך של המטרות שלכם ידעך מהר מאוד ובמקביל יהיה סיכוי גדול יותר שתפתחו דחיינות. מידת העניין של המטלה – מטלות שונות עשויות להיות מעניינות עבורנו גם אם הן אינן בהכרח קשורות למטרות גדולות יותר שהצבנו לעצמנו. ככל שהמטרה מעניינת יותר (בין אם היא רלבנטית ובעלת ערך ובין אם פחות), כך יפחת הסיכוי שנדחה אותה. במקביל, מטלה מסוימת יכולה להיות מאוד רלבנטית, אבל משעממת בצורה קיצונית, ובמקרה כזה הסיכוי לדחיינות יגבר. גורמים הקשורים לאדם דימוי עצמי – הדימוי העצמי שלכם נמוך? יש יותר סיכוי שתדחו דברים מטלות שונות. מדובר בתפיסה עצמית שלילית באופן כללי או תפיסה עצמית שלילית בנוגע ליכולת לביצוע מטלה ספציפית. אמונות מגבילות בסגנון "אני לא מוכשר מספיק/לא אחראי מספיק/לא מספיק" יגדילו את הסיכוי לא רק לכך שלא תשלימו את המטלה בזמן, אלא יפגעו בסיכוי שלכם לנסות בכלל. כן, גם "אני מתפקד טוב יותר תחת לחץ ומצליח רק ברגע האחרון" זו אמונה מגבילה שרק תעודד את הדחיינות שלכם. יכולת ארגון – גם כאן, ההיגיון שלכם טבעי ונכון – ככל שיכולת הארגון נמוכה יותר הסיכוי לדחיינות גבוה יותר, זאת משום שיכולת ארגון טובה מאפשרת לנו לתעדף דברים בצורה נכונה, וכך להתחיל מהדברים החשובים. כשמדובר בביצוע מטלות, החלפת המדבקה על תיבת הדואר שלכם כנראה לא באמת נמצאת בראש סדר העדיפויות למרות שבדיוק בזמן שהתיישבתם לכתוב זה הפך לדבר הכי דחוף בעולם. פרפקציוניזם – במחשבה ראשונה, הקשר בין פרפקציוניזם לבין דחיינות אינו אינטואיטיבי כל כך. אבל למעשה, מדובר בקשר די פשוט – פרפקציוניזם מציב בפני האדם סטנדרטים גבוהים מאוד לביצוע מטלה. כל כך גבוהים שלמעשה האדם מעלה בעצמו את רמת הקושי של המטלה, וכפי שהזכרנו קודם, ככל שהמטלה נתפסת כקשה יותר, כך הדחיינות עלולה להיות גדולה יותר. עבור הפרפקציוניסט, המטלות תמיד קשות יותר, אבל בגללו, ולא בגללן. כדי לעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים האלו יהיה צורך בהשקעת כמות עצומה של משאבים, וגם אז יש סיכוי שהמאמץ לא יצליח. עבור הפרפקציוניסט, עדיף לא לנסות כלל מאשר לא לעמוד בסטנדרטים המדוברים. אז איך מתמודדים עם זה? בתור התחלה, מתחילים להתמודד כבר עכשיו. אם הגעתם עד לכאן, אתם כבר יודעים שלדחות את זה לא יעזור לכם, ולכן אל תגידו "אני אעשה את זה מחר". הנה כמה דברים שאתם יכולים כדי להתגבר על דחיינות: 1. To Do List – כן, בטח שזה נשמע לכם הגיוני ואולי אפילו כבר ניסיתם את זה. השאלה אם עשיתם את זה נכון. כשאתם מכינים רשימת מטלות כזו, ודאו שהיא ריאלית ושהמטלות שרשומות כתובות לפי סדר עדיפויות נכון. דבר נוסף שכדאי לעשות הוא להכפיל את הזמן שאתם חושבים שיקח לכם להשלים כל מטלה. כן, ברור, אתם מוכשרים ובעלי יכולות טובות מספיק להשלמת המטלה, אין ויכוח על זה. אבל אתם בני אדם, ובני אדם סובלים מהטיה קוגניטיבית שגורמת להם לחשוב שדברים יקחו להם פחות זמן ממה שיקחו בפועל. 2. הציבו לעצמכם מטרות קטנות יותר, אך ריאליות יותר – הכנתם לעצמכם רשימת מטלות לתפארת, שבה כתבתם את כל המטלות בסדר הראוי והקדשתם לכל אחת מספיק זמן. אבל אם כתוב שם "לכתוב את הסמינריון שאני דוחה כבר חודשיים", לא באמת הועלתם לעצמכם. למה? כי זו מטלה גדולה. במקום זאת, נסו לפרק אותה למטלות קטנות יותר, ואפשריות יותר – משהו כמו 1. חיפוש מאמרים 2. קריאה וסיכום 3. כתיבת פרק מבוא וכו'. כל מטלה כזו היא קלה יותר ומציאותית יותר להשלמה מאשר "לכתוב סמינריון". בנוסף, לכל תת מטלה כזו, הגדירו זמן לביצוע. 