כל הזכויות שמורות © אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית | טשרניחובסקי 21, תל אביב | 052-5452966 | or.yanir@gmail.com

  • אור יניר

הירוק ירוק הזה


מריחואנה, חשיש, פוט, המפ, וויד, גאנג'ה, חום, ירוק, ג'וינט, ספליף, פייסל, ראש, קטנה - איך אתם אוהבים את 4:20?

הדיון על מריחואנה (כשם גנרי) והשימוש בה הוא דיון מורכב ונפיץ, פוליטי, שמאוד קשה לנהל אותו ברצינות הראויה לו. אחדים יתייחסו אליה כאל סם מסוכן שיש לאסור את השימוש בו באופן מוחלט וגורף, אחרים יטענו שמדובר בלא יותר מאשר תרופה עתיקת יומין שעוברת ניצול של חברות קפיטליסטיות ושמונעים מאיתנו. כמו ברוב הנושאים, היצמדות לקצוות האלה מייצרת שיח חרשים שטוח, לא מקדם ולא מדויק. השאלה החשובה בעיני לא צריכה להיות האם לאסור את השימוש במריחואנה כסם מסוכן או או, אלא לשאול מתי ואיך להשתמש בה ומה ההשפעות שלה לאורך זמן. תשובות לשאלות האלה דורשות אומץ מסוים לראות מעבר לקצוות הדיון ופתיחות מחשבתית. אפשר לדבר על תהליכים חברתיים ופוליטיים שמניעים את הדיון הזה, אפשר להשוות לחומרים אחרים (כמו אלכוהול למשל, שהוצא מהחוק והוחזר, כמו קוקאין ששימש בעבר [ועדיין] כחומר רפואי אך נמצא בפקודת הסמים המסוכנים), אבל במידה מסוימת, זה דיון שמנותק מהמציאות היום יומית של אלפי אנשים, שבלי קשר למצב החוקתי בפועל, צורכים מריחואנה בצורות שונות באופן קבוע.

וכשיש כל כך הרבה אנשים שמעשנים, לפעמים העשן מגיע גם לקליניקה. לרוב אין מדובר בנושא שהמטופל או המטופלת מתייחסים אליו כבעייתי או ככזה שמצריך התייחסות מסוימת, ובמקרים כאלה אין סיבה לחפור במקום שאין בו דבר. יחד עם זאת, רבים כן מעלים את הנושא הזה ומעלים שאלות שונות על עצם השימוש שלהם או של בני/בנות הזוג, ובמצב כזה בהחלט כדאי לעצור ולברר מה המשמעות והתפקיד של המריחואנה. במקרים רבים, השימוש במריחואנה הופך לדבר שיש לו מחיר ופוגע בתחומים שונים – החל ממערכות יחסים, דרך עבודה ועד תפקוד יום יומי. לצורך הדיון, אני לא מתכוון לאנשים שצורכים מריחואנה מסיבות רפואיות.

  • "אני מעשן כל ערב, לא משנה אם אני עם חברים או לבד, ואני לא בטוח מה זה אומר עלי".

  • "בן הזוג שלי מעשן כל יום, הוא אומר שזה עוזר לו להירגע ושהוא צריך את זה, אבל אני מרגישה שזה מרחיק בנינו והוא נהיה סגור ולא תקשורתי".

  • "אני מעשנת בלילה כשאני לבד, לפני השינה בדרך כלל, למרות שלפעמים זה מעורר לי חרדה".

אלה משפטים ששמעתי בקליניקה יותר מפעם אחת, וכשמשפטים כאלה נזרקים לחלל, כנראה שלא מדובר בעשן בלי אש וכדאי לעצור ולבדוק מה עומד מאחוריהם – מה התפקיד הרגשי נפשי שהעישון ממלא?

