אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
פסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי במרכז תל אביב

"אנחנו סובלים מהזיה, מתחושה שקרית ומעוותת של הקיום שלנו כיצורים חיים" כתב הפילוסוף הבריטי אלן וואטס (Alan Watts) כשהתחיל "לייבא" פילוסופיה מהמזרח למערב באמצע המאה הקודמת. בהמשך כתב הנרי מילר ש"זה כמעט בנאלי להגיד זאת, אך יש צורך להדגיש זאת ללא הרף: הכל יצירה, הכל שינוי, הכל שטף, הכל מטמורפוזה." בנאלי ככל שזה נשמע, זה גם בלתי נסבל לקבלה, וזו הסיבה שאנחנו נסוגים לתוך ההזיה עליה דיבר וואטס – אנחנו מתנגדים לשינוי, אנחנו כמהים ליציבות, לאלמותיות, ואנחנו נאחזים ברעיון העצמי – למרות מהותו המשתנה ללא הרף – כהבטחה לקביעות ונצחיות (בלתי אפשריות) בעולם כאוטי ונצחי. זו אמירה בנאלית ובכל זאת יש לחזור ולהדגיש אותה. יש צורך להגיד אותה שוב ושוב משום שהיא נמצאת בבסיס הפרדוקס האנושי שנמצא בתוכנו – הכמיהה שלנו לקביעות ויציבות בתוך עולם כאוטי הנשלט על ידי אנטרופיה. המקור הגדול ביותר שלנו לחוסר שקט וחרדה קיומית. הפרדוקס שמחריד אותנו, ובו זמנית מניע אותנו. פרדוקס שאליו ודרכו מתועלים זעם, יצירתיות, צער, פחד. האמת הנצחית היחידה היא שינוי, הטבע מעיד כל הזמן על חוסר היציבות הזו. ובכל זאת אנחנו מתנגדים למציאות הבסיסית הזו בכל נים ונים. סביר להניח שבנקודת הזמן הזו ממש שבה אתם קוראים את המילים האלה, כל תא בגוף שלכם התחלף מאז שנולדתם. לאורך החיים הגוף שלנו משתנה; המקומות הפיזיים והספרות החברתיות שאנחנו מאכלסים משתנים; אם אנחנו חיים באומץ מספיק ובפתיחות, גם הדעות והרעיונות שלנו אודות החיים משתנים. הכל משתנה. ובכל זאת, אנחנו נצמדים ונאחזים באשליה מנחמת שאנחנו נשארים, באיזה איזור הוויה בלתי ניתן למיפוי שנמצא מחוץ לעולם, בעצם עצמנו – עצמי בלתי משתנה. המציאות הפיזית והפיזיקלית של העולם היא תנועה. תנועת האויר, תנועת הגלים, תנועת הכוכבים. הכל נמצא בתנועה, בתזוזה, בתהליך מתמיד של שינוי. וכשיש חזרתיות היא אף פעם לא זהה משום שעבר זמן – ולו הקצר ביותר - ולכן התרחש שינוי. זה לא רעיון חדש. הפילוסוף היווני הרקליטוס חשב עליו כבר לפני 2,500 שנים בערך כשטען שהעולם כל הזמן נע ומשתנה, וכי השינוי המתמיד הוא חלק ממהותו של העולם. כפי שניסח את זה בפשטות (יחסית) – "גם כשאנחנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים". כלומר, הדבר שמאפיין "נהר" הוא שהמים בו כל הזמן משתנים, אחרת הוא היה אגם או שלולית, ולא נהר. כמו הנהרות, גם החיים – השינוי הוא חלק מהותי ובלתי נפרד מהם, ואם לא היה מתקיים גם החיים לא היו מתקיימים. אבולוציה. אין שני בני אדם שחווים תחושות, חוויות, רגשות או מחשבות באופן זהה. הכל תמיד שונה, גם אם השוני הוא מזערי. כל המשתנים האלה נמצאים באינטראקציה, מתמזגים, הורסים אחד את השני, יוצרים צורות חדשות, רעיונות חדשים, מציאויות חדשות והמשמעות של זה היא שהחוויה האנושית היא למעשה שינוי אחד מתמשך. או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה – צמיחה. ולמרות זאת, רוב האנשים בונים את החיים שלהם סביב אמונה שההבדלים והשינויים האלה לא קיימים. הם בוחרים להתעלם מכך ומנסים לתכנת ולשלוט בקיום שלהם. הם בונים לו"ז, עושים תכניות ולוקחים על עצמם התחייבויות ארוכות טווח, מייצרים מערכות של זמן והופכים, בלי לשים לב, לנשלטים על ידי אותן מערכות השליטה שלהם עצמם. רוב האנשים לא רוצים לדעת שהם משתנים, לא באמת, הם לא רוצים להודות בזה. אלא אם כן הם מרגישים שמדובר בשיפור, אז הם לגמרי בעד השינוי ויתאמצו לעשות שינוי, או להמציא מצבים או לכפות שינויים לא טבעיים. אני רואה את זה בקליניקה בתפיסות ואמונות (לא מדוברות) כמו: "שינוי הוא מבורך כל זמן שאני יכול לשלוט בו" "ניתן לחזות שינוי" "אפשר לאלץ שינויים ו/או לתכנן שינויים" זה לא שהתפיסות האלה מוטעות בבסיס שלהן או לא טובות באופן קטגורי. הן משמשות לנו כמנגנון הגנה מפני ההבנה ששינוי מתרחש כל הזמן, באופן בלתי נמנע, באופן אקראי, ובאופן כזה שאנחנו לא תמיד יכולים לצפות אותו. המשמעות של זה היא חוסר ודאות, וזה אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר שלנו. אנחנו אוהבים ודאות כי היא מאפשרת לנו לחזות את העתיד ולדעת איך להתנהג. היא מאפשרת לנו לא להיתפס לא מוכנים. כמו תחזית מזג האויר כדי שנדע לקחת מטריה ולא להירטב בגשם. חלק מהעיוורון הרצוני, מההתנגדות שלנו, לשינויים בתמונה הגדולה נובע מחוסר הנוחות שמעוררים שינויים בתמונה הקטנה. החלקים הרבים שמרכיבים אותנו, לעיתים בלתי רציפים ואפילו סותרים, הבהובים של מצבים רגשיים ונפשיים שמשתנים בלי הפסקה, ולא מתלכדים לכדי הרמוניה אחידה לאורך ציר הזמן. בחלק גדול מהזמן העובדה הבסיסית היא שהמציאות עצמה היא שינוי, שאנחנו כל הזמן משתנים, לעיתים במצבים קשים, במצבים נפשיים שונים, ובעצם במציאויות רגשיות שונות שלפעמים קשה להכיל: אנחנו מרגישים שמתעלמים מאיתנו אנחנו מרגישים לא מובנים אנחנו מרגישים שמפרשים אותנו לא נכון אנחנו מרגישים שמתעמתים איתנו באופן פשוט, במידה מסוימת אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים אחרת, ומרגישים ונראים לעצמנו אחרת, בזמנים ובימים שונים. אבל רוב הזמן אנחנו כמהים להמשכיות ויציבות ולא עוצרים לבחון ולחוות את האחרות הזו, את הסיבות לה ואת ההשלכות שלה. כשזה קורה ואנחנו מתעלמים מהשינויים הקטנים הללו שאנחנו עוברים, אנחנו הופכים לקורבנות של השינוי. להיות קורבן של "לחיות לפי מה שאני חושב" משמעותו להתעלם מכך שיש אפשרויות אחרות לחיים, או להתעלם מהאפשרות שאנחנו טועים, או להתעלם מהאפשרות שאולי, רק אולי, אנחנו בעצם לא יודעים. להיות בטוחים לחלוטין שיש לנו את כל התשובות זה מסוכן כמו להתעלם מהאפשרות שאין תשובות. ההתנגדות לשינוי היא לא יותר מהגנה. ניסיון לשמר שליטה, בעולם שבמהותו הוא בלתי נשלט, שיכולה להתבטא למשל בסימפטומים של הפרעה אובססיבית – קומפולסיבית (OCD) או בחשיבת יתר. שבר של ההתנגדות, אך ללא קבלה של הבלתי אפשרי, יתבטא בחרדה.

ג': אני לא יכולה לעזוב אותו. הוא ימות אם אני אעשה את זה. נו לא ימות באמת, אתה יודע, אבל הוא יתפרק ולא יתואשש מזה, זה יהרוס לו את החיים. אני: ואת? מה איתך? את תתאוששי אם לא תעשי את זה? הקושי הגדול בדיאלוג הזה הוא שהיא כבר עזבה, היא כבר פרקה את החבילה, אבל מעולם לא הלכה. היא ממשיכה לדאוג לו, כי אחרת הוא יתפרק, כאילו היה ילד בן 5 שאמא שלו עזבה. אבל הוא אי שם לקראת סוף העשור הרביעי לחיים, וגם היא. והיא מתפרקת רק כדי שהוא לא. קדושה מעונה. מה יש בסיפור הקצר הזה מלבד טרגדיה המבוססת על הקרבה? דמות אחת שסובלת, ודמות אחרת שממשיכה לחיות, לכאורה, כל זמן שהסבל מתקיים. אם הראשונה תחליט להתיר את הקשר ולסיים את סבלה, השניה תמות. הדמות הסובלת משלמת מחיר כבד מנשוא, היא מתפרקת כדי שהשניה תמשיך. בעוד שבכלל לא בטוח שהדמות השניה מודעת לסיפור. המבנה הזה תקף לא רק לבני זוג. בקלות אפשר להחליף את התוכן בתוך המבנה - למשל ילדים שלא עוזבים את הוריהם או חברים שנשארים בשביל חברים אחרים. הדמויות מתחלפות, הסיפור נשאר. אחד סובל כדי שהאחר יחיה. שתי שאלות מרכזיות עולות. האחת - האם באמת הדמות השניה תמות אם הראשונה תחשוב על עצמה ותחליט לסיים את סבלה ולעזוב? האם לא מדובר במחשבה נרקיסיסטית? האם באמת לדמות הראשונה יש כל כך הרבה כח, עד שמישהו אחר ימות בלעדיה? השניה - אם נניח שלא מדובר במחשבה נרקיסיסטית, ושהדמות השניה באמת תתפרק, האם איכות החיים של הדמות הראשונה שווה את זה? האם המחשבה שהדמות השניה תמשיך להתקיים ולא תמות אכן מצדיקה את המחיר הכבד אותו משלמת הדמות הראשונה - ההתפרקות שלה בעצמה? התשובה לשאלה הראשונה היא שבסופו של דבר, כנראה מדובר בסוג של שיגעון גדלות. במחשבה גרנדיוזית מעט שיש לנו השפעה כל כך משמעותית על חייו של אדם אחר, עד כדי שאם לא נהיה נוכחים בחיים שלו באופן הזה, הוא לא ישרוד. לא מדובר בחסר ישע, אלא באדם בוגר עם משאבים נפשיים שמסוגל לקבל החלטות ולקחת על עצמו אחריות. האם לא ראוי לתת לו את הקרדיט שתהיה לו היכולת להסתגל למצב חדש? האם לא כדאי לאפשר לו לקחת אחריות על עצמו? האם בכך שאנחנו בוחרים להישאר, גם במחיר של סבל עצום והרס עצמי, אנחנו לא חוטאים קצת לאחר, משחקים את תפקיד ה-enabler, ולמעשה דווקא באי העזיבה מנציחים את מצבו חסר האחריות לכאורה ואת מצבנו כבעלי כח גדול כל כך לכאורה (וסבל נוראי)? לפעמים קשה לעשות את זה, ולא תמיד בגלל שאנחנו חושבים שהצד השני הוא חסר יכולת. לפעמים זה בגלל שקשה לנו להתמודד דווקא עם המחשבה שהוא לא יתפרק אם נעזוב, שהוא כן יעשה את השינויים הנדרשים וימשיך לחיות. כי אם הוא לא יתפרק, מה זה אומר על המקום שלנו ועל החשיבות שלנו בחיים שלו? התשובה לשאלה השניה היא שתלוי, כנראה, במי מדובר. צריך לזכור, שוב, שלא מדובר בילד או בחסר ישע שלא מסוגל לדאוג לעצמו. המחשבה שהמחיר שאנחנו משלמים - ההתפרקות שלנו עצמנו - עבור המשך קיומו של האחר היא מחשבה שמוזנת בתחושת אשמה על דבר שלא התרחש עדיין. לכאורה אשמה לא יכולה להתקיים אל מול דבר שלא התרחש. אם עדיין לא עשינו שום דבר, איך אנחנו יכולים להיות אשמים לגביו? אבל החשש מאותה אשמה אפשרית - אם זה באמת מה שיקרה - הוא גדול כל כך עד שהוא מונע מאיתנו לחשוב על האפשרות לעזוב בכלל. מדובר באשמה קיומית שמפעילה התנהגות הימנעותית בצורתה הקיצונית ביותר - הימנעות מתחושת אשמה גם במחיר הכבד של התפרקות העצמי. זה דורש מאיתנו משאבים עצומים, שמשפיעים בצורה קיצונית על התפקוד שלנו, לפעמים בלי שנשים לב. המשאבים שלנו כולם מופנים ומרוכזים בהתמודדות עם הסבל, בניסיון היום יומי לשרוד ולא להתפרק בעצמנו, רק כדי שלא נרגיש אשמים. אותם משאבים היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים בחיים שלנו, מקומות יצירתיים ויצרניים, שבמקום להתרכז בהישרדות היו מכוונים אותנו לצמיחה ושגשוג. אין כאן תשובות חד משמעיות, וגם לא עצות פרקטיות מה בדיוק צריך לעשות. יש כאן טרגדיה אנושית שמנציחה מצב של סבל - לא רק של אדם אחד - שיכול היה להימנע לו רק היינו מבינים על מה הוא מבוסס, ולפעמים זו החשיבות של טיפול. הוא מאפשר לנו להגיע להבנה הזו. לפעמים הוא פשוט מאפשר להמשיך לחיות.

