"אנחנו סובלים מהזיה, מתחושה שקרית ומעוותת של הקיום שלנו כיצורים חיים" כתב הפילוסוף הבריטי אלן וואטס (Alan Watts) כשהתחיל "לייבא" פילוסופיה מהמזרח למערב באמצע המאה הקודמת.
בהמשך כתב הנרי מילר ש"זה כמעט בנאלי להגיד זאת, אך יש צורך להדגיש זאת ללא הרף: הכל יצירה, הכל שינוי, הכל שטף, הכל מטמורפוזה."
בנאלי ככל שזה נשמע, זה גם בלתי נסבל לקבלה, וזו הסיבה שאנחנו נסוגים לתוך ההזיה עליה דיבר וואטס – אנחנו מתנגדים לשינוי, אנחנו כמהים ליציבות, לאלמותיות, ואנחנו נאחזים ברעיון העצמי – למרות מהותו המשתנה ללא הרף – כהבטחה לקביעות ונצחיות (בלתי אפשריות) בעולם כאוטי ונצחי.
זו אמירה בנאלית ובכל זאת יש לחזור ולהדגיש אותה. יש צורך להגיד אותה שוב ושוב משום שהיא נמצאת בבסיס הפרדוקס האנושי שנמצא בתוכנו – הכמיהה שלנו לקביעות ויציבות בתוך עולם כאוטי הנשלט על ידי אנטרופיה. המקור הגדול ביותר שלנו לחוסר שקט וחרדה קיומית. הפרדוקס שמחריד אותנו, ובו זמנית מניע אותנו. פרדוקס שאליו ודרכו מתועלים זעם, יצירתיות, צער, פחד.
האמת הנצחית היחידה היא שינוי, הטבע מעיד כל הזמן על חוסר היציבות הזו. ובכל זאת אנחנו מתנגדים למציאות הבסיסית הזו בכל נים ונים. סביר להניח שבנקודת הזמן הזו ממש שבה אתם קוראים את המילים האלה, כל תא בגוף שלכם התחלף מאז שנולדתם. לאורך החיים הגוף שלנו משתנה; המקומות הפיזיים והספרות החברתיות שאנחנו מאכלסים משתנים; אם אנחנו חיים באומץ מספיק ובפתיחות, גם הדעות והרעיונות שלנו אודות החיים משתנים. הכל משתנה. ובכל זאת, אנחנו נצמדים ונאחזים באשליה מנחמת שאנחנו נשארים, באיזה איזור הוויה בלתי ניתן למיפוי שנמצא מחוץ לעולם, בעצם עצמנו – עצמי בלתי משתנה.
המציאות הפיזית והפיזיקלית של העולם היא תנועה. תנועת האויר, תנועת הגלים, תנועת הכוכבים. הכל נמצא בתנועה, בתזוזה, בתהליך מתמיד של שינוי. וכשיש חזרתיות היא אף פעם לא זהה משום שעבר זמן – ולו הקצר ביותר - ולכן התרחש שינוי. זה לא רעיון חדש. הפילוסוף היווני הרקליטוס חשב עליו כבר לפני 2,500 שנים בערך כשטען שהעולם כל הזמן נע ומשתנה, וכי השינוי המתמיד הוא חלק ממהותו של העולם. כפי שניסח את זה בפשטות (יחסית) – "גם כשאנחנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים". כלומר, הדבר שמאפיין "נהר" הוא שהמים בו כל הזמן משתנים, אחרת הוא היה אגם או שלולית, ולא נהר. כמו הנהרות, גם החיים – השינוי הוא חלק מהותי ובלתי נפרד מהם, ואם לא היה מתקיים גם החיים לא היו מתקיימים. אבולוציה.