באופן לא מפתיע, המחשבות והחששות בנוגע לתפקיד העישון מגיעים בעיקר מאנשים (או בנוגע לאנשים) שמעשנים לבד, ולא במקרים של עישון חברתי. אז למה דווקא כשזה קורה לבד זה מתחיל לעורר חשד? כדי להבין את זה צריך להבדיל את האפקט של מריחואנה מחומרים אחרים, יש בה משהו שפשוט מתאים לכך שיצרכו אותה לבד. בדומה לאלכוהול, יש לה אפקט ממסך, אך לא בהכרח מסיר עכבות, ולכן להיתקל באנשים שאוהבים לעשן לבדם זה עניין די שכיח. בהתחשב בכך שיש לא מעט אנשים שחווים קושי להיות לבד, קל יותר להבין את זה. ובנקודה הזו חשוב להבחין בין לבדות לבין בדידות. לבדות היא מצב טכני, מצב עניינים בעולם – כמו להיות אדם יחיד בחדר, בלי אנשים נוספים. בדידות היא תחושה, מצב קיומי – תחושה של זרות וניכור מהעולם ולעיתים גם מעצמנו, בלי קשר לשאלה אם יש עוד אנשים סביב או לא. אדם יכול להיות לבד ולא להרגיש בודד, ויכול להיות מוקף באנשים ובכל זאת להרגיש בודד. למרות זאת, לעיתים קרובות יש קשר בין השתיים, ותחושת הבדידות מועצמת כשאנחנו לבד. מצד אחד, אנחנו זקוקים לזמן שלנו לבד, מצד שני, בזמן הזה יכול להיות משהו קצת מפחיד ומעורר חרדה. וכאן נכנסת המריחואנה, וכאילו כקסם, מאפשרת לנו מעין מצב ביניים של להיות לבד, אבל בלי להרגיש בודדים ובלי לפגוש את עצמנו ואת המחשבות שלנו. מדובר בגבול דק וחמקמק שבין לנוח מהעולם ואנשים אחרים לבין חרדה שמקורה בבדידות קיומית, ובדיוק על הגבול הזה מתיישבת המריחואנה.

אבל רגע, אם זה עוזר, למה לא להשתמש בזה? כי יכול להיות שזה עוזר, אבל אולי המחיר של זה גבוה מדי. אולי הפגיעה גדולה מהעזרה. הרי גם מוצץ עוזר לתינוקות להירגע, אז למה צריך לגמול אותם? כדי שילמדו וידעו להרגיע את עצמם גם בלעדיו, כדי לפתח חוסן מסוים ויכולת התמודדות. כי המשך השימוש בו עלול לגרום להתפתחות של תלות ושימוש כפייתי, וחוסר יכולת להסתדר בלי. כך ניתן לחשוב על הג'וינט של הערב ולפני השינה כעל מוצץ של מבוגרים. כמו המוצץ, אנחנו מפנטזים על הרגע המיוחל שיגיע ובו נוכל להתנתק מהעולם, להתנתק מהצורך לתפקד כמבוגר אחראי ומהדרישות של אחרים, ונוכל להתמקד לבדנו בטקס הקטן שלנו שמרגיע אותנו, רק מבלי שנצטרך לחוש את האימה שבבדידות.

למה זה לא פתרון מוצלח? משום שאנחנו לא יכולים בלעדיו, נוצר מצב שבו אנחנו תלויים בדבר מסוים כדי להירגע ואנחנו לא יודעים להרגיע את עצמנו ולהתמודד אחרת. מבלי לשים לב, אנחנו נסוגים לחלקים ילדיים ובעלי כוחות חלשים יותר תוך ניסיון למרוד ולהתנגד לדרישות המציאות היומיומיות. אנחנו נסוגים לעולם משלנו, החוויה שלנו הופכת דלילה ואנחנו מביעים פחות עניין בסביבה (ויותר בטקס) וכך אחרים מרגישים שאנחנו מתנתקים מהם. אחת התוצאות של זה היא העמקה והחמרה של פיצול בין החלקים הבוגרים שלנו, אותם חלקים שבאים במגע יומיומי (ומייגע לפעמים) עם המציאות, לבין החלקים הילדיים בהם אנחנו חווים רוגע והנאה. ככל שהפיצול הזה מעמיק, כך קשה יותר לצמצם אותו, וכך אנחנו צריכים את הג'וינט יותר.

ההתרחקות מהדבר שמפחיד אותנו אמנם מקלה עלינו, אבל בו בזמן פוגעת בנו. דווקא המפגש עם מה שמפחיד אותנו הוא זה שביכולתו לעזור לנו באמת ולחזק אותנו. השימוש בעזר כלשהו – מריחואנה, או כל דבר אחר – שוחק את יכולת ההתמודדות שלנו לאורך זמן והופך אותנו לתלויים בו יותר ויותר, וגם מפחית את רמת ההנאה שלנו מהדבר עצמו. בסופו של דבר, זה מרגיש כמו הקלה רגעית, אבל בעל השפעה שיכולה להיות הרסנית לאורך זמן.

אתם לא צריכים להפסיק לעשן לגמרי, אבל אם אתם כבר מעשנים, לפחות שלא יפגע בתחומים אחרים בחיים שלכם ושתהנו מזה.

#חרדה #פחד #מריחואנה

38 צפיות