"האדם נידון להיות חופשי" – ז'אן פול סארטר לרוב, אנחנו יכולים לשנות את הנסיבות ואת הסביבה שלנו, או לכל הפחות יש ביכולתנו להשפיע עליהן. אם אתם לא אוהבים את המכונית שלכם, את השיער שלכם, את העבודה שלכם, את המקום שאתם גרים בו, אתם יכולים להחליף אותם. לא תמיד בקלות, ובין אם אתם מאמינים בכך או לא, אבל האפשרות לשנות את העולם תמיד קיימת. אולם רוב האנשים לא חושבים – תסלחו לי על הניו אייג'יות – להתחיל את השינוי בעצמם במקום לנסות באופן אוטומטי לשנות את החוץ. יש לנו נטיה אנושית מוזרה למדי לחשוב שעד שהדברים סביבנו לא ישתנו לא נרגיש יותר טוב והחיים שלנו לא יהיו טובים יותר. "אני אהיה שמחה אם רק תהיה לי מוכנית ספורט אדומה" (נו, קנית אחת, זה ריגש אותך לשבועיים, מה עכשיו?), "החיים שלי לא יהיו טובים עד שלא תהיה לי בת זוג" (נו, ועכשיו כשיש לך, הכל תותים? אתם לא רבים? היא לא עולה לך על העצבים לפעמים? זה מה שעושה אותך שלם?), "אם הוא רק יתנהג כמו בנאדם ולא כמו נכה רגשית הכל יהיה מושלם" (וכשהוא יתנהג כמו בנאדם, העולם יהיה מושלם? או ש"פתאום" יהיו בעיות אחרות?). אלה רק דוגמאות פשוטות מאוד למצבים בהם אנחנו תולים את האושר ואת השלמות של החיים שלנו, את המצב הרגשי שלנו במשהו שהוא חיצוני לנו. כלומר, אנחנו מתארים קשר של תלות - רק אם יקרה משהו, אז נהיה ככה וככה, כל זמן שהוא לא קורה, לא נהיה. ובכן, תסלחו לי שוב, אבל ברוב הזמן זה בולשיט, והגיע הזמן לדבר על עצמאות רגשית. במציאות, אופן החשיבה הזה הוא בדיוק מה שמשאיר את החיים כמו שהם ומונע מהם להשתנות ולהשתפר (מדובר בעיקרון – חשיבה של תלות לא מאפשרת שינוי כל זמן שהיא מתקיימת, השינוי והשיפור הם כמובן סובייקטיבים ודבר שיהיה שיפור עבור אדם אחד לא בהכרח יהיה שיפור עבור אחר). למה? משום שלרכז את כל המאמצים בלהסתכל החוצה ולנסות לשנות את מה שקורה שם מונע מאיתנו לראות את מה שקורה בפנים, בתוכנו. במקום להאשים את העולם ולהטיל עליו את האחריות, או לחכות שמשהו חיצוני יקרה, יש שאלות שיכולות לעזור הרבה יותר. "איך אני תורם לאופן שבו מתנהל העולם שלי?", "איך המחשבות, ההתנהגויות והפעולות שלי משפיעות על החיים שלי?", "מה אני מקבל מהחיים שלי כמו שהם עכשיו"?, "למה אני ממשיך באותן התנהגויות ואותם דפוסים שוב ושוב, גם אם הם לא עושים לי טוב"?. יש עוד. החיים, הם אדישים, לא באמת איכפת להם מאיתנו. זה אולי מדכא לחשוב ככה, אבל זה נכון. והחיים ימשיכו להציב בפנינו נסיבות דומות עד שאנחנו נשתנה, כי הם לא יעשו את זה בשביל אף אחד. בנקודה הזו יש לנו שתי ברירות: אנחנו יכולים להגיב כמו שהגבנו עד עכשיו ולקלל שהמצב המחורבן הזה קורה לנו שוב, או שאנחנו יכולים להגיב אחרת ובמקום לנסות שוב לשנות את החוץ ולהתלונן על חוסר הצדק של הכל להחליט שאנחנו משתנים מבפנים, מתוכנו, והופכים להיות יותר עצמאיים רגשית. אז מה זה בעצם עצמאות רגשית? באופן פשוט, עצמאות רגשית היא היכולת לנהל את החיים, את רמות המתח ואת הרגשות שלנו גם בנסיבות קשות ומורכבות, עם מינימום השפעה חיצונית. העצמאות הזו מגיעה כשאנחנו בונים את עצמנו מבפנים החוצה, ולא מהחוץ פנימה. עצמאות רגשית היא מעין חוסן פנימי המאפשר לנו לדעת שנוכל לפגוש את הנסיבות, יהיו מה שיהיו, ולהתמודד איתן. הפילוסוף הדני סרן קירקגור קרא לזה "קפיצת אמונה" – אמונה שלא משנה מה העולם יזרוק עלי ועם מה הוא יפגיש אותי, נוכל להתמודד עם זה ולצאת שלמים בצד השני (לא, זה לא תמיד יהיה קל). כדי שנוכל לעשות את זה אנחנו צריכים לקבל את עצמנו. לא במובן של לקבל את הפאקים והמגרעות שלנו ולחיות איתם, אלא פשוט להכיר בהם, כי רק ככה נוכל להתחיל שינוי. אם לא נדע שמשהו קיים, איך נוכל לשנות אותו? הידיעה הזו, שיש לנו דפוסים כאלה ואחרים שאולי פוגעים בנו ואולי מונעים מאיתנו שינוי רצוי, לא רק תאפשר לנו לבצע את השינוי, אלא גם תעזור לנו להיות יותר שלווים. איך זה יכול להיות שההכרה בדפוסים "בעיתיים" שלנו תקל עלינו? פשוט כי הם בשליטתנו, וזה אומר שאנחנו יכולים לשנות אותם, ולא תלויים רק בנסיבות. זה אומר שאנחנו נפרדים מהעולם ומאחרים ומצבי הרוח שלנו, התחושות והרגשות שלנו אינם תלויים בהם. זה אומר שאנחנו זוכים בעצמאות רגשית. אני יודע, זה נשמע נהדר על הנייר, אבל ממש להוציא את זה לפועל זה משהו אחר. האמת היא שיותר נוח להמשיך בתגובות ובדפוסים הרגילים שלנו, גם אם אלה לא עוזרים לנו להיות שמחים יותר ומרוצים יותר. איזור הנוחות וכו'. ואפילו אם אנחנו כבר כן רוצים לשנות אותם, זה לא תהליך קל ולא תמיד אנחנו יודעים מאיפה להתחיל. אז הנה כמה דברים שיכולים לעזור לכם להתחיל את המסע שלכם לעצמאות רגשית: 1. אתם סך כל הבחירות שלכם – אולי זה לא דבר נעים לשמוע, בטח אם אתם לא מרוצים מהחיים שלכם, אבל אדם הוא סך כל הבחירות שלו בחיים. אדם הוא לא המקום שהוא נולד בו, לא מי שהורים שלו ולא מי שבן/בת הזוג שלו ולא הנסיבות בהן הוא חי – הוא מה שהוא בוחר לעשות עם כל הדברים האלה. המשמעות של זה היא לקיחת אחריות. זה לא אומר שעכשיו אתם צריכים להאשים את עצמכם בכל דבר רע שקרה לכם מהרגע שנולדתם, וזה גם לא אשמתכם שאלה היו הבחירות שלכם. הן היו כאלה כי היו לכם חוויות כאלה ואחרות שעיצבו אתכם ולימדו אתכם תגובות שעם הזמן הפכו לאוטומטיות. אבל, וזה החלק החיובי בסיפור, זה לא אומר שאתם חייבים להמשיך להשתמש בתגובות האלה. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות הוא פשוט לשים לב. קחו לכם יום לניסיון, ובמשך היום הזה אל תשנו כלום בהתנהגות שלכם, פשוט שימו לב לדרכים השונות בהם אתם מגיבים לסיטואציות שונות. הידיעה שאנחנו מגיבים באופן כזה או אחר והכרה של התגובות האוטומטיות שלנו פותחות לנו את האפשרות לשנות אותן. 2. הפסיקו לחשוב במילים כמו "צריך" ו"חייב" – כולנו לומדים במהלך החיים שאנחנו צריכים וחייבים כל מיני דברים. דברים קטנים כאלה כמו "אני צריך להיות שמח" או "אני חייב להצטיין בהכל", לא משהו רציני אתם יודעים. רוב הזמן, מחשבות שמתחילות ב"אני צריך..." הן אלה שמכתיבות את החיים שלנו ומנווטות אותם. כדאי לנו להכיר את המחשבות האלה ואת הקולות הפנימיים האלה (שברוב הפעמים משקפים אנשים אחרים ולא את העצמי האמיתי שלנו) כדי להפריד אותן מהעצמי האמיתי שלנו. זו הדרך להשתחרר מהציפיות של אחרים ולא להיות תלויים בהן. כשאנחנו מנסים לחיות חיים בהם אנחנו עומדים בכל הציפיות האלה, אנחנו לא חיים את החיים שלנו, אלא חיים של אחרים, וזה לא דבר נעים לאף אחד. לא תמיד אנחנו מודעים לזה שאנחנו מנסים לעמוד בציפיות של אחרים וחיים לפיהן, וכשאנחנו כן מודעים לזה, זה מעורר חוסר נוחות, חרדה, חוסר סיפוק וריקנות. התחושות האלה, לא נעימות ככל שיהיו (ובאמת שהן לא נעימות, אתם לא לבד), יכולות דווקא לעזור לנו משום שהן מסמנות לנו שיש פער גדול מדי בין החיים שאנחנו רוצים לאלה שאנחנו חיים בפועל – שאנחנו חיים לפי מה שהיינו צריכים וחייבים, ולא לפי מה שאנחנו באמת רוצים. 3. הכירו את עצמכם דרך מערכות היחסים החשובות שלכם – עצמאות רגשית מתפתחת דרך מערכות היחסים החשובות שלנו עם אחרים. הכוונה היא שאנחנו לא יכולים להכיר את עצמנו באמת עד שאנחנו לא מבינים איך אנחנו מתייחסים לאחרים משמעותיים ומתנהגים בתוך מערכות היחסים איתם. בני משפחה, האקס שלך, הגרושה שלך, הילדים שלכם, חברים. כל אלה מערכות יחסים קרובות, חשובות ומשמעותיות שבהן אנחנו יכולים לבחון ולהכיר את התגובות שלנו ואת דפוסי ההתנהגות שלנו בצורה הטובה ביותר. אלה מערכות היחסים עם הטריגרים המשמעותיים ביותר שמפעילים אותנו. גם כאן, יש חשיבות גדולה לתשומת הלב שלנו – אם נלמד לזהות את הטריגרים האלה, נוכל להבין טוב יותר את התגובתיות שלנו לאחרים וכיצד הם משפיעים עלינו. עצמאות רגשית לא אומרת שמעכשיו על הזין שלכם מה אחרים חושבים ואף אחד לא מעניין חוץ מכם. זה לא העניין בכלל. עצמאות רגשית משמעותה איזון בין קרבה רגשית למרחק, בצורה כזו שמאפשרת ויסות והסדרה של התחושות והרגשות שלכם גם בסביבה של אנשים שמפעילים את אותם טריגרים. 4. קחו אחריות – כשאנחנו מאשימים אחרים (או את העולם) בקשיים שלנו, אנחנו עושים עוד משהו, שהוא לא טוב במיוחד וממש לא עוזר לנו לשפר את החיים – אנחנו הופכים אותם לא רק לאשמים בקושי, אלא גם לאחראים לפתרון. וזו, רבותי וגבירותי, ההגדרה לתלות וחוסר עצמאות רגשית. אם אחרים אשמים בחרא שלנו, וגם אחראים על פתרונו, אנחנו נשארים תלויים בהם רגשית ופגיעים באופן מעורר חוסר נוחות מטריד. כדי לנהל טוב יותר את הרגשות, התחושות והחיים שלנו, אנחנו צריכים להגיע להבנה שאנחנו מי שנושאים באחריות. זה לא אומר שכולם חוץ מכם פטורים מאחריות ואין להם השפעה על מה שקורה לכם, רק שלכם יש את האחריות – והאפשרות – לשנות את זה. אל תחכו שמישהו יואיל בטובו לשנות את דרכיו, אולי זה לא יקרה לעולם, ואתם לא צריכים לסבול מזה. לקיחת האחריות מעניקה לכם שליטה (שכבני אדם זה משהו שאנחנו מאוד אוהבים) על מסלול החיים שלכם, במקום שמישהו אחר ישלוט בהם. זה נותן לכם להיות מודעים לאפשרויות שעומדות לרשותכם לשיפור המצב שלכם. 5. דעו איך עובד המוח שלכם – היה לי פעם מרצה שאמר ש"מה שאי אפשר למדוד לא קיים", אז הנה משהו שאפשר למדוד – דופמין וסרוטונין, שניים מהמוליכים העצביים שיש להם השפעה מכרעת על מצב הרוח שלנו, וממש אפשר למדוד אותם (כן, זה בדיוק שני אלה שתרופות נוגדות דיכאון [SSRI ו-SNRI] עובדות עליהם). על ידי הפרשה של שניהם, המוח שלנו עוזר לנו להיות שמחים יותר או פחות. ונחשו מה? גוף המחקר הקיים היום מראה שאין להם המון קשר למה שקורה בחוץ, אלא דווקא למה שקורה בפנים, בתוך הראש. ולפני שתקפצו ותגידו משהו על חיבוקים – זה אוקסיטוצין. סרוטונין ודופמין מופרשים בעיקר דרך מערכת החיזוק שלנו, ואנחנו כמעט מתנים את עצמנו להפריש יותר מהם (וכשיש יותר מהם אנחנו מרגישים טוב יותר) כשאנחנו משנים את האופן בו אנחנו חושבים על ותופסים את החוויות וההתנסויות שלנו. כלומר, גם אם עכשיו אתם חושבים שאין לכם שליטה על זה, אם לאורך זמן תשנו את צורת החשיבה שלכם פשוט תפרישו יותר דופמין וסרוטונין ו...תרגישו טוב יותר, בלי קשר לאחרים ולמה שקורה סביבכם. אנשים, נסיבות ומנהל הבנק שלכם לא יכולים לשלוט בכם (זה לא אומר שלא תהיה להם כלל השפעה כן?). אתם יכולים, ומותר לכם להרגיש מה שאתם רוצים, מה שקורה לכם, בין אם זה להיות ממש שמחים או ממש עצובים. מה שאתם מרגישים זה בסדר, וזה בידיים שלכם. 6. פנו לטיפול – אם אתם חווים תלות רגשית משמעותית ואתם מרגישים שהיא פוגעת בחיים שלכם באופן משמעותי, ולא מצליחים לשנות את זה לבדכם ולהגיע לעצמאות רגשית, פנו לטיפול. זה לא תמיד שינוי שקל לעשות לבד, ולא תמיד אפשר לשים לב לדברים שמפעילים אותנו. לפעמים נקודת מבט אובייקטיבית יכולה לעזור לנו לראות דברים אחרת. אתם יודעים, דבר שרואים משם לא תמיד רואים מכאן.