3. התמקדו בלהתחיל, לא בלסיים – כשאתם מתמקדים בלסיים מטלה, תשומת הלב שלכם מופנית כלפי עתיד אידיאלי אך מעורפל. לדמיין מטלה או פרוייקט מושלמים יכול להיות גורם מעורר מוטיבציה עבור רבים, אבל אם אתם מתקשים להתחיל, זה יכול להיות מציף ואפילו מדכא, ועלול לגרום לכם לדחות את זה עוד יותר. אז במקום להתמקד בלסיים את המטלה, התמקדו בלהתחיל אותה – במה שאתם יכולים לעשות ממש עכשיו. אומרים שהצעד הראשון הוא הכי קשה, ולפעמים זה נכון, אבל ברגע שתעשו אותו תגלו שזה הופך את השאר לקצת יותר קל. 4. "צריך לעשות/להיות" הוא האויב – המחשבה מה ואיך אתם צריכים לעשות עלולה לעורר תחושת אשמה. כשאתם אומרים לעצמכם "אני צריך לעשות ככה וככה" (במקום מה שאתם עושים בפועל) אתם עסוקים בלהשוות מציאות אידיאלית למציאות העכשווית של מה שאתם עושים באותו הרגע. נחשו מה, המציאות העכשווית תמיד פחות טובה. אתם מתמקדים למעשה, במה שיכול אולי היה להיות, ולא במה שישנו. וכמו הסעיף הקודם, גם זה יכול להיות מדכא, לעורר תחושת כישלון ולמנוע ממכם להתחיל. הפתרון, באופן מעט פרדוקסלי אולי, הוא לא לחשוב על איך את מרגישים ממש עכשיו, אלא על כמה טוב תוכלו להרגיש אם תנקטו פעולה בכיוון של התחלת המטלה. 5. מצאו משמעות – אמרנו קודם שמטלה לא רלבנטית וחסרת משמעות עלולה לעורר בכם את הדחף הבלתי נשלט לספור כמה מטבעות של 10 אגורות יש לכם במקום להתחיל את המטלה שלכם. לכן לפני שאתם מתחילים, נסו למצוא משמעות במטלה, גם אם היא נראית לכם כמו הדבר הכי לא רלבנטי בעולם. אתם צריכים לכתוב עבודה על השפעת מהגרי העבודה על שוק דגי הסלמון בנורבגיה? נסו לחשוב שלמרות שאולי זה לא רלבנטי עבורכם, המשמעות של העבודה הזו היא עוד צעד לקראת סיום התואר. אם אתם לא מצליחים למצוא משמעות, תנו לעצמכם חיזוקים לאורך הדרך עד להשלמת המטלה (כמובן, אחרי שתחלקו אותה לתתי מטלות בהתאם לסעיף 2). 6. משמעת – כל הדברים האלה לא יעזרו אם המשמעת העצמית שלכם מפוזרת עד בלתי נראית. אתם יכולים להכין רשימת מטלות מצוינת ומדויקת, לפרק הכל לתתי מטלות, למצוא משמעות ולהתמקד בלהתחיל, ובכל זאת להיות תקועים כבר שלושה ימים על שלוש שורות. לא בגלל שאתם לא יודעים, אלא בגלל שבכל פעם שאתם מתחילים את השורה הבאה יש פרק חדש בסדרה שבדיוק התחלתם לראות, חתול חדש שנוסע על קורקינט ביוטיוב, אתם חייבים פתאום להזמין את השכנים לקפה או ללכת לבדוק את המסעדה החדשה שכולם מדברים עליה. כדי להתמודד באמת אתם צריכים משמעת עצמית. אתם צריכים להחליט שבזמן שקבעתם לעצמכם לביצוע המטלה, אתם לא עושים שום דבר אחר – פשוט אסור לכם לעשות שום דבר שהוא לא המטלה. 7. אם ניסיתם הכל ושום דבר לא עוזר, ואתם מרגישים שהדחיינות עדיין שם, שהיא מהווה חלק מדפוס התנהגות כללי יותר או שהיא מובילה לפגיעה בתפקוד שלכם, פנו לטיפול לפני שהמצוקה תגדל. אל תדחו את זה. #משמעות #סטודנטים #מחקרים #חרדה #דכאון

7 דרכים להתגבר על דיכאון חגים

