כשלאנה פרנק היתה ג'ירפה

הנחת היסוד הבסיסית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית היא שלא משנה כמה נרצה וכמה ננסה, יש בחיים דברים שתמיד יהיו מחוץ לשליטה שלנו. יש דברים שהם פשוט נתונים ואין לנו שום יכולת השפעה עליהם. הדבר הראשון מתוך הדברים הנתונים הוא עצם זה שנולדנו – אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להיוולד, ואף אחד לא חשב על ייעוד מסויים שיהיה לנו לאחר מכן. אנחנו נזרקים לעולם מבלי שרצינו, ובשלב מסוים אנחנו מבינים שאין לנו מהות קדומה שמישהו חשב עליה מבעוד מועד כמו שמישהו חשב על הייעוד של הכיסא שעליו אתם יושבים ממש הרגע. ההבנה הזו עלולה לעורר חרדה משום שנובע ממנה שבתוך מגבלות הקיום יש לנו חופש מוחלט – לא משנה מה המציאות מציבה מולנו, בכל רגע נתון יש לנו את החופש לבחור איך להגיב ומה לעשות, וכיצד לנתב את החיים שלנו. במילים אחרות, בתוך מגבלות החיים שמציבות מולנו חוסר שליטה בסיסי ומובנה המעורר חרדה בפני עצמו, יש לנו בכל רגע יכולת בחירה ושליטה על הנתיב שלנו. מעין יכולת מוגבלת לעשות סדר בתוך הכאוס, אבל באופן כזה שאף אחד לא אומר לנו אם הסדר שאנחנו מנסים לעשות הוא נכון, ואין לנו אפשרות לדעת את זה בוודאות.

ואכן, הפרעות חרדה הן ההפרעות הנפוצות ביותר, והטיפול התרופתי להפרעות חרדה הוא הטיפול התרופתי הנמכר ביותר בעולם. לטיפול הנפוץ והמקובל להפרעות חרדה – CBT – ישנן שלוש הנחות עבודה: הראשונה היא כי חרדה היא דבר לא רצוי שצריך להיפטר ממנו או לפחות להפחית אותו לרמה המינימלית האפשרית. השניה היא כי קיומה של החרדה הוא סיבת הסבל. ההנחה השלישית נובעת משתי ההנחות הקודמות והיא שהמטרה הטיפולית היא להעלים את החרדה, להיפטר ממנה. למודל הטיפול הזה יש הצלחות לא מובטלות שאי אפשר (ולא כדאי) להתעלם מהן, אבל למרות ההצלחה שלו ישנן ראיות לכך שמטופלים רבים לא נהנים מהצלחה לטווח ארוך, וכי ההתמקדות במטרה הטיפולית (הפחתת עוצמתם של הסימפטומים החרדתיים והעלמת החרדה) מביאה למעשה להזנחה של מטרות טיפוליות אחרות. כך נוצר מצב שלמרות ההפחתה בסימפטומים של חרדה, אין שיפור משמעותי גם באיכות החיים משום שהפחתת החרדה לא מובילה לכך שחיי המטופל מקבלים משמעות וערך ולא בהכרח מובילה לתפקוד חברתי טוב יותר. הדבר דומה קצת לשיפוץ חיצוני של בית הזקוק לשיפוץ מקיף – הוא יראה טוב מבחוץ, אבל עדיין יהיו נזילות בפנים.