אין בכתוב המלצה להפסיק ליטול תרופות נוגדות דיכאון מבלי להתייעץ ראשית עם הרופא המטפל על פי מחקר חדש וראשון מסוגו , אשר התפרסם בשבוע שעבר בכתב העת Molecular Psychiatry, דיכאון ככל הנראה אינו תוצאה של חוסר איזון כימי במוח, ובאופן ספציפי יותר – ככל הנראה אינו תוצאה של רמות סרוטונין לא מאוזנות. "תיאוריית הסרוטונין" אינה חדשה - מדובר ברעיון שעלה כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הרעיון המרכזי בבסיס תיאוריית הסרוטונין הוא שדיכאון הוא תוצאה של רמות סרוטונין נמוכות במוח. לפיכך, אם נוכל לשלוט ברמות הסרוטונין ולאזן אותן, נוכל להעלים את הדיכאון. למרות שמדובר ברעיון שמלווה אותנו כבר יותר מחצי מאה, הוא תפס תאוצה משמעותית רק בשנות ה-90 עם שיווקן של תרופות לטיפול בדיכאון ממשפחת ה-SSRI (מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין – Selective reuptake inhibitors serotonin) וקיבל גיבוי של גורמים רשמיים כגון ה-APA, ומקודם באופן מעשי על ידי אינספור רופאים וגורמי תקשורת. התוצאה היא קפיצה לא פחות מדרמטית במספר האנשים הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון משום שהם מאמינים שמשהו במוח שלהם לא בסדר. באנגליה למשל, אחד מכל שישה אנשים נוטל תרופות נוגדות דיכאון (נכון לשנת 2019). כל זאת, למרות שלאורך השנים אנשי אקדמיה ופסיכיאטרים מובילים בעולם טענו שאין מספיק ראיות מדעיות מבוססות התומכות בתיאוריית הסרוטונין וברעיון שדיכאון הוא תוצאה של רמות סרוטונין נמוכות. במחשבה ראשונה, עצם העובדה שתרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI עובדות על מנגנוני סרוטונין תומכות בתיאוריה הזו. אך חשוב לזכור כי רק בגלל שתרופות אלה מעלות באופן זמני את רמות הסרוטונין, אין זה מראה על קשר סיבתי הפוך ולא מצביע עובדתית על כך שדיכאון נגרם מרמות נמוכות של סרוטונין. זו טעות לוגית משום שרק בגלל ש-X משפיע על Y, אין זה אומר ש-Y הוא תוצאה של X. יתרה מכך, ישנם הסברים אחרים להשפעה שנוגדי דיכאון – למשל ש ההשפעה של נוגדי דיכאון אינה שונה באופן מובהק מאשר השפעת פלצבו, וכי לנוגדי דיכאון ישנה השפעה מקהה כללית על רגשות . מאז שנות ה-90 נעשה מחקר רב על מערכת הסרוטונין והקשר האפשרי שלה לדיכאון, אך המידע המצטבר לא נאסף אף פעם באופן שיטתי עד עכשיו. המחקר הנוכחי אסף באופן שיטתי ובחן את המידע שהתקבל ממחקרים שונים שנעשו לאורך הזמן בתחומים השונים של מערכת הסרוטונין, וביניהם – רמות סרוטונין במוח (ותוצרי פירוק סרוטונין בנוזל המוח והדם), קולטני סרוטונין, נשאי סרוטונין, הורדה מלאכותית של רמות סרוטונין ושונות גנטית. תוצאות המחקר הנוכחי - שניתח כאמור כמות מידע עצומה ממחקרים רבים בהיבטים שונים של מערכת הסרוטונין והקשר האפשרי שלה לדיכאון – מצביעות על כך שתיאוריית הסרוטונין אינה נכונה ואינה נתמכת מדעית, וכי דיכאון ככל הנראה אינו נגרם בשל חוסר איזון כימי במוח, ובאופן ספציפי ככל הנראה אינו נגרם על ידי רמות סרוטונין נמוכות. מתוך המחקרים השונים שנבחנו, שניים בלבד הצביעו על אפקט עם מובהקות חלשה: 1. מחקר אחד שבו נמצא קשר חלש בין הורדת רמת סרוטונין באופן מלאכותי לבין דיכאון (הקשר נמצא רק בתת קבוצה של אנשים עם היסטוריה משפחתית של דיכאון, אך לא בשאר קבוצות המשתתפים) 2. מחקר שבדק את השפעת הגן שאחראי על ייצור נשאי סרוטונין, ומצא קשר בין רמות נמוכות של אותו גן לבין אירועי חיים מלחיצים (יש לשים לב כי במקרה הזה מדובר בקשר עקיף, ולא ניתן להסיק באופן ודאי כי יש קשר בין הגן המדובר לדיכאון שכן ישנו גורם מתווך). תיאוריית הסרוטונין היא אחת התיאוריות הביולוגיות המשפיעות והנחקרות ביותר על מקורותיו האפשריים של דיכאון. המחקר הנוכחי מצביע על כך שהיא אינה נתמכת על ידי ראיות מדעיות, ומעמיד בספק את הבסיס לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון. רוב התרופות נוגדות הדיכאון הנמצאות בשימוש כיום פועלות באמצעות ההשפעה שלהן על סרוטונין, וחלקן גם באמצעות השפעה של נוירואדרנלין, אולם ישנה הסכמה רווחת כי לאחרון מעורבות קטנה אף יותר מזו של סרוטונין. למרות זאת, אין הסבר פרמקולוגי כיצד נוגדי דיכאון בדיוק משפיעים על דיכאון. אם אותן תרופות נוגדות דיכאון משפיעות כאפקט פלצבו, או על ידי הקהיה כללית של רגשות, לא בטוח שהן מועילות יותר מאשר כדורי סוכר. יתרון אפשרי אחד לתפיסה שדיכאון הוא הפרעה ביולוגית הוא הפחתת הסטיגמה, אך למעשה גוף המחקר הקיים מראה ש ההיפך הוא הנכון , וכי אנשים שמאמינים שהדיכאון שלהם הוא תוצאה של חוסר איזון כימי פסימיים יותר באשר ליכולת ההתמודדות שלהם . חשיבותו הגדולה של המחקר הנוכחי היא בכך שהוא מדגיש את העובדה שהרעיון כי דיכאון נובע מחוסר איזון כימי הוא היפותטי בלבד ואינו נתמך, נכון להיום, באופן מדעי. וכי אין לנו הבנה מלאה של התוצאות האפשריות של העלאת רמות הסרוטונין במוח באופן מלאכותי על ידי תרופות נוגדות דיכאון. יתרה מכך, אם דיכאון הוא אינו תוצאה של חוסר איזון כימי, מדובר במצב אנושי טבעי ולא מחלה, וייתכן כי יש לנו יותר השפעה ממה שאנחנו חושבים על יכולת ההתמודדות איתו. אם אתם נוטלים תרופות נוגדות דיכאון, חשוב מאוד שלא תנסו להפסיק את נטילתן ללא התייעצות וליווי של הרופא שלכם.