אם להאמין לפתגמים, תקופת החגים היא הזמן השמח ביותר בשנה. אבל האמת היא, שלא עבור כולם. בזמן שחלונות הראווה מלאים בדימויים שונים של אושר ואהבה והרשתות החברתיות מוצפות בתמונות סלפי משפחתיות ושולחנות חג עמוסים ומרהיבים, עבור רבים המציאות של התקופה הזו לא זוהרת כמו שמוכרים אותה. שגרה שנעלמת כשהחגים נופלים על אמצע השבוע, הרגלי אכילה ושתיה לא מיטיבים, ימים ושעות אור שהולכות ומתקצרות, לחץ כלכלי והוצאות גדולות יותר, תפקוד משפחתי דיספונקציונלי ומפגשים משפחתיים לוחצים. בין כל אלה קל להרגיש לא שמחים במיוחד, שלא לומר מדוכאים. הולידיי בלוז, דיכאון חגים, היא תופעה אמתית לגמרי. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר התורם לדיכאון חגים הוא בידוד חברתי, גורם הנחשב כמנבא משמעותי של דיכאון באופן כללי. לא לכולם יש מעגל חברתי רחב ותומך, ובמיוחד בתקופה הזו זה עשוי לבלוט ולהביא איתו זכרונות לא ממש טובים של דברים שהיו ואינם, חוסרים שאנחנו לא מצליחים למלא וסכסוכים שאולי לא נפתרו. החגים אמנם חוזרים על עצמם כל שנה בדיוק מפתיע, אך בכל פעם הסביבה והנסיבות קצת שונים – אולי בשנה שחלפה מאז עונת החגים הקודמת התגרשתם, איבדתם אדם יקר, הילדים בטיול הגדול כבר 4 חודשים, כל אלה עלולים להפוך את החג שלכם, ואת התחושה הכללית, לקשה במיוחד הפעם. התקופה הזו מאופיינת גם בעומס חריג וגדול יותר מבדרך כלל, ציפיות שאולי אינן מציאותיות, השוואות חברתיות תכופות יותר ולעיתים גם הזנחה עצמית. אם תקופת החגים היא לא התקופה השמחה ביותר שלכם, הנה כמה דברים שבאפשרותכם לעשות: 1. קודם כל דעו שזה בסדר – לפעמים חלק מהלחץ הוא תחושה שחייבים להיות שמחים. אז לא, לא חייבים, וזה בסדר אם זה לא מה שאתם מרגישים. 2. הכל זמני – נכון, הזמן שבין תחילת החגים לסופם יכול להרגיש כמו נצח, אבל האמת היא שמדובר בפחות זמן ממה שנדמה לכם וזה מצב זמני. קחו אוויר וזיכרו שגם זה יעבור. 3. הערכו מראש – זה לא החג הראשון שלכם, ולא השני, ואתם מכירים את עצמכם ואת הסביבה שלכם. השתמשו בהיכרות הזו כדי להעריך ולהערך מראש למצבים שונים. זיהוי מוקדם יעזור לכם להימנע ממצבים שעלולים לפגום במצב הרוח שלכם עוד יותר. 4. זה הזמן לנסוע – אם מפגשים משפחתיים המוניים רק מלחיצים אותכם, אתם לא חייבים להיות בהם. תכננו לעצמכם מפגש אלטרנטיבי עם חברים, ערב שקט עם עצמכם או חופשה הרחק מכאן. אם להיות רחוקים זה מה שעוזר לכם, אל תרגישו נקיפות מצפון ועשו זאת. 5. שימו לב להרגלי השתיה והאכילה שלכם – נכון, אוכל ואלכוהול עשויים להפיג את התחושות הכאב בטווח הזמן המיידי, אבל עלולים רק לפגוע בכם ולהחמיר את מצבכם בטווח הארוך. היו ערניים לכך והגבילו את עצמכם מראש. 6. הקפידו על שינה – נסו להקפיד על שעות שינה והתעוררות קבועות שמספקות לכם מספיק זמן מנוחה, זה יעזור לכם להפחית לחץ ומתח וישפר את מצב הרוח שלכם לאורך היום. 7. אל תזניחו את עצמכם ואל תוותרו על טיפול – מול כל השינויים בשגרה היומיומית בתקופה הזו כל לשכוח את עצמכם ולהפסיק לעשות דברים שעושים לכם טוב ועוזרים לכם. שימו לב לכך והמשיכו לעשות אותם. בנוסף, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לעזרה מקצועית אל תדחו את זה. במקום להגיד "אחרי החגים" דאגו לעצמכם בהקדם וחישבו על זה כמתנה לאדם החשוב ביותר – אתם. #חרדה #דכאון #חגים #מצבירוח #חורף

האם אנחנו באמת משתנים?

