• אור יניר

כוחן של הצלחות קטנות

עודכן ב: אוק 31

לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני רוצה לבקש מכם לעשות תרגיל קצר - קחו דף ועט, ועשו רשימה של ההצלחות שהיו לכם בעשור האחרון. כתבתם? מצוין. נחזור אל הרשימה הזו בסוף.


בשבוע שעבר קראתי כתבה באחד מאתרי האקטואליה על צעיר שהקים חברה בגיל 17, ועכשיו כשהוא בן 25 מכר אותה והפך למיליארדר. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה "איפה טעיתי ומה עשיתי לא נכון בין גיל 17 ל-?25" (בגיל 17 הברזתי משיעורים בתיכון, מה שככל הנראה הוביל לזה שבגיל 25 העדפתי לשבת בקפיטריה מאשר בהרצאה ולא להיות מיליארדר). זה מסוג הכתבות שמזכירות לי סיפורים מפוצצים על ההוא שחצה את האטלנטי בשחייה עם רגל קשורה, ההיא שסיימה מרתון בהליכה על הידיים וכל מיני דברים שרק יחידי סגולה מסוגלים להם. אין ספק שמדובר בהישגים והצלחות יוצאי דופן, כאלה שרק מעטים מאוד מסוגלים להן וזוכים שיקרו בחייהם. אבל לפני שאני מנסה להסביר לכם מה הבעיה עם סיפורים כאלה ואיך הם יכולים לבאס אתכם, אל תבינו אותי לא נכון - לסיפורים כאלה בהחלט יש משמעות חיובית ותרומה לחיים של כולנו, הם מעוררי השראה. וגם, אתם יודעים, מדי פעם זה דווקא נחמד לשמוע על הצלחות ענק ולהיזכר שלמרות הכל, יש יכולות אנושיות יוצאות דופן, גם אם הן לא שלנו. קצת אסקפיזם מעולם לא הרג אף אחד.


אבל הנה העניין. סיפורים כאלה, מרתקים ומעניינים ככל יהיו, מחביאים שתי הנחות.


הראשונה היא שיש הגדרה ברורה ומוחלטת של "הצלחה" או "הישג". השניה היא איזו רמיזה שהבעיות שלנו, ההתמודדויות האישיות ו"הקטנות" שלנו, הן חסרות חשיבות. מה זה כבר לקום בבוקר מול לכבוש את פסגת ההר הכי גבוה?


אפשר כמובן (ורצוי) להתווכח על שתי ההנחות הללו, אבל הויכוח הוא מול סולם ערכים מערבי שחלק ממנו הוא דירוג של הצלחות, על פי סדר עדיפויות מסוים, והדירוג הזה קשוח, קשיח, וקשה מאוד לערער אותו ועליו. בהתאם לסולם הזה, החברה מסמנת לנו מה הן הצלחות "נחשבות" שמוערכות על ידה, כאלה ששווה לתגמל אותן ולחגוג אותן. זה בסדר כמובן, כי כל הצלחה ראויה לחגיגה – מדליה, הרמת כוסית משרדית או מדבקת כוכב זהב. הבעיה היא שלאור הסולם החברתי תרבותי הזה, ישנו סוג של הצלחות שאינו מגיע לרף הסימון, לעיתים קרובות אפילו לא נתפס כהצלחה, אלא כדבר טריוויאלי וברור מאליו, ולכן לא ראוי להערכה וחיזוק.


כשאנחנו עושים טעות קטנה, כמעט תמיד אנחנו מרגישים רע לגבי זה. אבל כשאנחנו משיגים מטרה קטנה, אנחנו כמעט אף פעם לא מרגישים טוב לגבי זה.


קל לנו מאוד להיות שיפוטיים כלפי עצמנו, לנזוף בעצמנו ולהרגיש אשמים כשאנחנו עושים טעות או לא מצליחים במשהו, קטן כגדול. לעומת זאת, כשזה מגיע לתחושת גאווה על הצלחה כזו או אחרת, קל לנו לתת לה לחמוק מבין האצבעות ולא להשתהות בה. אי ההתאמה הזו היא (בחלקה הגדול) תוצאה של אותו סולם חברתי שמודד הצלחות, והיא בעייתית משום שהיא פוגעת במוטיבציה שלנו ובתחושת המסוגלות שלנו, וכך הופכת הצלחות עתידיות וארוכות טווח לקשות להשגה הרבה יותר.