חשיבת יתר, הנטייה האנושית להאכיל את עצמנו סרטים ולחשוב בלי סוף על כל דבר שרק אפשר, היא אחד מסימני ההיכר הבולטים והנפוצים ביותר של הפרעות חרדה. מעין מצב שבו המוח מתוח מאוד וכאילו נמצא על סטרואידים ומחפש כל דבר – קטן כגדול – שיכול להיות מטריד, מסוכן או בעייתי מכל בחינה שהיא. ההתנהגות הזו מובילה לא מעט לטענות מצד הסביבה שאנחנו ממציאים בעיות, עושים הר מעכבר. אבל בראש שלנו, הבעיה מאוד אמיתית, כי המוח החרד גורם לנו לחשוב יותר מדי, מכל כיוון אפשרי ובאופן חזרתי. באופן כללי, חשיבת יתר מופיעה בשתי צורות – הרהורים בנוגע לעבר או דאגה בנוגע לעתיד. חשיבת יתר שונה מפתרון בעיות משום שהיא אינה ממוקדת פתרון, היא התבוססות בבוץ של הבעיה (האפשרית, אך לא ודאית). חשיבת יתר גם שונה מרפלקציה עצמית משום שהיא אינה מובילה ללמידה כלשהי או נקודות מבט חדשות על המצב, היא התבוססות בכמה רע אנחנו מרגישים, כמה דברים רעים יכולים לקרות וכמה אנחנו חסרי שליטה. ההבדל בין הדברים הוא לאו דווקא כמות הזמן המושקע במחשבות, אלא האם יש להן אפקט מועיל או לא – בפתרון בעיות או רפלקציה עצמית ישנה תוצאה, בין אם מדובר בפתרון יצירתי לבעיה או תובנה חדשה לגבי עצמנו; בחשיבת יתר, בין אם מדובר בעשר דקות או עשר שעות, אין שום דבר שמשנה את החיים שלנו, מלבד זמן שהלך לאיבוד. חשיבת יתר היא דבר שאפשר להתמודד איתו ולהפחית בו, אבל כדי לעשות זאת אנחנו צריכים קודם כל לדעת ולזהות שזה מה שאנחנו עושים. הנה כמה צורות נפוצות בהן מופיעה חשיבת יתר: השאלה "מה אם?" לגבי כל דבר נורא שיכול לקרות ובלי קשר לסבירות שיתרחש באמת אובססיביות לגבי דברים שאמרנו, או לא אמרנו, או היינו צריכים להגיד מחשבות ודאגות חוזרות ונשנות לגבי המצב הבריאותי שלנו, דברים חריגים וסימנים שעלולים להעיד שהנה, אנחנו חולים בשלל מחלות שגומרות לנו את החיים דמיון פרוע לגבי כל הדרכים כולן שבהן אנחנו יכולים להיכשל, וגם נצליח להיכשל, ובעקבות זה נחיה בקרטון מתחת לגשר שחזור של רגעים מביכים שוב ושוב קושי להירדם או לישון מתוך תחושה שאי אפשר "לכבות" את המוח שחזורים ו"שידורים חוזרים" של טעויות מעגל אינסופי והרסני מכירים את גלגלי הריצה לאוגרים, אלה שהם רצים בתוכם בלי להגיע לשום מקום? זה מה שקורה בראש כשאנחנו חווים חרדה, רק שהאוגר הוא חשיבת יתר ויש לו אינסוף אנרגיה להמשיך לרוץ לנצח בלי להתעייף, עד שאנחנו מתישים את עצמנו. המחשבות, תוצאה של חשיבת יתר, רצות לנו בראש שוב ושוב ושוב, בלי להפסיק. הן רצות במעגלים וחוזרות על עצמן, בלי להגיע לשום מקום ובלי לקדם אותנו. אחת הבעיות עם מצב כזה היא שאנחנו מוציאים על המחשבות האלה המון אנרגיה, וכתוצאה מכך אנחנו עייפים ומתוחים. העייפות והמתח הם בעלי השפעה שלילית על המצב הנפשי והגופני שלנו, ומחזירים אותנו שוב לתחילת המעגל של חשיבת היתר והחרדה, וחוזר חלילה. חוצמזה, בסוף אנחנו גם מתחילים להאמין לעצמנו, כי הרי אם אנחנו חושבים על משהו כל כך הרבה בלי הפסקה, הוא בטח אמיתי לא? אז זהו, שלא. מחשבה על משהו לא אומרת שהוא אמיתי, רק שהוא אפשרות. אבל מעבר לאפשרות הזו יש עוד מלא אפשרויות אחרות, נכונות ואמיתיות באותה המידה, רק שאנחנו לא חושבים עליהן. אז מה אפשר לעשות? לשלוט במחשבות זה לא בדיוק הדבר הכי קל, ולהפסיק את חשיבת היתר זה קשה, בעיקר כי זה לא ממש מתוכנן או רצוני. המשפט "פשוט אל תחשוב על זה" לא באמת עבד למישה אי פעם. למרות זאת, יש כמה דברים שכן אפשר לעשות, הנה שניים מהם: 1. דמיינו שהראש שלכם הוא ספריה עצומה, רק שבמקום ספרים, על המדפים מסודרות מחשבות. כמו בכל ספריה, הן מחולקות לנושאים. כשאתם שמים לב שאתם נוטים לחשיבת יתר בנוגע לנושא מסוים ועוסקים בו באובססיביות, גשו לספריה ובקשו להחליף מחשבה. את המחשבה החדשה נסו לקחת מאזור אחר של הספריה, לא זה שכתוב עליו "מחשבות על איך אפשר להיכשל" 2. כשאתם שמים לב שאתם דואגים ועוסקים בחשיבת יתר, נסו לשאול את עצמכם את סדרת השאלות הבאה:
· האם הדאגה שלי הגיונית? מה הסבירות שהדבר שממנו אתם דואגים כל כך יתרחש? איך אתם יכולים להיות בטוחים בזה? האם זה ההסבר היחיד או התוצאה היחידה האפשרית או שיש עוד הסברים ותוצאות אפשריות? כמה באמת אתם יודעים ושולטים בעתיד שבו הדבר ממנו אתם מודאגים יכול לקרות? אם זה יקרה, עד כמה זה באמת ישנה? · האם לדאגה שלי יש תרומה? לדאגה יכול להיות ערך הישרדותי – היא מציבה דבר מסוים בחזית החשיבה שלנו וממקדת את תשומת הלב שלנו בו כדי שנפעל. זה מצוין למצבי חירום שדורשים פעולה מיידית, אבל פעמים רבות אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לדבר שלגביו אנחנו דואגים, ואם זה המצב אז הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבל את המצב ולשחרר את הדאגה. אם רמת המיומנות של הדאגנות שלכם גבוהה, זה יכול להישמע קשה לביצוע. נסו להגיד לעצמכם "אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את המצב, ולכן אין טעם בדאגה שלי". · האם קיימת בעיה שמצריכה פתרון? נסו להסתכל על דאגה כעל אסטרטגיה לפתרון בעיות – אם יש בעיה, כדאי להתמקד במציאת פתרון, ואם אין בעיה אין טעם לדאוג. נסו את זה כדי למצוא ולפתור את הבעיה: כתבו מה אתם חושבים שהבעיה כתבו את כל הפתרונות עליהם אתם יכולים לחשוב, גם אם הם נראים לכם מטופשים וגרועים חשבו על כל אחד מהפתרונות שכתבתם באופן מעשי, האם הוא ניתן לביצוע ואם כן מה הוא דורש בחרו את הפתרון המעשי הטוב ביותר תכננו איך מוציאים לפועל את הפתרון הנבחר עשו את זה אם זה עזר לכם, מצאתם אסטרטגיה לחשוב קצת פחות. אם לא, יכול להיות שחשבתם בדרך על הגדרה טובה יותר לבעיה (לדאגה שלכם), אם כן נסו שוב עם ההגדרה החדשה, עבור רבים מדובר בתהליך מועיל. למרות זאת, אם לא הצלחתם למצוא פתרון, או שהפתרון שמצאתם אינו אפשרי לביצוע, חזרו לסעיף הקודם ונסו להעסיק את עצמכם במשהו אחר, מכיוון שלדאגה שלכם אין ערך כרגע. בכל מקרה, השתדלו לא להימנע מלעשות דברים או לדחות אותם רק בגלל הדאגות שלכם. כל מה שזה יעשה זה לחזק את הדאגות ולהפוך אותן לאמינות יותר, וכך יקשה עליכם עוד יותר את ההתמודדות.

לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני רוצה לבקש מכם לעשות תרגיל קצר - קחו דף ועט, ועשו רשימה של ההצלחות שהיו לכם בעשור האחרון. כתבתם? מצוין. נחזור אל הרשימה הזו בסוף. בשבוע שעבר קראתי כתבה באחד מאתרי האקטואליה על צעיר שהקים חברה בגיל 17, ועכשיו כשהוא בן 25 מכר אותה והפך למיליארדר. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה "איפה טעיתי ומה עשיתי לא נכון בין גיל 17 ל-?25" (בגיל 17 הברזתי משיעורים בתיכון, מה שככל הנראה הוביל לזה שבגיל 25 העדפתי לשבת בקפיטריה מאשר בהרצאה ולא להיות מיליארדר). זה מסוג הכתבות שמזכירות לי סיפורים מפוצצים על ההוא שחצה את האטלנטי בשחייה עם רגל קשורה, ההיא שסיימה מרתון בהליכה על הידיים וכל מיני דברים שרק יחידי סגולה מסוגלים להם. אין ספק שמדובר בהישגים והצלחות יוצאי דופן, כאלה שרק מעטים מאוד מסוגלים להן וזוכים שיקרו בחייהם. אבל לפני שאני מנסה להסביר לכם מה הבעיה עם סיפורים כאלה ואיך הם יכולים לבאס אתכם, אל תבינו אותי לא נכון - לסיפורים כאלה בהחלט יש משמעות חיובית ותרומה לחיים של כולנו, הם מעוררי השראה. וגם, אתם יודעים, מדי פעם זה דווקא נחמד לשמוע על הצלחות ענק ולהיזכר שלמרות הכל, יש יכולות אנושיות יוצאות דופן, גם אם הן לא שלנו. קצת אסקפיזם מעולם לא הרג אף אחד. אבל הנה העניין. סיפורים כאלה, מרתקים ומעניינים ככל יהיו, מחביאים שתי הנחות. הראשונה היא שיש הגדרה ברורה ומוחלטת של "הצלחה" או "הישג". השניה היא איזו רמיזה שהבעיות שלנו, ההתמודדויות האישיות ו"הקטנות" שלנו, הן חסרות חשיבות. מה זה כבר לקום בבוקר מול לכבוש את פסגת ההר הכי גבוה? אפשר כמובן (ורצוי) להתווכח על שתי ההנחות הללו, אבל הויכוח הוא מול סולם ערכים מערבי שחלק ממנו הוא דירוג של הצלחות, על פי סדר עדיפויות מסוים, והדירוג הזה קשוח, קשיח, וקשה מאוד לערער אותו ועליו. בהתאם לסולם הזה, החברה מסמנת לנו מה הן הצלחות "נחשבות" שמוערכות על ידה, כאלה ששווה לתגמל אותן ולחגוג אותן. זה בסדר כמובן, כי כל הצלחה ראויה לחגיגה – מדליה, הרמת כוסית משרדית או מדבקת כוכב זהב. הבעיה היא שלאור הסולם החברתי תרבותי הזה, ישנו סוג של הצלחות שאינו מגיע לרף הסימון, לעיתים קרובות אפילו לא נתפס כהצלחה, אלא כדבר טריוויאלי וברור מאליו, ולכן לא ראוי להערכה וחיזוק. כשאנחנו עושים טעות קטנה, כמעט תמיד אנחנו מרגישים רע לגבי זה. אבל כשאנחנו משיגים מטרה קטנה, אנחנו כמעט אף פעם לא מרגישים טוב לגבי זה. קל לנו מאוד להיות שיפוטיים כלפי עצמנו, לנזוף בעצמנו ולהרגיש אשמים כשאנחנו עושים טעות או לא מצליחים במשהו, קטן כגדול. לעומת זאת, כשזה מגיע לתחושת גאווה על הצלחה כזו או אחרת, קל לנו לתת לה לחמוק מבין האצבעות ולא להשתהות בה. אי ההתאמה הזו היא (בחלקה הגדול) תוצאה של אותו סולם חברתי שמודד הצלחות, והיא בעייתית משום שהיא פוגעת במוטיבציה שלנו ובתחושת המסוגלות שלנו, וכך הופכת הצלחות עתידיות וארוכות טווח לקשות להשגה הרבה יותר. אנחנו נוטים לחשוב על הישג או הצלחה כמשהו שמביא איתו גמול חומרי נראה לעין – מעמד חברתי, מעמד מקצועי, כסף. בחלק מהמקרים (אך בוודאי שלא תמיד), אותו מעמד חברתי וכסף שמגיע איתו, מגיעים - תסלחו לי על הישירות – מכלום. תרבות הסלבריטי וכו'. ויותר מדי פעמים אלה הדברים שמעצבים את התפיסה החברתית ל"מהי הצלחה". אבל