בשונה מהנחת העבודה בטיפול הקלאסי בחרדה, ההנחה בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית היא שחרדה היא חלק בלתי נמנע מהחיים והקושי הנפשי אינו נובע מעצם קיום החרדה, אלא דווקא מהניסיון לשלוט ולהימנע מהמפגש איתה. לכן גם המטרה הטיפולית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית שונה ומתמקדת בקבלה של החוויות (ובכללן החרדה) ולא בשינוי תוכן החוויות. מטרה זו מבוססת על חשיבותה של גמישות פסיכולוגית – היכולת להיות במגע עם הכאן ועכשיו מבלי לנסות להימנע ממנו ולהתגונן מפניו, תוך כדי הבנה של החוויה האישית ופיתוח יכולת לפעול בתוך הסיטואציה בהתאם לערכים האישיים של האדם. ההיגיון במודל הטיפולי הזה הוא שמה שעומד בבסיס החרדה הוא הימנעות לא מהדבר עצמו, אלא מהמחשבות אודותיו, ובניסיון לשלוט במחשבות מתפתחת התנהגות הימנעותית. זו יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות טקסים המאפיינים הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) למשל, באי יציאה מהבית המאפיינת אגורפוביה או בשתיקה והסתגרות בסיטואציות חברתיות במקרה של חרדה חברתית. בכל המקרים האלה ההימנעות היא לא מהדבר עצמו שעלול לקרות אלא מהמחשבות עליו – אם אני לא יוצא מהבית, אני לא צריך לחשוש שיהיה פיצוץ בגלל שלא סגרתי את ברז הגז; אם אני לא מדבר בחברה, אני לא צריך לחשוש מה יחשבו עלי.

העניין הוא, שחלק מהדברים עליהם אנחנו לא יכולים לשלוט שהוזכרו בהתחלה הוא בדיוק הדבר ממנו מנסים להימנע בהפרעות חרדה – המחשבות שלנו, אנחנו לא יכולים לשלוט בהן. כדי להיווכח בכך, בואו נעשה ניסוי קטן שמדי פעם אני עושה עם מטופלים בקליניקה. קחו סטופר, ובמשך דקה נסו לא לחשוב על ג'ירפה, החיה המשונה עם הצוואר הארוך. מה שאתם לא עושים, רק אל תחשבו על ג'ירפה. אחד המטופלים שאיתו עשיתי את הניסוי הקטן הזה אמר בסופו שהוא ממש ניסה לחשוב על אנה פרנק, אבל אז פתאום היתה לה בובה של ג'ירפה. אם במקרה אתם משתייכים לקבוצה יוצאת הדופן שבאמת (אבל באמת) הצליחה לא לחשוב על ג'ירפה, נסו להתאהב במקרר שלכם. אל תדמיינו מישהו שאתם אוהבים, היזכרו בתחושה הזו ונסו לגרום לעצמכם לחוש אותה כלפי המקרר שלכם. סביר להניח שלא הצלחתם, באופן דומה לכך ש אנחנו לא ממש מחליטים במי אנחנו מתאהבים, זה פשוט קורה. הדוגמה הזו משקפת את העובדה שהחוקיות והשליטה הפועלות במציאות החיצונית אינן תקפות כשזה נוגע למציאות הפנימית. בשונה מיכולת השליטה שלנו על ההתנהגות שלנו או הדברים שאנחנו אומרים למשל, יכולת השליטה שלנו על המחשבות והרגשות שלנו היא מוגבלת עד מאוד, והניסיון לכפות את השליטה הזו על דבר בלתי נשלט הוא מקור הסבל.

מתוך החשיבה הזו, המודל הטיפולי של פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית יבקש בראש ובראשונה לעזור למטופל להכיר בחרדה ובעצם היותה חלק בלתי נפרד מהחיים, ולהכיר בכך שהניסיון לשלוט בה ולהימנע ממנה לא רק שאינם מועילים, אלא מכבידים עליו, מחמירים את הקושי וגורמים לו לסבל. אין זה אומר שצריך לקבל את המצב כמו שהוא ולאמץ עמדה לפיה ככה זה ואין כלל מה לעשות, אלא שדרך ההתמודדות הנוכחית אינה מועילה וכדי להקל את הסימפטומים ולהביא לשיפור ממשי באיכות החיים יש לחפש דרך אלטרנטיבית. אותה דרך אלטרנטיבית היא מוכנות לקבלה של החוויות באופן מלא ומיקוד תשומת הלב בהן מבלי לברוח למקום מוכר (אך לא מקדם). במקביל, ננסה לברר ולנסח באופן ברור מה הערכים המניעים את האדם בעולם, מה הם הדברים החשובים לו כלפיהם הוא מגלה איכפתיות וכיצד הוא יכול לבטא אותם בחייו באופן משמעותי עבורו.