אנחנו נוטים לחשוב על הישג או הצלחה כמשהו שמביא איתו גמול חומרי נראה לעין – מעמד חברתי, מעמד מקצועי, כסף. בחלק מהמקרים (אך בוודאי שלא תמיד), אותו מעמד חברתי וכסף שמגיע איתו, מגיעים - תסלחו לי על הישירות – מכלום. תרבות הסלבריטי וכו'. ויותר מדי פעמים אלה הדברים שמעצבים את התפיסה החברתית ל"מהי הצלחה". אבל האמת היא, שיש עוד כל כך הרבה דברים שמושגים בעולם בכל יום, בכל רגע. אלה הישגים מסוג אחר, שנדחקים לפינות חשוכות – המאבקים הפנימיים שלנו, סמויים מהעין. אלה שהרבה פעמים אף אחד אחר מלבד עצמנו כלל לא יודע עליהם. אלה שלא זוכים ל-15 דקות של תהילה, צילומי פפראצי או זרי דפנה להתרפק עליהם. עבור חלק מהאנשים זה לקום בבוקר או להתחיל שיחה עם אדם זר, עבור אחרים זה להתגבר בעצמם על חרדה או להצליח לאכול בצורה מסודרת. לעיתים קרובות מדי אנחנו עסוקים כל כך בעתיד ובדבר הבא, עד שאנחנו לא עוצרים ולו לרגע אחד כדי להרגיש טוב בנוגע למה שהשגנו. למשל יוסי, שעשה דיאטה ולמרות הקושי הצליח לרדת שלושה ק"ג, אבל ישר חשב על החמישה הבאים ולא פינק את עצמו בחטיף בריאות כדי לסמן לעצמו "היי יוסי, זה אולי רק שלושה ק"ג אבל זו הצלחה!". דוגמה אישית? הפעם הראשונה שהתארחתי לראיון טלוויזיוני בתכנית בוקר מהסוג שכנראה רק אמא שלי רואה, והדבר הראשון שחשבתי עליו שראיתי את השידור היה "בפעם הבאה אני צריך להסתפר לפני זה וללבוש חולצה אחרת", ולא "היי אמא, תראי אני בטלוויזיה!".


הנטייה הזו שלנו, לא לשים לב ולהתעלם מההצלחות "הקטנות" שלנו לא מגיעה משום מקום. יש דברים שפשוט לא נראים לנו כמו הצלחה כשאנחנו מודדים אותם לפי הסולם החברתי להצלחה, למרות שיש אינספור מאבקים פנימיים שאנשים מתמודדים איתם יום יום – התמודדות עם אי ודאות, לחץ כלכלי, געגוע לאדם יקר שנפטר, בעיות רפואיות כרוניות, חוסר משמעות, תחושת בדידות, פחד מהמוות, ריבים עם בני משפחה, חוסר הבנה אלה רק חלק קטן מהדברים. כל אלה מספקים לנו ערב רב של התמודדויות ושגרת חיים מאתגרת. חיים נורמליים בתוך הכאוס הזה נשמעים כמו הישג די מרשים, אבל מה לעשות, לא מקובל חברתית להציג את ההתמודדויות האלה או אפילו להתייחס לכך כאל הצלחה. זה עלול להוביל למצב שבו אנחנו מרגישים שפשוט אין לנו הצלחות, שאנחנו לא טובים, ושאנחנו לבד. כלומר, לא רק שמשהו לא בסדר איתנו כי אנחנו מתמודדים עם משהו שהחברה לא מסמנת כהצלחה, אלא משהו לא בסדר איתנו באופן ייחודי. רק אנחנו לא בסדר באופן הספציפי הזה, ולכן זו כנראה אשמתנו.


ובכן, לא. צר לי לאכזב אתכם, אבל אתם לא מיוחדים, לפחות לא באופן הזה. חיים נורמטיביים מספקים יותר ממספיק סיבות להתמודדויות, סבל וצער יום יומיים, וכולם חווים את זה. וכן, להתמודד איתם זה בהחלט הישג. ולמרות זאת, למרות שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מתמודדים עם מאבקים פנימיים כאלה באופן כמעט יום יומי, אנחנו לא מתייחסים אליהם ברצינות הראויה. למה?