האמת היא, שיש עוד כל כך הרבה דברים שמושגים בעולם בכל יום, בכל רגע. אלה הישגים מסוג אחר, שנדחקים לפינות חשוכות – המאבקים הפנימיים שלנו, סמויים מהעין. אלה שהרבה פעמים אף אחד אחר מלבד עצמנו כלל לא יודע עליהם. אלה שלא זוכים ל-15 דקות של תהילה, צילומי פפראצי או זרי דפנה להתרפק עליהם. עבור חלק מהאנשים זה לקום בבוקר או להתחיל שיחה עם אדם זר, עבור אחרים זה להתגבר בעצמם על חרדה או להצליח לאכול בצורה מסודרת. לעיתים קרובות מדי אנחנו עסוקים כל כך בעתיד ובדבר הבא, עד שאנחנו לא עוצרים ולו לרגע אחד כדי להרגיש טוב בנוגע למה שהשגנו. למשל יוסי, שעשה דיאטה ולמרות הקושי הצליח לרדת שלושה ק"ג, אבל ישר חשב על החמישה הבאים ולא פינק את עצמו בחטיף בריאות כדי לסמן לעצמו "היי יוסי, זה אולי רק שלושה ק"ג אבל זו הצלחה!". דוגמה אישית? הפעם הראשונה שהתארחתי לראיון טלוויזיוני בתכנית בוקר מהסוג שכנראה רק אמא שלי רואה, והדבר הראשון שחשבתי עליו שראיתי את השידור היה "בפעם הבאה אני צריך להסתפר לפני זה וללבוש חולצה אחרת", ולא "היי אמא, תראי אני בטלוויזיה!". הנטייה הזו שלנו, לא לשים לב ולהתעלם מההצלחות "הקטנות" שלנו לא מגיעה משום מקום. יש דברים שפשוט לא נראים לנו כמו הצלחה כשאנחנו מודדים אותם לפי הסולם החברתי להצלחה, למרות שיש אינספור מאבקים פנימיים שאנשים מתמודדים איתם יום יום – התמודדות עם אי ודאות, לחץ כלכלי, געגוע לאדם יקר שנפטר, בעיות רפואיות כרוניות, חוסר משמעות, תחושת בדידות, פחד מהמוות, ריבים עם בני משפחה, חוסר הבנה אלה רק חלק קטן מהדברים. כל אלה מספקים לנו ערב רב של התמודדויות ושגרת חיים מאתגרת. חיים נורמליים בתוך הכאוס הזה נשמעים כמו הישג די מרשים, אבל מה לעשות, לא מקובל חברתית להציג את ההתמודדויות האלה או אפילו להתייחס לכך כאל הצלחה. זה עלול להוביל למצב שבו אנחנו מרגישים שפשוט אין לנו הצלחות, שאנחנו לא טובים, ושאנחנו לבד. כלומר, לא רק שמשהו לא בסדר איתנו כי אנחנו מתמודדים עם משהו שהחברה לא מסמנת כהצלחה, אלא משהו לא בסדר איתנו באופן ייחודי. רק אנחנו לא בסדר באופן הספציפי הזה, ולכן זו כנראה אשמתנו. ובכן, לא. צר לי לאכזב אתכם, אבל אתם לא מיוחדים, לפחות לא באופן הזה. חיים נורמטיביים מספקים יותר ממספיק סיבות להתמודדויות, סבל וצער יום יומיים, וכולם חווים את זה. וכן, להתמודד איתם זה בהחלט הישג. ולמרות זאת, למרות שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מתמודדים עם מאבקים פנימיים כאלה באופן כמעט יום יומי, אנחנו לא מתייחסים אליהם ברצינות הראויה. למה? אותם מאבקים "קטנים", יום יומיים, נתפסים כטריוויאליים, כבעיות קטנות שאינן דורשות התייחסות. חשבו רגע על הברז שלכם במטבח – מתי תתייחסו אליו ברצינות, כשיש בו נזילה קטנה ומאוד איטית, טיפה אחת בכל פעם, או כשיהיה בו חור שדרכו דולפים מים בזרם משמעותי? סביר מאוד להניח שתשימו לב לדליפה הקטנה, אבל שתיכנסו לפעולה רק כאשר היא תהיה משמעותית. הסיבה לכך היא ששיבושים גדולים, תופסים את מירב תשומת הלב שלנו משום שהם דורשים מאיתנו תגובה מיידית. הם מעוררים את מערכת ההגנה שלנו כי הם נתפסים כאיום מיידי – אם לא נעשה משהו עכשיו המצב עלול לצאת מכלל שליטה, אבל אם הטפטוף היא קטן, אנחנו יכולים לטפל בזה אחר כך. ההבדל בין שני סוגי ההתמודדויות הוא כמו מתקפת בליץ למלחמת התשה. כך נוצר מצב שיש בו שלושה מאפיינים שגויים:
1. אותם מאבקים פנימיים נתפסים כייחודיים אך ורק לנו
2. אותם מאבקים פנימיים הם טריוויאליים וחסרי חשיבות
3. אותם מאבקים פנימיים אינם דורשים מאיתנו יחס מיוחד הצעד הראשון להישגים קטנים הוא הכרה בכך ששלושת המשפטים האלה אינם נכונים, והכרה בכך שמדובר במאבקים שיש להתייחס אליהם באותו האופן שבעיות "גדולות" זוכות לו. אם אנחנו לא מתייחסים למשהו כאל בעיה, לא נוכל להתייחס לאופן ההתמודדות שלנו איתו כאל הישג. וההישגים האלה, ההצלחות הקטנות שלנו בהתמודדות עם המאבקים הפנימיים שלנו, שווים את כל האנרגיה המושקעת בהם בדיוק כמו כל הישג אחר שמוכר על ידי החברה. הכאב של אדם אחר אינו גדול יותר מהכאב שלכם והמאבק של אדם אחר אינו חשוב יותר מהמאבק שלכם. הערך של המאבק שלכם לא נובע מכך שהחברה מתייחסת אליו ומתייגת אותו ככזה, אלא מתוך היכולת שלכם להתגבר עליו. אף מאבק אינו קטן מדי או חסר משמעות אם יש דבר שאתם יכולים לעשות לגביו. הפסיכואנליטיקאי האמריקאי דולנד ויניקוט טען שהאם צריכה לתסכל את התינוק, אבל רק במידה מסוימת – היא צריכה להציב בפניו אתגרים שיש לו יכולת לעמוד בהם – בעיות "קטנות". אם האתגרים יהיו גדולים מדי ולתינוק לא יהיה סיכוי להתמודד איתם, הוא פשוט ירים ידיים. גם כשאנחנו כבר מבוגרים, יש חשיבות לבעיות שאנחנו לוקחים על עצמנו. אם תחליטו שאתם יוצאים מחר לריצת מרתון כשהפעם האחרונה שרצתם היתה ב-1994, כנראה שתתעלפו אחרי 300 מטר. אבל אם תחליטו שאתם רוצים לרוץ מרתון בעוד שנה, ומחר תתחילו מריצה של 200 מטר, יש סיכוי שתצליחו יותר, ויש הרבה יותר סיכוי שזה יעודד אתכם להמשיך לנסות מאשר אם תיכשלו. ה"סוד" להישגים קטנים, שערכם רב כי הם תורמים באופן משמעותי לתחושת המסוגלות שלנו, לתחושת ההצלחה שלנו ולערך העצמי שלנו, הוא להתייחס לקשיים שלנו כראויים, כבעלי משמעות ולא כסתמיים. חשוב לשים לב גם לדברים הקטנים, ולא רק לבעיות גרנדיוזיות שהטיפול בהן יכול להיות הרבה יותר קשה ומורכב, וסיכויי ההצלחה נמוכים יותר. זוכרים את הרשימה שעשיתם בהתחלה? תחזרו אליה רגע ותסתכלו עליה. האם רשומות של כל ההצלחות שלכם? האם ישנן הצלחות שלא נכנסו לרשימה הזו? נסו לעשות עכשיו רשימה חדשה של כל ההצלחות שלכם בתקופה הזו, והשוו בין שתי הרשימות. אני מהמר בזהירות, שהשניה תהיה ארוכה יותר.

מחשבות הן דרך לתאר את המציאות, ומכיוון שכך הן יכולות להיות מבלבלות לפעמים. לא כל מחשבה היא בהכרח אמת, וישנן דרכים רבות לתאר את המציאות. חלק מהמחשבות מופיעות ללא פעולה אקטיבית שלנו, מבלי שאנחנו מזמינים אותן או שולטים בהופעתן, ולמרות זאת נחוות כאמת אבסולוטית. מחשבות מהסוג הזה נקראות מחשבות אוטומטיות שכן הן פועלות כמו רפלקס, דבר שאנחנו לא שולטים בו. כל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, חווים מחשבות מהסוג הזה מפעם לפעם. הבעיתיות שיכולה להיות כרוכה במחשבות אוטומטיות היא שהן עלולות להוביל לרגשות לא נעימים ולחרדה שעלולה לפגוע בנו, ולעיתים עלולות גם להוביל לתגובות התנהגותיות שפוגעות בתפקוד היום יומי שלנו. סוג ספציפי של מחשבות אוטומטיות הוא מחשבות קטסטרופליות . במחשבות מהסוג הזה הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע מסוים היא תחזית של התוצאה הגרועה ביותר, של אסון או קטסטרופה. מחשבות קטסטרופליות מאופיינות בשאלות מהסוג של "מה אם?", ופעמים רבות מתחלפות במחשבה מהסוג של "רק שלא...". למשל, "עמדתי קרוב לאדם שהשתעל, מה אם הוא חולה בקורונה?", שאלה שיכולה להתחלף במחשבה " רק שלא נדבקתי". מחשבות כאלה יכולות להוביל לחרדה גבוהה, למרות שאין להן בהכרח קשר למציאות. הבסיס למחשבות כאלה הוא תחושה של אי ודאות ושל חוסר שליטה. יש מה לעשות כדי להחזיר לעצמנו תחושה מסוימת של שליטה, ועל ידי כך להתמודד עם מחשבות כאלה ולהפחית את רמת החרדה. ראשית, נסו לתת למחשבה מקום ולהתבונן בה, במקום לנסות לסלק אותה. הסתכלו עליה ונסו להכיר בה כמחשבה, ולא מציאות מוחלטת. כשמדובר במחשבה ולא במציאות, יכולה להיות יותר גמישות. מכיוון שמחשבה היא דרך לתאר את המציאות, נסו לתאר את המציאות בדרכים אחרות – נסו להציע מחשבות אלטרנטיביות. כך המחשבה האוטומטית והקטסטרופליות תחלש וההפשעה שלה עלינו תפחת, ויהיה מקום למחשבות אחרות. כשעולות מחשבות מהסוג הזה, ניתן להיעזר בשאלות הבאות. שימוש רב יותר בשאלות המנחות יעזור להפוך אותן להרגל ויגביר את היעילות שלהן, ובכך יקל את ההתמודדות עם מחשבות אוטומטיות וקטסטרופליות.
1. מה המחשבה שמדאיגה אותי כרגע?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 2. האם המחשבה המדאיגה קשורה לאירוע חיצוני (למשל משהו ששמעתי בחדשות, שיחה שהיתה לי עם חבר/ה או בן/בת משפחה או משהו ששמעתי בחדשות) או תחושה פנימית (חוויה, רגש, תחושה גופנית)?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 3. בהתבסס על העבר ועל מקורות מידע מהימנים , נסו להעריך מה הסיכוי שהדאגה שלכם תתממש
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 4. במידה ובכל זאת הדאגה שלכם תתממש, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 5. במידה ובכל זאת הדאגה שלכם תתממש, מה הדבר הסביר ביותר שיכול לקרות?
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 6. במידה ובכל זאת יתרחש הדבר הגרוע ביותר, מה אני יכול/ה לעשות כדי להתמודד איתו?
א. במי אני יכול/ה להיעזר (למשל בני משפחה או חברים) ___________________________________________
_________________________________________________________________________________________
ב. במידה וזה קרה בעבר, מה עשיתי? __________________________________________________________
_________________________________________________________________________________________
ג. אילו כישורים ומשאבים עומדים לרשותי כדי להתמודד? ___________________________________________
__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ נסו להציע מספר תרחישים אפשריים נוספים ונסו להעריך אותם באמצעות השאלה הקודמת.