אחת הדרכים לכך היא כתיבת אפיטף – תרגיל בו מנסה המטופל לדמיין את מותו שלו, את מה שירצה שיכתבו על המצבה שלו ואת הדברים שיגידו עליו בהספדיו. הדברים האלו משקפים את הדברים בעבורם היה רוצה להיזכר. התרגיל הזה אמנם עלול לעורר חרדה, אך הוא עוסק בחיים באופן ממשי משום שהם נקבעים על ידי הבחירות שלנו והמעשים שבאים בעקבותיהן. כפי שטען ז'אן פול סארטר (כנראה הבולט והמוכר שבפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים) – אנחנו סך כל הבחירות שלנו, ואלה נקבעות על ידי הערכים שלנו. לא מדובר בערכים שנגזרים מתוך איזה מוסר כללי ומוחלט אלא בערכים אינדיבידואלים המאפיינים באופן אישי את המטופל – אותם הדברים המשתנים מאדם לאדם, מכוונים את מעשיו בעולם ומארגנים את התנהגותו לאורך זמן, ומעניקים לו תחושת משמעות. אלה דברים המכוונים את היותנו בעולם, ולא דברים אליהם אנחנו שואפים להגיע, פשוט משום שאי אפשר להגיע אליהם, ובכך הם שונים ממטרות. נוכל לדמות את הדבר לתנועה לכיוון מערב כערך והגעה לים כמטרה. להגיע לים הוא דבר אפשרי שנוכל להגיד שעשינו אותו ברגע שנגיע, אך אי אפשר להגיע למערב גם אם נלך לכיוון הזה במשך כל החיים.

שלא כמו התמקדות בהחלשת החרדה והפחתת הסימפטומים בלבד, לפעולה מהסוג הזה יש אפקט כפול: היא מעניקה משמעות למפגש עם החרדה ולההתמודדות עם הכאב ואי הנעימות הכרוכים בכך, אך בנוסף לכך היא מאפשרת לאדם לפעול מתוך בחירה חופשית בהתאם לערכיו ולא לחיות מתוך עמדה פאסיבית.

"And no Grand Inquisitor has in readiness such terrible tortures as has anxiety, and no spy knows how to attack more artfully the man he suspects, choosing the instant when he is weakest, nor knows how to lay traps where he will be caught and ensnared, as anxiety knows how, and no sharp-witted judge knows how to interrogate, to examine the accused as anxiety does, which never lets him escape, neither by diversion nor by noise, neither at work nor at play, neither by day nor at night."

כך מתאר סרן קירקגור (הנחשב לאחד מאבות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית) את החרדה – כמפלצת הגורמת לייסורים להם אף מענה אינו מסוגל לגרום, המניחה מלכודות בדיוק היכן שיתפסו בהן ותוקפת תמיד ברגע החלש ביותר של הקורבן שלה. כזו שאף פעולת הסחה – לא ביום ולא בלילה, לא בעבודה ולא בשעות הפנאי – לא תציל אותנו מידיה.

הטענה הזו מחזירה אותנו להתחלה – חרדה היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, ואין דרך להכחידה. החרדה היא גם לא סיבת הסבל העיקרית, אלא הניסיון לשלוט ברגשות ובמחשבות שלנו והניסיון להימנעות ממגע איתן, המביאים להתנהגות לא מסתגלת ומצמצמת. על בסיס ההנחה הזו נבנה הטיפול בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית ומטרותיו: מזעור החרדה ומציאת דרכי התמודדות איתה דרך קבלה שלה כחלק מהקיום האנושי, דרך צמצום ההימנעות והתקרבות אל החוויות הרגשיות בהתאם לערכים האישיים של האדם, ובעזרת פיתוח גמישות פסיכולוגית המאפשרת לאדם חיים בעלי סיפוק ומשמעות תוך הפחתת החרדה.