אותם מאבקים "קטנים", יום יומיים, נתפסים כטריוויאליים, כבעיות קטנות שאינן דורשות התייחסות. חשבו רגע על הברז שלכם במטבח – מתי תתייחסו אליו ברצינות, כשיש בו נזילה קטנה ומאוד איטית, טיפה אחת בכל פעם, או כשיהיה בו חור שדרכו דולפים מים בזרם משמעותי? סביר מאוד להניח שתשימו לב לדליפה הקטנה, אבל שתיכנסו לפעולה רק כאשר היא תהיה משמעותית. הסיבה לכך היא ששיבושים גדולים, תופסים את מירב תשומת הלב שלנו משום שהם דורשים מאיתנו תגובה מיידית. הם מעוררים את מערכת ההגנה שלנו כי הם נתפסים כאיום מיידי – אם לא נעשה משהו עכשיו המצב עלול לצאת מכלל שליטה, אבל אם הטפטוף היא קטן, אנחנו יכולים לטפל בזה אחר כך. ההבדל בין שני סוגי ההתמודדויות הוא כמו מתקפת בליץ למלחמת התשה.

כך נוצר מצב שיש בו שלושה מאפיינים שגויים: 1. אותם מאבקים פנימיים נתפסים כייחודיים אך ורק לנו 2. אותם מאבקים פנימיים הם טריוויאליים וחסרי חשיבות 3. אותם מאבקים פנימיים אינם דורשים מאיתנו יחס מיוחד


הצעד הראשון להישגים קטנים הוא הכרה בכך ששלושת המשפטים האלה אינם נכונים, והכרה בכך שמדובר במאבקים שיש להתייחס אליהם באותו האופן שבעיות "גדולות" זוכות לו. אם אנחנו לא מתייחסים למשהו כאל בעיה, לא נוכל להתייחס לאופן ההתמודדות שלנו איתו כאל הישג. וההישגים האלה, ההצלחות הקטנות שלנו בהתמודדות עם המאבקים הפנימיים שלנו, שווים את כל האנרגיה המושקעת בהם בדיוק כמו כל הישג אחר שמוכר על ידי החברה. הכאב של אדם אחר אינו גדול יותר מהכאב שלכם והמאבק של אדם אחר אינו חשוב יותר מהמאבק שלכם. הערך של המאבק שלכם לא נובע מכך שהחברה מתייחסת אליו ומתייגת אותו ככזה, אלא מתוך היכולת שלכם להתגבר עליו. אף מאבק אינו קטן מדי או חסר משמעות אם יש דבר שאתם יכולים לעשות לגביו.


הפסיכואנליטיקאי האמריקאי דולנד ויניקוט טען שהאם צריכה לתסכל את התינוק, אבל רק במידה מסוימת – היא צריכה להציב בפניו אתגרים שיש לו יכולת לעמוד בהם – בעיות "קטנות". אם האתגרים יהיו גדולים מדי ולתינוק לא יהיה סיכוי להתמודד איתם, הוא פשוט ירים ידיים. גם כשאנחנו כבר מבוגרים, יש חשיבות לבעיות שאנחנו לוקחים על עצמנו. אם תחליטו שאתם יוצאים מחר לריצת מרתון כשהפעם האחרונה שרצתם היתה ב-1994, כנראה שתתעלפו אחרי 300 מטר. אבל אם תחליטו שאתם רוצים לרוץ מרתון בעוד שנה, ומחר תתחילו מריצה של 200 מטר, יש סיכוי שתצליחו יותר, ויש הרבה יותר סיכוי שזה יעודד אתכם להמשיך לנסות מאשר אם תיכשלו.


ה"סוד" להישגים קטנים, שערכם רב כי הם תורמים באופן משמעותי לתחושת המסוגלות שלנו, לתחושת ההצלחה שלנו ולערך העצמי שלנו, הוא להתייחס לקשיים שלנו כראויים, כבעלי משמעות ולא כסתמיים. חשוב לשים לב גם לדברים הקטנים, ולא רק לבעיות גרנדיוזיות שהטיפול בהן יכול להיות הרבה יותר קשה ומורכב, וסיכויי ההצלחה נמוכים יותר.


זוכרים את הרשימה שעשיתם בהתחלה? תחזרו אליה רגע ותסתכלו עליה. האם רשומות של כל ההצלחות שלכם? האם ישנן הצלחות שלא נכנסו לרשימה הזו? נסו לעשות עכשיו רשימה חדשה של כל ההצלחות שלכם בתקופה הזו, והשוו בין שתי הרשימות. אני מהמר בזהירות, שהשניה תהיה ארוכה יותר.

אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית | החלוצים 44, תל אביב | טשרניחובסקי 21, תל אביב | 052-5452966 | or.yanir@gmail.com

כל הזכויות שמורות ©