* רשימת מקורות מידע מהימנים מצורפת בסוף הפוסט * כבר מעל שלושה חודשים שוירוס הקורונה (COVID-19) נמצא איתנו. נגיף שגם הוא, כמו SARS ו-MERS, התפרץ בסין והדביק במהירות עצומה אלפי אנשים וגרם למיליונים להיות בבידוד. שלושה חודשים שבהם רוב האנשים כלל אינם מתמודדים עם הנגיף עצמו, אלא עם החרדה הגדולה שנוצרת סביבו. ההשפעות הגופניות והבריאותיות של הנגיף עדין אינן ידועות בודאות ובקהילה הרפואית יש ויכוח לגביהן (עד כמה הוא מסוכן? עד כמה הוא מדבק?), אך ההשפעה הנפשית על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם ברורה – מספיק מבט קצר בתמונות של מדפים שלמים בסופרמרקטים עומדים ריקים, בסרטונים של אנשים הולכים מכות על נייר טואלט וחדרים שהוסבו למקלטים לשעת חירום ומולאו עד אפס מקום במזון יבש וקופסאות שימורים. בעוד שמהנגיף עצמו אפשר להתגונן ולהימנע, מהדיבור עליו זה בלתי אפשרי – השיח החרדתי נמצא בכל מקום ונראה שאי אפשר להתחמק ממנו, אלא אם אתם בבידוד בלי גישה לאמצעי תקשורת. החרדה מפני הנגיף פוגעת ביותר אנשים מאשר הנגיף עצמו, וייתכן שאף יש לה השפעות קשות יותר, והיא אינה קשורה לסיכון מציאותי. הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים גדול יותר מאשר להיפגע מקורונה, ובכל זאת, אנחנו לא רואים אנשים מפסיקים לנהוג, למה? משום שהחרדה נובעת מתחושה קשה של אי ודאות וחוסר שליטה. כ-60,000 בני אדם מתים משפעת בארה"ב בכל שנה, ובכל זאת אף אחד כמעט לא נכנס להיסטריה סביב הנתון הזה. הסיבה שאנחנו לא חרדים מכך היא שמדובר בנגיף שאנחנו מכירים ויש לו חיסון, כלומר, יש לנו מידה של שליטה ואי הודאות סביבו נמוכה בהרבה. לעומת זאת, במקרה של קורונה מדובר במצב מובהק של אי ודאות – וירוס חדש, שאנחנו לא מכירים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה דרכי ההידבקות בו, אנחנו לא יודעים מה אחוז התמותה ממנו, ואין לו חיסון. שילוב קטלני של אי ודאות ושל חוסר שליטה, מתכון מושלם לחרדה שנובעת מתוכנו ואין לה קשר לסיכון המציאותי, וחלק מהסימפטומים שלה אף יכולים להיות דומים לקורונה. סימפטומים של חרדה יכולים להתבטא בארבעה מישורים: 1. רגש – הרגש הדומיננטי הוא פחד, המלווה לרוב באי שקט כללי ולעיתים קרובות גם בתחושות כמו כעס למשל. הפחד הוא מדבר ספיציפי (למשל להידבק בקורונה) אך יכולה להתפתח גם פחד מהחרדה עצמה. במקרה של קורונה, יכול להיות שנפחד להסתובב או לשהות בחברת אנשים, וייתכן שנכעס על אנשים שאינם מקפידים על היגיינה מספיקה או מפרים את תנאי הבידוד (משום שהם נתפסים ככאלה שמגדילים את הסיכון שלנו להידבק, ובכך מגבירים את תחושת הפחד שלנו) או למשל על משרד הבריאות והרשויות על כך שהם לא נוקטים בצעדים מספקים לדעתנו. 2. מחשבה – סוג המחשבות העיקרי הוא מחשבות קטסטרופליות, המחשבה שדבר נורא עומד להתרחש ממש עוד רגע. המחשבה היא שמשהו רע בטוח יקרה לנו (שנידבק בקורונה ונמות) ומתחלפת במחשבה טורדנית לא פחות, רק שלא יקרה לי. המחשבות הקטסטרופליות חוזרות על עצמן שוב ושוב ולא מרפות. 3. גוף – לחרדה יש סימפטומים גופניים ברורים. היא מתחילה באי שקט גופני ומתח שרירים גבוה (מה שיכול להוביל לכאב בשרירים), ותחושה של מועקה ולחץ באיזור החזה ו/או הבטן. ככל שהחרדה גדולה יותר יופיעו גם סימפטומים כמו דופק מואץ, עליה בלחץ הדם, הזעה אפשרית וייתכנו גם קשיי נשימה ממשיים. שימו לב שחלק מהסימפטומים (כאבי שרירים, קוצר נשימה) הם גם סימפטומים של קורונה, דבר שיכול להזין את החרדה למרות שהם נובעים ממקור שונה לחלוטין. 4. התנהגות – התנהגות היא הדרך שלנו להחזיר לעצמנו חלק מהשליטה ולהפחית את אי הודאות. במקרים שזה אפשרי, נעשה כל מה שנוכל על מנת להתרחק מהדבר שמאיים עלינו (למשל, לא ניסע בתחבורה ציבורית בניסיון להימנע מהידבקות, ובמקרה החמור יותר ממש לא נצא מהבית). אך לא תמיד זה אפשרי להתרחק פיזית. במקרים כאלה ננסה למצוא את כל המידע האפשרי מתוך ניסיון לדעת מה אנחנו כן יכולים לעשות. הניסיון הזה יכול להתבטא בהיצמדות למהדורות החדשות ולדיווחים על מספר הנדבקים/חולים ועל מוקדי התפרצות ויכול להתבטא גם בחיפוש בלתי פוסק באינטרנט, אגירה של מזון, חיטוי בלתי פוסק של הסביבה שלנו וגם של עצמנו. פחד הוא דבר טבעי, ואין סיבה עקרונית לנסות להסיר אותו לחלוטין מהחיים שלנו (זה גם לא אפשרי, ולא כדאי משום שלפחד יש גם תפקיד הישרדותי חשוב). יחד עם זאת, אם הפחד הופך לחרדה, אם אתם מזהים את התחושות האלה אצל עצמכם והן פוגעות בחיים שלכם, כדאי להקדיש לכך התייחסות. אם רמת החרדה שלכם גבוהה ופוגעת בתפקוד שלכם, כדאי לשקול לפנות לטיפול מקצועי. בנוסף, וגם אם החרדה שלכם נמוכה אך עדיין מציקה לכם, ישנם דברים שאתם יכולים לעשות לבד. - היו מודעים לגוף שלכם. הסימפטומים הגופניים של חרדה בולטים ועלולים להיות מבלבלים. אם אתם מרגישים בהם זיכרו שלא בהכרח מדובר בקרונה ובהחלט ייתכן שהמתח המוגבר שאתם מרגישים בשרירים נובע מסיבות אחרות, כך גם קוצר נשימה אם אתם חווים אותו (אנחנו בתקופה שבה הרבה אנשים סובלים למשל מאלרגיות שיכולות בהחלט לגרום לכך). בנוסף נסו לחשוב מה עוזר לכם לשחרר ולהקל את המתח הגופני – נשימות איטיות ועמוקות? סיבוב הליכה רגועה בשכונה? ריצה? כל דבר שעוזר לכם להוציא את האנרגיה שנאצרת בגוף ולהפחית את המתח הוא טוב. - שימו לב לאופן צריכת המידע שלכם והקפידו על נתונים מלאים ואמיתיים –חשוב להיות מעודכנים, אבל ישנה נקודה שבה צריכת מידע הופכת לבעייתית ויכולה להיות בעלת השפעה שלילית. צריכה אובססיבית של מידע כנראה לא רק שלא תעזור לכם, אלא תגביר את רמת החרדה שלכם. נכון להיום (יום שלישי, 10.3) נדבקו בנגיף כ-115,000 אנשים. זה בהחלט מספר מפחיד כשהוא עומד בפני עצמו, אך שימו לב שזה לא מספר שמשקף את מספר החולים כרגע. אמנם מתוך כלל הנדבקים נפטרו כ-4,000, אך כ-65,000 ממי שנדבקו כבר החלימו, מה שאומר שאין מעל מאה אלף חולים, אלא כ-45,000. נתונים מהסוג הזה אתם יכולים לראות כאן . לדיווחים בתקשורת ובמהדורות החדשות יש נטיה להתמקד בנתונים השליליים, ובכך לתת תמונה חלקית ומעוותת של המצב, שרק מגבירה את החרדה. תמונת מצב מלאה ומבוססת יכולה להרגיע ולהפחית את רמת החרדה שלכם. - שמרו על קשרים חברתיים – ההיסטריה העולמית סביב נגיף הקורונה והחרדה שמתעוררת, עלולה להוביל לבידוד גם את מי שממש אין לו צורך בכך, אך ורק מתוך פחד. רוב הסיכויים שזה לא יביא להקלה ברמת החרדה ורק יגביר אותה. במקום להסתגר ולהתבודד, שימרו על קשרים חברתיים ודברו על התחושות שלכם. זיכרו שאתם יכולים לבחור עם מי לדבר על איזה נושאים – אם החבר/ה הכי טובים שלכם נמצאים באי שקט בעצמם והם מלחיצים אתכם יותר, כדאי למצוא אנשים אחרים לחלוק איתם, כאלה שרגועים בעצמם ושאתם מוצאים אותם מרגיעים. - עשו מה שאתם יכולים כדי להרגיש בשליטה יחסית, אך בלי להגזים – במקרה של וירוס הקורונה, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות ושנמצא בשליטה שלנו, הוא ככל הנראה שמירה על היגיינה. המחשבה שלנו היא שנגד אירועים קיצוניים יש צורך בתגובות קיצוניות, ושטיפת ידיים היא הרבה דברים פרט לפעולה קיצונית. למרות זאת, היא כנראה אחד הדברים הכי יעילים שאנחנו יכולים לעשות. - זכרו שאין קשר בין רמת הדאגה שלכם לבין רמת הסיכון שלכם. חרדה לא תפחית ולא תגביר את הסיכון שבו אתם נמצאים, הפעולות שאתם עושים הן אלה שיש להן השפעה על כך, ולכן התמקדו בדברים שאתם יכולים לשלוט בהם. - נסו לסנן את המחשבות שלכם. זה לא קל, והרבה פעמים נעשה בטיפול, אך לא כל מחשבה ראויה להיחשב, ובטח שלא להתיישב בראש שלכם ולהקים מאחז שמסרב להתפנות. מחשבות קטסטרופליות חוזרות ונשנות לא ישנו דבר בתחושת השליטה שלכם (מלבד מלגרום לכם להרגיש יותר ויותר חסרי שליטה) ולא ישנו את חוסר הודאות שאתם נמצאים בו, ביחד עם שאר העולם. לכן כדאי לנסות ולהגביל את המחשבות מהסוג הזה, ולהזיז אותן הצידה. אחד הדברים הקשים בכך הוא שזה מאלץ אותנו לקבל את התחושות הקשות של אי ודאות וחוסר שליטה, דבר שקשה לקבל בפני עצמו מבלי קשר לקורונה, ולעיתים קרובות תהליך שמורכב לעשותו לבד. בכל מקרה כדאי לשמור על היגיינה גבוהה ולהקפיד על הוראות משרד הבריאות. במידה ואתם לא מצליחים להפחית את רמת החרדה שלכם, כדאי לשקול לפנות לטיפול. רשימת מקורות מידע מהימנים אודות וירוס הקורונה : עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל בעברית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל ברוסית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל בערבית עמוד משרד הבריאות אודות קורונה בישראל באנגלית עמוד ייעודי של עמותת מדעת אודות קורונה - עמותת מדעת נאבקת בפייק ניוז אודות נושאים רפואיים, היא אינה קשורה לממשלה או למשרד הבריאות, אך המידע המתפרסם דרכה אמין ומאומת. עמוד ארגון הבריאות העולמי אודות וירוס הקורונה (אנגלית) המרכז למניעת התפשטות מחלות של ארה"ב (CDC) המקבילה האירופאית ל-CDC

פסח, אביב. האוסציאציה הראשונה שעולה לרבים מאיתנו בהקשר הזה היא "חופש", ולא רק בגלל החופש הארוך (מדי?) של הילדים מהגן ובית הספר. הרי פסח מכונה "חג החירות" על שם היציאה מעבדות מתמשכת והחירות שקיבלו בני ישראל מפרעה והמצרים. ואף יותר מכך – בהגדה שנהוג לקרוא בליל הסדר נכתב "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" – מצווה עלינו לראות את עצמנו כמי שזכו בחירות שלהם ואינם עבדים עוד. אבל אנחנו חיים במאה ה-21, ופרעה קבור אי שם באחת הפירמידות, ואין יותר עבדות. קשה לנו קצת לדמיין איך זה להיות עבדים, כי נולדנו אל תוך חופש ואנחנו רואים את עצמנו כחופשיים. אנחנו אחרי המהפיכה הצרפתית שהולידה סדר חברתי חדש, אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית שביטלה את העבדות, ובאופן כללי אנחנו נוטים לחשוב שהמושג "עבדות" כבר לא שייך לעולם שבו אנחנו חיים – אנחנו לא רכוש של אף אחד. אך האם זה אומר שאנחנו באמת חופשיים? האם זה אומר שאנחנו לא עבדים למישהו או משהו אחר? האם אין איזה פרעה קטן ומרושע שאומר לנו מה לעשות? האם אנחנו באמת חיים כפי שאנחנו רוצים לחיות, או שמא חלקים מהחיים שלנו מוכתבים על ידי דבר אחר? בואו נחשוב על עבודה, למשל. בעולם שגלובליזציה היא אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שהוא עובר, העבודה הולכת ונוגסת עוד ועוד חלקים מהחיים. שעות העבודה הולכות ומתארכות ונכנסות לא פעם גם לשעות הלילה, הורים לילדים מגיעים הביתה מותשים אחרי יום עבודה ארוך ולעיתים אף אוספים את ילדיהם מצהרונים רק בשעות הערב. לעיתים קרובות כשחוזרים הביתה כבר מותשים כל כך שהדבר היחיד שרוצים לעשות זה מה שדורש מאיתנו הכי מעט אנרגיה – נגיד לבהות בנטפליקס. לעיתים זה יכול להיות הרסני עבור מערכות יחסים משום שהיכולת להתעניין בבן/בת הזוג ולנהל דיאלוג שמראה כמה קרובים וחשובים הם פשוט נפגעת. והעבודה לא תמיד נשארת מאחורינו, היא גם באה איתנו הביתה – אי מיילים דחופים, טלפונים ניידים שלא מפסיקים לצפצף עם הודעות דחופות למחר בבוקר, עבודה מול לקוחות במדינות ששעות העבודה שלהן מקבילות לאחת בלילה שלנו, כל אלה תורמים לכך שהעבודה חודרת לכל חלקה בחיים שלנו. לעיתים גם לחופשות. הניידים פולשים לחיים שלנו גם בלי קשר לעבודה. נסו לעצור ולהיזכר מתי בפעם האחרונה נפגשתם עם חבר או חברה, ובמשך כל הפגישה הטלפון של שניכם זכה להתעלמות מוחלטת ואף אחד לא