לעיתים נדמה שהשיח החברתי מעודד אותנו לחשוב שאנשים לא משתנים, שהאישיות שלנו התעצבה עד שלב מסוים ומרגע שהוא עבר, זהו, לא נשתנה יותר. משהו בסגנון של "אי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים". חברות משקיעות סכומי עתק במבחני מיון וזיהוי סוגי אישיות, בשיחות חולין ושיחות מסדרון אפשר לשמוע לעיתים קרובות "אני טיפוס אישיות A (או B)" ושיטוט קצר בפיד הפייסבוק שלכם יעלה עוד כמה סוגים של מבחני אישיות שיספרו לכם כל מה שלא ידעתם על עצמכם ועל אחרים. רק לאחרונה מטופל בקליניקה פתח את השיחה שלנו ב"אני INTP, בגלל זה אני ככה, מה אתה?". כולנו רוצים להבין את עצמנו ולמצוא היגיון בהתנהגות שלנו, זה מובן. יכולת חיזוי מספקת בטחון ומפחיתה אי ודאות, ואנחנו אוהבים את זה. הבנה של מי שאנחנו מאמינים שאנחנו ואיך אנחנו פועלים, בנוסף לזיהוי של עצמנו, הם דברים חשובים שעוזרים ומאפשרים לנו להרגשים נורמלים, ואני בעד חקירה, הבנה ותובנה לגבי עצמנו. אבל יש רעיון שאני לא קונה, וזה הרעיון שאנחנו מקובעים לאיזה עצמי קבוע שלא משתנה. כן, יש לנו נטיה לדרכי פעולה כאלה ואחרות, ואנחנו מושפעים מגנטיקה שלא בחרנו בה ומהסביבה שבה גדלנו, אבל הרעיון שאנחנו לא משתנים הוא רעיון מגביל לדעתי. כאיש טיפול חלק גדול מהזמן שלי מוקדש ללעזור לאחרים להשתנות. חלק בסיסי ברעיון של פסיכותרפיה באופן כללי, ובפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית באופן ספציפי, הוא לעזור לאנשים לפגוש את עצמם, לשקף דילמות שהם ניצבים מולן בחיים, לזהות שטחים מתים ולפתח ערך עצמי, הערכה עצמית ולשפר את הבטחון הפנימי ואת איכות החיים שלהם. הכרה בחוויה האותנטית שלנו, שלעיתים אינה מודעת, תמיד מביאה לשינוי ולצמיחה פסיכולוגית. החיים עצמם, בפראפראזה על דבריו של ראש ממשלה מסוים, הם תהליך של הסתגלות, צמיחה והתפתחות. אני לא מי שהייתי כשהייתי בן 20, 25, 30 או 5. וגם אתם לא. כולנו גדלים. אנחנו לומדים, אנחנו מתפתחים. אנחנו משנים את ראיית העולם שלנו. אנחנו מסתגלים – באופן מתמשך – לדברים שהחיים מציבים בדרכנו. זה כמובן לא אומר שבכל בוקר אנחנו מתעוררים אחרים לגמרי, ברור שלא. אבל אנחנו גמישים, תגובתיים ופועלים באופן התייחסותי כשאנחנו מנווטים בין דילמות, ויש לנו פוטנציאל עצום להשתנות. כבני אדם, אנחנו פרוייקט שנמצא כל הזמן בתהליך, אנחנו כל הזמן בהתהוות, והרעיון שאנחנו לא משתנים הוא פשוט לא נכון. אנחנו רק חושבים ככה. השינוי מתרחש אפילו ברמה התאית – התאים שלכם משתנים ומתחלפים בצורה כזו שבעוד 10 שנים, לא יהיה בגוף שלכם אפילו לא תא אחד שקיים היום. גם השלד שלנו צומח ומשתנה. גם המוח שלנו מפגין גמישות עצבית ועובר שינויים בגודל ובצורה בתגובה לחוויות שאנחנו עוברים ולרגשות ולמחשבות שלנו. אז כיצד נולד הרעיון שהנפש שלנו מתקבעת ולא משתנה? הנקודה היא שאנחנו לא יצורים מקובעים שאין להם את היכולת להשתנות ושמרגע שהתפתחו עד לרמה מסוימת לנצח יישארו ככה. אנחנו בעלי פונטציאל לפרש, להבין, ללמוד, לצמוח ולהשתנות כל הזמן. אז האם אנחנו באמת משתנים? התשובה שלי היא בהחלט כן. לפעמים אנחנו פשוט צריכים מעט עזרה בלהאמין שזה אפשרי.

אור יניר פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית טיפול בגישה האקזיסטנציאליסטית פסיכולוג בתל אביב טיפול פסיכולוגי בתל אביב פסיכולוג מומלץ תל אביב