אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
פסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי במרכז תל אביב

כולם דואגים לפעמים. כולם מרגישים רמה מסוימת של חרדה כשהם צריכים לדבר בפני קהל למשל, לפני ראיון עבודה או כשהם עוברים תקופה של קשיים כלכליים. אבל עבור חלק מהאנשים, החרדה הופכת לחזקה ותכופה כל כך שהיא משתלטת להם על החיים. אם אתם מרגישים שאתם מפספסים הזדמנויות, שאתם לא מוצאים שקט ושהחיים שלכם מלאים רק בדאגות, אלה סימנים שהחרדה השתלטה עליכם.

דיכאון. מי מאיתנו לא מכיר את המילה הזו. מי מאיתנו לא משתמש בה. בעוד שרבים מאיתנו משתמשים במונח דיכאון כדי לתאר מצב רוח ירוד, דכדוך או סתם באסה ושזה לא היום הכי מוצלח שלנו, מדובר למעשה באחת מהפרעות מצב הרוח השכיחות ביותר. על פי הערכות שונות, כ-5% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון בכל רגע נתון וכ-16% יסבלו ממנו במהלך חייהם. דיכאון, כמו שאר ההפרעות, אינו מתייחס למין, מוצא, מעמד חברתי ומאפיינים דמוגרפיים אחרים. הוא עלול לתקוף כל אחד ואחת.

כל בני האדם נמצאים על אותה הרכבת, ולרכבת הזו יש יעד סופי המשותף לכולנו - המוות. אך מדובר בנסיעה ארוכה, וכל אחד עובר מסלול אחר - לכל אחד יש תחנות אחרות בהן הוא עוצר, יורד או נשאר על הרכבת, באופן שבוא הוא מעביר את הנסיעה ועוד. אם בסוף כולנו מגיעים לאותו היעד, מה הופך את הנסיעה שלנו לשונה? המשמעות שאנחנו מוצאים או מעניקים לה.

לכל אחד כמעט יש את החבר או החברה שלא מפסיקים להתלונן על אחרים, על ההתנהגות שלהם ועל הקשר שלהם איתם. חוץ מאיתכם כמובן. אתם מכירים אותם, אלה שתמיד מוצאים בני/בנות זוג שלא מתאימים, שמלאים בעצמם ולא מסוגלים לראות אחרים, שגם עם חברים וחברות מרגישים שהם אלה שמחזיקים את הקשר ואם זה היה תלוי בצד השני בטח היו מוותרים עליהם כמו על אוזן במצח. בניסוח פשוט ופשטני – כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שהקשרים שלו עם אחרים, היחסים הבין אישיים שלו, אם לנסח את זה בבוטות – דפוקים.

אובדן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. האובדן הגדול ביותר והמאיים ביותר, כך נוטים לחשוב, הוא מוות, שכול. אך לצערנו, החיים מלאים בחוויות אובדן אחרות, חלקן גדולות וקשות כמו למשל גירושים, אובדן הריון, פיטורים ועוד, וחלקן "קטנות" ויום יומיות יותר - פרידה מאנשים שהיו חלק מהחיים שלנו, מזיכרונות, מחוויות שעברנו במהלך היום ועוד. למעשה, כל שינוי בחיים שלנו מערב בתוכו סוג של אובדן - אובדן של מה שהיה ולא יהיה עוד. כל שינוי הוא מוות קטן.

ניתן היה להניח, ובצדק, שלא צריך להיות הבדל במהלך הטיפול בין הטרוסקסואלים לאחרים. נטיה מינית, תהיה אשר תהיה, אינה הפרעה נפשית וודאי שאינה מחלה שמצריכה טיפול כזה או אחר. בפועל, המציאות מראה תמונה קצת שונה – חברי וחברות הקהילה הלהט"בית מתמודדיםות לא רק עם קשיים רגשיים "רגילים", אלא בנוסף כאלה הנובעים מהיותם "סוטים" או "חריגים" מהנורמה, קשיים הנובעים ממעמדם החוקי של זוגות חד מיניים, וקשיים הנובעים מחוסר שיוויון זכויות.

סטודנטים נמצאים בשלב בחיים המהווה תקופה מיוחדת, מאתגרת ועמוסה, מעין שלב ביניים בין הנעורים לבין החיים "הבוגרים". לתקופה הסטודנטיאלית ישנה הילה המציירת אותה כתקופה של חופש והתנסות, של חקירה והתפתחות, לכאורה חסרת דאגות.

ובכל זאת, לצד התמונה החופשית של "להיות סטודנט", גם לסטודנטים, כמו כולם, יש מטענים אישיים ורגשיים, והם מתמודדים עם נושאים שאינם שונים משאר האנשים בשאר הגילאים. מדובר בתקופה שמאופיינת בעומס רב, תקופה שבה מנסים להתמודד עם עומס של בחירות והחלטות, תקופה שבה מנסים להתמודד ולתמרן בין לימודים (מה ללמוד? האם בחרתי את התחום המתאים לי? אולי הייתי צריך ללמוד משהו אחר?), זוגיות, מגורים, עבודה ועוד.