הרים אותו כדי לראות איזה הודעה הוא קיבל עכשיו. אז האם אנחנו באמת חופשיים? ממה ולמה קשה לנו כל כך להתנתק ולמה חשוב כל כך שנהיה זמינים בכל רגע נתון, לא משנה מה אנחנו עושים? מה בהתנתקות הזו מפחיד כל כך עד שהיא מונעת מאיתנו לפנות זמן לעצמנו וליקרים לנו ולהראות להם עד כמה הם משמעותיים וחשובים? דוגמה נוספת, שיכולה להיות מפתיעה במקצת, היא הרגשות שלנו, והמחשבה על כך שאנחנו עבדים להם היא לא מחשבה אינטואיטיבית עבור כולם, אבל בחלק מהמקרים הם לחלוטין האדון ואנחנו העבד. בהקשר הזה אנחנו יכולים לחשוב גם על רגשות שליליים וגם על רגשות חיוביים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש רגשות שליליים והנטיה הטבעית שלנו היא לרצות להימנע מהם. אבל לפעמים, בלי שאנחנו שמים לב הרצון הזה מוביל אותנו לדפוס התנהגות שבו אנחנו נמנעים מלנסות ולעשות דברים שאנחנו רוצים, רק כי אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שלא נצליח ונרגיש רע אחרי זה, ובצורה הזו אנחנו מוצאים את עצמנו נשלטים על ידיהם. לפעמים אנחנו גם מפתחים כלפי הרגשות השליליים יחסי אהבה-שנאה. אנחנו לא באמת אוהבים אותם, אנחנו לא באמת אוהבים חרדה או דיכאון למשל, אנחנו לא באמת אוהבים להיות מלנכוליים כל הזמן, אבל באותו הזמן אנחנו גם לא יכולים בלעדיהם – עם הזמן הם עלולים להפוך לחלק גדול ומשמעותי כל כך מהאופן שבו אנחנו מכירים את עצמנו וחושבים על עצמנו, שאנחנו מתקשים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. גם במקרה הזה, הם משרתים משהו שאנחנו חוששים לאבד ובאופן הזה שולטים בנו. אבל לא רק רגשות שליליים עלולים להפוך לאדון, גם רגשות חיוביים. כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון לטוב ולחוות כמה שיותר רגשות חיוביים הוא טבעי ואנושי. אבל כמו הרצון להימנע מרגשות שליליים, גם הרצון הזה עלול להפוך לכזה שאנחנו מתמכרים עליו ועושים כל שביכולתנו כדי להרגיש רק רגשות חיוביים. אנחנו מחפשים בלי הפסקה אחרי חידושים וריגושים, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו במרדף אחרי משהו שלא ברור איפה הוא נמצא, משהו שהרבה פעמים אנחנו קוראים לו אושר, והמרדף אחרי אושר הוא מטרה נעה שעלולה לגרום לנו לחשוב שאם נרפה ממנה ולו רק לרגע, היא תעלם לבלי שוב. ומה קורה בזמן הזה? החיים. ואם אנחנו עסוקים כל הזמן בלרדוף אחרי משהו, אנחנו מפספסים חלק גדול מהם, ובצורה הזו גם רגשות חיוביים עלולים לצמצם את החוויה האנושית ולהפוך אותנו לעבדים. אז נכון, פרעה קבור עמוק באדמה וברוב המוחלט של העולם אין עבדות, אבל זה לא אומר שאנחנו חופשיים לגמרי. בחיבור " אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כתב ז'אן פול סארטר ש"האדם נידון לחופשי. נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו". החופש, אם כך, הוא מימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בנו להתנהל בעולם כמי שיכולים לנהל את חייהם מתוך מודעות, בחירה ואחריות, ולא מתוך טייס אוטומטי שפועל לפי אלגורתים אם-אז. להיות מסוגלים לנהל עם עצמנו (ועם אחרים) דיאלוג כנה, שמאפשר להבין את הרצונות והצרכים שלנו, לדעת מה מניע אותנו ומה חוסם אותנו, לדעת שיש לנו אפשרויות ומה הן, ולקבל החלטות שיכוונו את החיים שלנו באופן הטוב ביותר עבורנו מתוך רצון לגדול ולא מתוך פחד. זה יכול להיות במשפחה, עם בני/בנות זוג, בעבודה, ובכל מקום שתחשבו עליו. הסיפור של ההגדה מתחיל בשבר – יחץ, הזמן שבו שוברים את המצה ומחביאים חצי ממנה. וכמו שליל הסדר לא יכול להסתיים עד שלא מוצאים את האפיקומן ומביאים לאיחוד מרגש (בעיקר לילדים) בין שני חצאי המצה, גם החופש שלנו לא יכול להתממש כל זמן שאנחנו מחביאים מעצמנו חלקים פנימיים. החופש האמיתי אם כך, הוא היכולת שלנו לפקוח עיניים, לראות ולהיות מסוגלים להתמודד עם כל חלקי הנפש שלנו. יכול להיות שאת חלקם נאהב פחות מאחרים, אבל אם לא נדע על קיומם, לא נהיה חופשיים ולא נוכל לשנות אותם.

חלק גדול מהאנשים שאני פוגש בקליניקה חולקים דבר משותף – הם מתארים תחושה של תקיעות או חוסר מנוחה. שרון מספרת שהיא מרגישה משועממת עם החיים שלה – העבודה אותה עבודה, השגרה אותה שגרה, והיא מפנטזת על עבודה חדשה, חופשה אקזוטית, תספורת חדשה או אולי לעבור למדינה אחרת. ירון מכיר בכך שהוא חווה משבר אמצע חיים – הוא מרגיש לכוד וחסר מנוחה, חושב שיש לו עוד 20 שנים טובות במקרה הטוב והוא ממש לא רוצה שהן ימשיכו להיות כמו 20 השנים האחרונות. לכולנו יש תקופות ומצבים שבהם אנחנו מרגישים תקועים, משועממים, לכודים. מצבים בהם אנחנו מרגישים שהחיים שאנחנו חיים הם לא החיים שאנחנו רוצים, שאנחנו על טייס אוטומטי. האינסטינקטים שלנו אומרים לנו שצריך לשנות משהו – להחליף עבודה, לעבור דירה, לצבוע את השיער, לאמץ כלב, לעשות דיאטה, לקנות סירה, לצאת לחופשה של חודשיים בקאריביים, לעשות ילדים. לעיתים השינויים האלה עוזרים ומספקים הקלה לזמן קצר. אבל לעיתים קרובות יותר, הבעיה המהותית היא לא לשנות את התוכן של החיים שלנו – מה אנחנו עושים בעבודה או מה אנחנו עושים בשעות הפנאי שלנו למשל – אלא המבנה או התהליך של איך אנחנו מנהלים את החיים שלנו. אנחנו מרגישים תקועים כי אנחנו צריכים לגשת לחיים שלנו מזוית אחרת. תוכן מול תהליך באופן כללי, ניתן לחלק תקשורת לשני חלקים – תוכן ותהליך.
תוכן הוא השאלה מה , עובדות, שמות עצם: הכותרות שמדברים עליהן בישיבות צוות, הפינג פונג בויכוח מהערב הקודם על כמה כסף מוציאים על מצרכים. תהליך הוא השאלה איך , מעשים, פעלים: לא הכותרות שמדברים עליהן בישיבת הצוות, אלא האופן שבו דניאל משתלט עליהן והופך אותן לחסרות תועלת. לא השאלה על מה אנחנו מוציאים כסף, אלא העובדה שבכל פעם שאנחנו מדברים על כסף זה הופך לויכוח.
מפל הוא תוכן. המים שנופלים הם תהליך. אנחנו 'מתוכנתים' להתמקד בתוכן, בעיקר כשאנחנו אמוציונליים. כשהויכוח על כסף מתחיל (או באמת, כל ויכוח אחר) שני הצדדים מתחילים לשלוף עוד ועוד תוכן כדי להראות שהם צודקים – הודעות סמס, קבלות מהסופר, חיובי אשראי וכו'. או כשיש לנו איזו פריחה לא מוסברת ביד או כאב לא ברור בברך – אנחנו מבלים שעתיים ברחבי האינטרנט, נעזרים בד"ר גוגל כדי לגלות כל אבחנה אפשרית, כל גורם שעולה על הדעת, וכל טיפול שקיים (טיפ: תנסו להימנע מזה, אבחון עצמי באינטרנט בד"כ רק מגביר את הלחץ והחרדה). המוח הרגשי שלנו אומר לנו שאם רק נמצא את התוכן הנכון נשנה את התהליך ונרגיש טוב יותר – בן/בת הזוג שלנו יבינו סוף סוף שאנחנו צודקים והדאגה בקשר לפריחה ביד תדעך. תהליך לא מתפקד בשונה מהחשיבה האוטומטית שלנו, מה שנמצא בבסיס המצבים האלה הוא לרוב תהליך, ולא תוכן. החרדה של אבנר מתמקדת בכל פעם בדאגה הגדולה של אותו היום – העבודה שלו, הבריאות שלו – אבל מה שלא משתנה הוא תהליך הדאגה עצמו והתסריטים הכי גרועים שהוא מצליח לדמיין שמזינים את החרדה. איריס מרגישה לכודה במערכת היחסים שלה, אבל זה לא (רק) התוכן של הנישואים שלה שמהווה בעיה, אלא התגובה שלה לכך והרמת הידיים שלה אל מול מה שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את המצב ואת הדברים שמדכאים אותה (לכל כיוון). הכעס של מיכל הוא יוצא דופן, אבל בעוד שהדברים עליהם היא כועסת (התוכן) משתנים, העובדה שהיא לא מצליחה לווסת את הרגש שלה לא משתנה. האימפולסיביות של יניב גורמת לו לבזבז כסף על הדבר הראשון שעולה בדעתו, אבל מה שנשאר אותו דבר כל הזמן הוא האימפולסיביות. שינוי פרדיגמה כך שאולי הדבר הנכון לעשות הוא להסתכל על התהליך של המצב שלכם שמונע מכם לפתור בעיות, לקבל החלטות נכונות (עבורכם) או להרגיש טוב יותר באופן כללי, ולא על התוכן של המצב. אולי זה הזמן הנכון להפסיק לסדר מחדש את הכיסאות על הסיפון של הטיטאניק, להרים את הראש ולראות את התמונה הרחבה, זו שיש בה קרחון ענק שמאיים. הנה כמה נקודות שמהן אתם יכולים להתחיל: התמקדו ברוצה, לא בצריך – מה שמצית לעיתים קרובות משברים אישיים ותחושת תקיעות הוא הצורך להפסיק לבנות את החיים לפי חוקים מסויימים שיש לכם בראש שמכתיבים מה אתם צריכים לעשות ושלפיהם פעלתם במשך זמן רב, ובמקום זה להתחיל לבנות את החיים לפי הדברים שאתם רוצים. נסו לשנות את צורת החשיבה מ"מה אני צריך/ה לעשות" ל"מה אני רוצה לעשות". למדו לנהל עימותים – אם אתם חוששים מעימותים או מתגובות רגשיות חזקות של אחרים, אתם נושכים את הלשון, הולכים על ביצים, מתאימים את עצמכם ושמים אחרים לפניכם. ללמוד לנהל, להתמודד ולשאת עימותים יעזור לכם להפסיק לשים את עצמכם בצד, לפחד פחות ולהתקרב יותר לדברים שאתם רוצים. למדו לווסת את הרגשות שלכם – כאן אנחנו חוזרים לאיך הויכוחים שלכם נראים – כועסים, אימפולסיביים וחרדתיים? או שקטים? מחקרים מצביעים על כך שויסות רגשות היא אחת ממיומנויות המפתח לחיים טובים יותר. אלה שנאבקים בוויסות הרגשות שלהם – למשל חרדה, כעס או אימפולסיביות – לרוב גם חווים מערכות יחסים פחות טובות, קשיים במקום העבודה וקשיים בקבלת החלטות. סדרו מחדש עדיפויות – זה המקום בו מכבים את הטייס האוטומטי, ובמקום זה לוקחים צעד אחורה באופן אקטיבי כדי לראות את התמונה הגדולה של החיים שלכם. לא רק לקבל החלטה לבלות יותר זמן עם המשפחה למשל, אלא באופן מודע לעשות ריסט לסדר העדיפויות ולבנות אותו מחדש על בסיס רצונות וצרכים שלא קיבלו מענה. שחררו את העבר – אם אתם חושבים על ומהרהרים בעבר בלי הפסקה, אתם ככל הנראה מריצים שוב ושוב את אותן סצנות של כאב וחרטה, וכנראה גם שואלים את עצמכם בלי הפסקה למה זה קרה. לשחרר את העבר פירושו להפסיק את ההילוכים החוזרים האלה. המפתח לכך הוא לעשות באופן פרו אקטיבי דברים שיכולים לעזור לכם לסגור את המעגל – לשלוח מייל לאדם השני, לכתוב את המחשבות שלכם, להפוך את מה שלא נאמר למילים ממשיות. לשחרר את העבר זה לשנות את המוקד ולבנות את העתיד באופן אקטיבי למרות המשיכה של העבר. שינוי המוקד הזה מחליש את הכח של העבר ומאפשר לכם להסתכל קדימה. פתרו נושאים בסיסיים שמקשים עליכם לפתור בעיות – זה השילוב של הסעיפים הקודמים ביחד – ויסות רגשות, עימותים, סדרי עדיפויות צריך ורוצה. אלה נושאים כרוניים ומתמשכים כמו למשל טארומה לא פתורה שגורמת לכם לא רק לטריגרים עכשיווים, אלא גורמת לכם גם לחשוש ממערכות יחסים, או לאי אמון באחרים או לפחד לבקש עזרה. זה גם המקום לשים לב התמכרויות שלא קיבלו תשומת לב ומעוותות את מוקד ההתעסקות שלכם או מצבים רגשיים או רפואיים (למשל דכאון מתמשך או הפרעת קשב וריכוז שעלולים להסיח את דעתכם ולמנוע מכם לתפקד בצורה המיטבית) מתמשכים שהוזנחו. הצעדים הבאים כשאתם מסתכלים אחורה, על השנים האחרונות של החיים שלכם, היכן הקשיים שלכם והמקומות שאתם תקועים בהם? האם חלק מהבעיות והדפוסים האלה מונעים מכם להרגיש טוב ולהתקדם בכיוון שאתם רוצים? אם אתם מזהים כאלה, זה הזמן להתחיל לשנות אותם, בצעדים קטנים. אל תתמקדו בתוכן – בויכוח ספציפי, או בחרטה מסוימת – אלא בשאלה הגדולה יותר של איך אתם מתמודדים עם מצבים כאלה. ואז, צעד אחרי צעד התחילו לשנות אותם – אימון לויסות הרגשות, לחשוב איך לסגור מעגל ולהמשיך הלאה, פתרון הנושאים שבבסיס הדברים. התמקדו בדברים קונקרטיים ובהתנהגויות שאתם רוצים לשנות, פנו לעזרה כדי לקבל את התמיכה והכלים שאתם זקוקים להם כדי להתקדם. תוכן הוא מטרה נעה, תהליך הוא היכן שהחיים מתרחשים. * כל השמות בדויים, הסיפורים אמיתיים.