אין שני בני אדם שחווים תחושות, חוויות, רגשות או מחשבות באופן זהה. הכל תמיד שונה, גם אם השוני הוא מזערי. כל המשתנים האלה נמצאים באינטראקציה, מתמזגים, הורסים אחד את השני, יוצרים צורות חדשות, רעיונות חדשים, מציאויות חדשות והמשמעות של זה היא שהחוויה האנושית היא למעשה שינוי אחד מתמשך. או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה – צמיחה. ולמרות זאת, רוב האנשים בונים את החיים שלהם סביב אמונה שההבדלים והשינויים האלה לא קיימים. הם בוחרים להתעלם מכך ומנסים לתכנת ולשלוט בקיום שלהם. הם בונים לו"ז, עושים תכניות ולוקחים על עצמם התחייבויות ארוכות טווח, מייצרים מערכות של זמן והופכים, בלי לשים לב, לנשלטים על ידי אותן מערכות השליטה שלהם עצמם.
רוב האנשים לא רוצים לדעת שהם משתנים, לא באמת, הם לא רוצים להודות בזה. אלא אם כן הם מרגישים שמדובר בשיפור, אז הם לגמרי בעד השינוי ויתאמצו לעשות שינוי, או להמציא מצבים או לכפות שינויים לא טבעיים. אני רואה את זה בקליניקה בתפיסות ואמונות (לא מדוברות) כמו:
"שינוי הוא מבורך כל זמן שאני יכול לשלוט בו"
"ניתן לחזות שינוי"
"אפשר לאלץ שינויים ו/או לתכנן שינויים"
זה לא שהתפיסות האלה מוטעות בבסיס שלהן או לא טובות באופן קטגורי. הן משמשות לנו כמנגנון הגנה מפני ההבנה ששינוי מתרחש כל הזמן, באופן בלתי נמנע, באופן אקראי, ובאופן כזה שאנחנו לא תמיד יכולים לצפות אותו. המשמעות של זה היא חוסר ודאות, וזה אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר שלנו. אנחנו אוהבים ודאות כי היא מאפשרת לנו לחזות את העתיד ולדעת איך להתנהג. היא מאפשרת לנו לא להיתפס לא מוכנים. כמו תחזית מזג האויר כדי שנדע לקחת מטריה ולא להירטב בגשם.
חלק מהעיוורון הרצוני, מההתנגדות שלנו, לשינויים בתמונה הגדולה נובע מחוסר הנוחות שמעוררים שינויים בתמונה הקטנה. החלקים הרבים שמרכיבים אותנו, לעיתים בלתי רציפים ואפילו סותרים, הבהובים של מצבים רגשיים ונפשיים שמשתנים בלי הפסקה, ולא מתלכדים לכדי הרמוניה אחידה לאורך ציר הזמן. בחלק גדול מהזמן העובדה הבסיסית היא שהמציאות עצמה היא שינוי, שאנחנו כל הזמן משתנים, לעיתים במצבים קשים, במצבים נפשיים שונים, ובעצם במציאויות רגשיות שונות שלפעמים קשה להכיל:
אנחנו מרגישים שמתעלמים מאיתנו
אנחנו מרגישים לא מובנים
אנחנו מרגישים שמפרשים אותנו לא נכון
אנחנו מרגישים שמתעמתים איתנו
באופן פשוט, במידה מסוימת אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים אחרת, ומרגישים ונראים לעצמנו אחרת, בזמנים ובימים שונים. אבל רוב הזמן אנחנו כמהים להמשכיות ויציבות ולא עוצרים לבחון ולחוות את האחרות הזו, את הסיבות לה ואת ההשלכות שלה. כשזה קורה ואנחנו מתעלמים מהשינויים הקטנים הללו שאנחנו עוברים, אנחנו הופכים לקורבנות של השינוי. להיות קורבן של "לחיות לפי מה שאני חושב" משמעותו להתעלם מכך שיש אפשרויות אחרות לחיים, או להתעלם מהאפשרות שאנחנו טועים, או להתעלם מהאפשרות שאולי, רק אולי, אנחנו בעצם לא יודעים. להיות בטוחים לחלוטין שיש לנו את כל התשובות זה מסוכן כמו להתעלם מהאפשרות שאין תשובות.
ההתנגדות לשינוי היא לא יותר מהגנה. ניסיון לשמר שליטה, בעולם שבמהותו הוא בלתי נשלט, שיכולה להתבטא למשל בסימפטומים של הפרעה אובססיבית – קומפולסיבית (OCD) או בחשיבת יתר. שבר של ההתנגדות, אך ללא קבלה של הבלתי אפשרי, יתבטא בחרדה.