האם אנחנו באמת משתנים?

לעיתים נדמה שהשיח החברתי מעודד אותנו לחשוב שאנשים לא משתנים, שהאישיות שלנו התעצבה עד שלב מסוים ומרגע שהוא עבר, זהו, לא נשתנה יותר. משהו בסגנון של "אי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים". חברות משקיעות סכומי עתק במבחני מיון וזיהוי סוגי אישיות, בשיחות חולין ושיחות מסדרון אפשר לשמוע לעיתים קרובות "אני טיפוס אישיות A (או B)" ושיטוט קצר בפיד הפייסבוק שלכם יעלה עוד כמה סוגים של מבחני אישיות שיספרו לכם כל מה שלא ידעתם על עצמכם ועל אחרים. רק לאחרונה מטופל בקליניקה פתח את השיחה שלנו ב"אני INTP, בגלל זה אני ככה, מה אתה?". כולנו רוצים להבין את עצמנו ולמצוא היגיון בהתנהגות שלנו, זה מובן. יכולת חיזוי מספקת בטחון ומפחיתה אי ודאות, ואנחנו אוהבים את זה.

הבנה של מי שאנחנו מאמינים שאנחנו ואיך אנחנו פועלים, בנוסף לזיהוי של עצמנו, הם דברים חשובים שעוזרים ומאפשרים לנו להרגשים נורמלים, ואני בעד חקירה, הבנה ותובנה לגבי עצמנו. אבל יש רעיון שאני לא קונה, וזה הרעיון שאנחנו מקובעים לאיזה עצמי קבוע שלא משתנה. כן, יש לנו נטיה לדרכי פעולה כאלה ואחרות, ואנחנו מושפעים מגנטיקה שלא בחרנו בה ומהסביבה שבה גדלנו, אבל הרעיון שאנחנו לא משתנים הוא רעיון מגביל לדעתי.

כאיש טיפול חלק גדול מהזמן שלי מוקדש ללעזור לאחרים להשתנות. חלק בסיסי ברעיון של פסיכותרפיה באופן כללי, ובפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית באופן ספציפי, הוא לעזור לאנשים לפגוש את עצמם, לשקף דילמות שהם ניצבים מולן בחיים, לזהות שטחים מתים ולפתח ערך עצמי, הערכה עצמית ולשפר את הבטחון הפנימי ואת איכות החיים שלהם. הכרה בחוויה האותנטית שלנו, שלעיתים אינה מודעת, תמיד מביאה לשינוי ולצמיחה פסיכולוגית. החיים עצמם, בפראפראזה על דבריו של ראש ממשלה מסוים, הם תהליך של הסתגלות, צמיחה והתפתחות. אני לא מי שהייתי כשהייתי בן 20, 25, 30 או 5. וגם אתם לא.

כולנו גדלים. אנחנו לומדים, אנחנו מתפתחים. אנחנו משנים את ראיית העולם שלנו. אנחנו מסתגלים – באופן מתמשך – לדברים שהחיים מציבים בדרכנו. זה כמובן לא אומר שבכל בוקר אנחנו מתעוררים אחרים לגמרי, ברור שלא. אבל אנחנו גמישים, תגובתיים ופועלים באופן התייחסותי כשאנחנו מנווטים בין דילמות, ויש לנו פוטנציאל עצום להשתנות. כבני אדם, אנחנו פרוייקט שנמצא כל הזמן בתהליך, אנחנו כל הזמן בהתהוות, והרעיון שאנחנו לא משתנים הוא פשוט לא נכון. אנחנו רק חושבים ככה.

השינוי מתרחש אפילו ברמה התאית – התאים שלכם משתנים ומתחלפים בצורה כזו שבעוד 10 שנים, לא יהיה בגוף שלכם אפילו לא תא אחד שקיים היום. גם השלד שלנו צומח ומשתנה. גם המוח שלנו מפגין גמישות עצבית ועובר שינויים בגודל ובצורה בתגובה לחוויות שאנחנו עוברים ולרגשות ולמחשבות שלנו. אז כיצד נולד הרעיון שהנפש שלנו מתקבעת ולא משתנה?

הנקודה היא שאנחנו לא יצורים מקובעים שאין להם את היכולת להשתנות ושמרגע שהתפתחו עד לרמה מסוימת לנצח יישארו ככה. אנחנו בעלי פונטציאל לפרש, להבין, ללמוד, לצמוח ולהשתנות כל הזמן.

אז האם אנחנו באמת משתנים? התשובה שלי היא בהחלט כן. לפעמים אנחנו פשוט צריכים מעט עזרה בלהאמין שזה אפשרי.