המשפט הכי מפורסם בפילוסופיה הוא ככל הנראה משפט הקוגיטו של רנה דקארט - "אני חושב, משמע אני קיים" ("Cogito, ergo sum") – בעזרתו ניסה להוכיח את קיומו מעבר לכל הטלת ספק. החושים יכולים לתעתע בנו, ולכן אינם מספיקים לדקארט כדי להאמין שהוא באמת קיים ולא מדובר באשליה או תעלול של שד מתעתע כמו שחשב בשעת לילה אי שם בצרפת כשהוא לבוש כותונת שינה. אבל אם אני מטיל ספק בחושים שלי, אני חושב מחשבה אודותיהם, ואם יש מחשבה אז יש ישות שחושבת אותה, והישות הזו היא אני, אפשר לחזור לנשום. כך דקארט הרגיע את עצמו שהוא אמיתי ולא אשליה. אבל מה שהצליח להרגיע את דקארט במאה ה-17 כבר לא מספיק היום, ובנינו, רוב האנשים לא מטילים ספק בזה שהם אמיתיים. הם יודעים שהם אמיתיים, הם יודעים שהם קיימים, לפחות במובן הפיזי. מדובר גם במשפט שיכול להיות אחד מדגלי הרציונליות, ובני אדם לא תמיד רציונליים. חוצמזה, זה גם ממש תלוי במה בדיוק חושבים. אחד מסוגי המחשבות שמעסיקים חלק גדול מאיתנו הוא דאגה. אני פוגש את זה בכל יום בקליניקה – אנשים דואגים שהם לא מספיק טובים, דואגים שלא יאהבו אותם, דואגים שיחלו, דואגים שלא יצליחו, פשוט דואגים. התוכן משתנה מאדם לאדם, אבל הצורה נשארת זהה – מחשבה טורדנית לגבי העתיד ומה יקרה או לא יקרה בו. והמחשבה הזו, יש לה המון כח. מספיק כח כדי לשתק אותנו ולגרום לנו להתעסק במשהו שלא קיים ואין לנו מושג אם בכלל יקרה או לא ואם כן אז איך ומתי. אבל מה, זה נותן לנו יופי של תעסוקה, אף פעם לא חסר לנו מה לעשות כי תמיד אפשר לדאוג. אבל זה בדיוק העניין עם דאגה – היא נותנת לנו משהו לעשות, אבל לא מובילה אותנו לשום מקום. ממש כמו כיסא נדנדה, זזים, אבל נשארים במקום. קצת כמו ללכת תמיד עם מטריה בתיק במדינה שיורד בה גשם חודש וחצי בשנה למרות שזה בעיקר מכביד, לא נוח ומקמט את מה שיש לכם בתיק. כי אתם יודעים... מה אם. דאגה היא כמו המטריה, רק שהתיק לא על הגב שלכם אלא בראש שלכם, ובמקום שהיא תקמט את המחברות היא מקמטת את המחשבות, יוצרת בליטות של שליליות ובאופן כללי, פשוט מטרידה אתכם ומסיחה את דעתכם ממה שקורה ממש עכשיו. כי שוב, מה אם באמת ירד גשם? במקרים מסוימים זה נראה שהדאגה מעניקה לנו קיום. אם אתם נוטים להיות טיפוסים דאגנים, נסו לרגע לשאול את עצמכם "מי הייתי ללא הדאגה שלי?" זה לא שדאגה היא דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר, במצבים מסוימים יכולים להיות לה גם יתרונות – היא עשויה לסמן לנו שמשהו לא כשורה, היא משאירה אותו במודעות שלנו ובאופן הזה יכולה לדרבן אותנו לפתרון בעיות. הבעיה מתחילה כאשר הדאגה הופכת מזה, למשהו גדול יותר, מתמשך יותר ועקשן יותר. היא הופכת למחשבות רומינטיביות – באופן הפשוט ביותר מדובר בדאגה מתמידה ושחוזרת על עצמה שוב ושוב, מבלי להוסיף ידע חדש או פתרונות חדשים. מעין עיסוק שחוזר על עצמו שוב ושוב באותו הדבר בדיוק מבלי לשנות דבר במצב העיניינים. מה שכן קורה הוא שהמוקד של המחשבות הוא כבר לא הדבר שגורם לדאגה ולא מציאת פתרון, אלא לעיסוק אובססיבי למציאת והמצאת גורמי מתח חדשים ונוספים. למשל, במקום שדאגה מועילה תוביל אותנו לשאול "איזה דברים שליליים יכולים לקרות ואיך אני יכול/ה להתמודד איתם?" (פתרון בעיות) היא הופכת לשורת מחשבות שיכולה להיראות כך: "למה אני כזה לוזר? למה קיבלתי החלטות כאלה גרועות שהובילו אותי למצב הזה? למה אני לא יכול להתמודד? מה יקרה אם אני אמשיך להרגיש ככה?" . זה קצת כמו העלאת גרה – לועסים, בולעים, מעכלים, ואז לועסים שוב את אותו הדבר. אלא שאנחנו לא לומדים ולא רואים שום פרספקטיבה חדשה בתהליך המתיש הזה. מחקרים מראים שמחשבות רומינטיביות מהסוג הזה קשורות לרמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה, ושהן גורמות לנו להרגיש רע יותר בנוגע למצב. אחת המוטיבציות למחשבות מהסוג הזה הוא רצון להבין את גורם המתח ומה המשמעות שלו לחיים שלנו – שזו בהחלט מוטיבציה חיובית – אבל מה שקורה בפועל ברוב המקרים הוא שאנחנו מתמקדים ונתקעים בעבר במעין לופ של האשמה וביקורת עצמית. בנוסף, רומינציה גורמת לנו לתקיעות לא רק בעבר, אלא גם בהווה, ומונעת מאיתנו מלפעול על מנת למצוא פתרונות ומקשה עלינו לקבל החלטות ולהתחייב למסלול פעולה כזה או אחר. היא גם יכולה לגרום לתחושת בושה ולרצון להתרחק ולהסתגר, במקום להתמודד באופן אקטיבי. זה יכול להוביל לצריכת אלכוהול או אכילה מופרזת למשל, כאמצעי להשכיח מאיתנו את התחושות השליליות והקשות ולא להתמקד בביקורת עצמית ובושה. בסופו של דבר, מחשבות מהסוג הזה הופכות למלכודת מחשבתית שמצדיקה לכאורה התנהגות הימנעותית ואי לקיחת אחריות על פתרון בעיות ושינוי המצב, וגם על חיי היום יום שלנו. ואם כל זה לא מספיק, יכולות להיות לכך השפעות הרסניות גם על מערכות היחסים שלנו. מה אפשר לעשות במקום זה? אחד הדברים שיכולים לעזור במצב כזה הוא לשנות את דפוס החשיבה מדאגה לפתרון בעיות. פתרון בעיות דורש מאיתנו להגדיר בעיה באופן כזה שניתן לעשות משהו לגביה, ולרוב בניסוח בצורת שאלה (למשל: איך אני יכול להתכונן לאובדן הכנסה אפשרי? איך אני יכול ללמוד לקבל שבת/ן הזוג שלי לשעבר המשיכו הלאה? וכו'). ברגע שיש לנו בעיה מוגדרת, קל לנו יותר לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיה, ועל ההשלכות האפשריות של כל אחד מהם ("מה יכול לקרות אם אעשה X?"). באופן כזה, קל לנו יותר לחשוב על ולנתח את המצב באופן כזה שמקדם אותנו לעבר פתרון ושיפור של המצב, ולבחור את הפתרון שנראה לנו המועיל והטוב ביותר עבורנו וליישם אותו. ממש בקרוב אעלה פוסט נוסף על הפונקציה והחשיבות של דאגה, ועל האופן בו אפשר לשנות אותה ולרתום אותה לטובתנו. אם אתם לא רוצים לפספס אותו, הירשמו לקבלת עדכונים מהבלוג (ותקבלו עדכונים אך ורק על פוסטים חדשים, מבטיח).

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה: "The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…" האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה בה מטרתם של אינדיבידואלים היא "להיות מאושרים" ובזה מסתכמים החיים שלהם? לא יודע מה איתכם, אבל אני לא, ואסביר למה. בימי התואר הראשון שלי היתה לי חברה טובה (היי תמר) שבאחת ההפסקות בין השיעורים אמרה לי שהיא מרגישה שכולם סביבה חושבים שהיא שמחה כל הזמן, ושזה מדכא אותה, כי זה לא נכון אבל זה גורם לה להרגיש שהיא צריכה להיות שמחה בכל מחיר. אני יכול להבין למה אנשים סביבה חשבו ככה, אבל אני יכול להבין עוד יותר למה היא הרגישה לא טוב עם זה. כשאושר הופך למטרה, כשכולם חושבים שהם (ואחרים) צריכים להיות שמחים כל הזמן, זה משטח את החוויה האנושית לרגש אחד, ובמובלע מעלה טענה שכל הרגשות האחרים – כמו עצב - לא לגיטימיים. סליחה, אבל זה קשקוש. זה חלק ממה שמוביל אנשים להגיד "קח את זה בקלות" או "צא מהבאסה" לאנשים עם דיכאון, וזה אסון, זה הדבר האחרון שצריך להגיד להם. במקום זה, עדיף לשבת לידם, להיות איתם, ולהבין שהם לא יכולים פשוט "לצאת מזה". לשהות איתם ולהבין את הכאב שלהם. החיים האנושיים מורכבים מטווח עצום של רגשות, וכולם לגיטימיים באותה המידה. אם ננסה לבטל חלק מהם, אם נחשוב שרגשות שליליים הם משהו שאנחנו לא צריכים להרגיש, נפסיק להיות בני אדם. כאב ועצב הם חלק טבעי ובלתי נמנע מהחיים. נכון, הם לא נעימים, אבל אי אפשר לא להרגיש אותם מבלי לוותר גם על הרגשות החיוביים. נסיון לא להרגיש ולא להכיר בהם יגמר בלא להרגיש כלום, גם לא אושר. אז למה אני חושב ש"יום האושר הבינלאומי" הוא רעיון רע? כי הוא מחנך אנשים לחשוב שאושר הוא מטרה, ושאושר הוא דבר שצריך לרדוף אחריו, וכי הוא פוסל טווח עצום של רגשות חיוניים לחיים. אני פוגש בקליניקה לא מעט מקרים של אנשים שמרגישים רע, מכל מיני סיבות, ופשוט מחפשים ולידציה לרגשות שלהם, הם רוצים להרגיש שזה בסדר שהם מרגישים ככה, ורק אחר כך לנסות להרגיש אחרת. ימים כמו "יום האושר הבינלאומי" מביאים לתוצאה הפוכה.